סיבוב באתר באר אברהם החדש בבאר שבע

עד לפני כמה שנים היה אתר באר אברהם בבאר שבע אתר קטן וצנוע, שאפשר היה להציץ פנימה ולראות את שתי הבארות העתיקות שבלטו במרכז החצר. עכשיו אחרי שהשקיעו פה מיליונים' העסק עבר שינויים ונראה מכיוון הרחוב כמו מרכזיית בזק.

חלק מפעולות התחדשות העיר העתיקה הביאו את העירייה לפתח גם מוסדות תיירות, תרבות כמו פארק קרסו למדע, תחנת הרכבת הטורקית וכן באר אברהם. המשותף לשלושת האתרים החדשים הוא השימוש בתשתיות היסטוריות ויציקת תוכן חדש ועדכני. גם בעיר העתיקה עצמה יש התחדשות במרחב הציבורי וגם העסקי וטעים לסיים ביקור ב"בית התימני". אבל קודם אני רוצה להתעכב בבאר אברהם שתכנן האדריכל אלי ארמון.

ועל כך ברשימה זו.

.

באר בשדה חפרוה רועים ועדרי זרים יעטרוה

.

.

החזית שפונה אל העיר העתיקה והרחובות הראשיים הצמודים מעוצבת כחזית סתמית ואטומה

.

חלק נוסף בחזית וברקע מציצה תחנת הדלק שכנראה מסריחה את באר אברהם מדלק

.

חזית הכניסה הראשית פונה לרחבת חנייה כשמכאן המבנה עוצב בהשראת אוהל

.

 

זה היה עובד נחמד בלי שני העמודים התומכים

.

"מתנפנף ברוח" בעזרת עמוד

.

אולם מבואה גבוה מידי לעומת מרחב צר מידי

.

עמוד במרכז נושא את הגג

.

כמו בחוץ אז גם בפנים הקירות גליים

.

תאורה מדגישה את הקירות הגליים

.

ריצוף

.

בזכות תרומה מאריזונה

.

מפת האזור בתקופת אברהם אבינו

.

בעברית, אנגלית וערבית

.

דלפק הקבלה משמאל ולוח עם הטקסט המקראי מימין שאתו נפתח הסיור

.

השירותים 01

.

השירותים 02

.

השירותים 03

.

.

(1) הבאר

מתי נחפרה הבאר? כבר בתחילת האלף הקודם היא היתה כאן, אבל אם באמת אברהם אבינו שאב ממנה מים – לא יודעים. מכל מקום דבק בה הייחוס לאבי האומה העברית, שהסתובב כאן ואף העניק באותה הזדמנות את השם שכמה אלפי שנה מאוחר יותר ניתן גם לבירת הנגב של מדינת ישראל.

בחצר המבנה יש שתי בארות. שתיהן מכוסות ברשת ברזל מסיבית שנועדה למנוע נפילה פנימה. אבל למעשה הן פוגעות במפגש בין המבקר ובין שיאו של האתר. עיצוב החצר באבן חול, מטשטשת את קיומה של הבאר המפורסמת שכמעט והולכת בה לאיבוד. הבאר השנייה בכלל נמצאת בפינה, וקל לפספס אותה.

יש כאן "חוויה רב-חושית": הבאר מדיפה ריח עז של דלק. המדריכה מסבירה שמקור הריח הוא ככל הנראה תחנת הדלק הסמוכה שממנה דלף במשך תקופה מסוימת דלק ישר אל האדמה ואל מי התהום שחלק מהם נמצאים בתחתית הבאר. רק על הסירחון הזה אפשר היה לעשות כאן תערוכה שלימה, על איך האדם הורס את הסביבה.

.

הגרסה של סבא טוביה לאוהל אברהם:

.

.

(2) הבניין

במקום ליצור מוקד עירוני בחרו ליצור כאן מוקד תיירותי. במקום ליצור מוקד תוסס ולחזק את הסביבה ההיסטורית באחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה שלה, בחרו להנציח את ניתוק הבאר מהעיר ומתושביה, להקיף אותה בבניין גדול ואטום ולאצור סביבה תערוכה שאחרי ביקור אחד אין סיבה לחזור ולבקר בה. תערוכות קבע הן דבר שמזמן כבר לא רלוונטי, בטח לאתרים עירוניים, אבל בבאר שבע חושבים מהתחת. בכלל, יש באתר הזה תחושה שהוא נבנה בתקציב רזה, כשמרבית ההשקעה הופנתה להפקת הסרטים המוצגים בו וסביר להניח שבעוד חמש שנים כבר יהיו לגמרי מיושנים. במקום לתת את העבודה לאנשי חינוך, היסטוריונים ואוצרים – העדיפו כאן אנשי שיווק ותקשורת, ככה לפחות זה נראה.

את הבניין עיצב האדריכל אלי ארמון כמבנה המנותק לחלוטין מסביבתו. הוא מפנה את הגב האטום לכיוון העיר העתיקה וצומת הרחובות הראשיים הצמוד לו. על החזית האטומה והגדולה נמתחה באופן ארעי מודעה הקוראת לבקר באתר. את הכניסה הקטנה מיקם האדריכל בכיוון הנגדי, מול חניון רכבים. בצמוד לכניסה השקיע האדריכל ועיצב את קיר הבטון בצורה של בד המתנפנף ברוח המדבר. מטאפורה של אוהל, או יותר נכון האוהל – אוהל אברהם. הפשטנות של המבנה באופן כללי קצת מאכזבת. אין כאן את העומק המחשבתי בעיצוב בניין עירוני שעוטף באר מים.

.

(3) התערוכה

התערוכה מרשימה ומוצלחת כביקור חד-פעמי של שעה ולא יותר מזה. היא נפתחת בצורה חלשה באולם המבואה, אולם עם אקוסטיקה גרועה שאינו מתאים לפתוח בו סיור, בזמן שאנשים באים ויוצאים מהאתר ומסיחים את הדעת. הסיור ממשיך לאגף המורכב מסדרה של רמפות המובילות למפלס העליון ולאגף הבא. לאורך הרמפות מוקרנים סרטים שהופקו בהשקעה יפה. המסלול מכניס את המבקרים למציאות בה חי אברהם לפני כמעט 3,500 שנה. החלק השלישי במסלול מגיע בקצה הרמפה: אולם הקרנה שמוצג בו סרט בתלת-ממד שבוחר להתמקד בסיפור המקראי בהיבט ערכי שרלוונטי גם לימינו. בתום הסרט מתרומם המסך הגדול, לפתע אל האולם האפל חודרים קרני שמש, והחצר עם הבאר נחשפות. מכאן יוצאים החוצה ויורדים ברמפות נוחות למטה אל הבאר. שם מסתיים הביקור.

.

(4) האדריכל והספר

ארמון שימש תקופה ארוכה בתפקיד מהנדס העיר באר שבע וכיום עומד בראש המשרד שככל הנראה הוא המשרד הפורה ביותר הפועל דרומית מתל אביב. כמו רבים מהאדריכלים שפעילים בפריפריה הוא צבר מטראז' בנייה מהגדולים בישראל והכל מתחת לרדאר התקשורתי כך שבקושי תצליחו למצוא את שמו בתקשורת. יחד עם זאת, חלק מהמבנים שלו אתם בטח מכירים: תחנות הרכבת וולפסון בחולון (עליה כתבתי כאן), באר שבע מרכז ולהבים-רהט וכן בית הכנסת החדש בבה"ד 1. חוץ מהם הוא תכנן תכניות מתאר, מוסדות חינוך, משרדים, לוגיסטיקה, תעשייה ומגורים. בעבודות שהוא תכנן ויצא לי לראות, יש תמיד רצון להפתיע, כשאת מירב תשומת הלב הוא משקיע בנושא של חדירת אור טבעי אל פנים אולם מרכזי בבניין. כך זה היה עם מסכי הזכוכית המזכירים עמדת פיקוד של חללית בתחנת הרכבת וולפסון, תקרת הלהבים בתחנת הרכבת להבים-רהט או ביצת הזכוכית בכניסה לבניין משרד החקלאות שנמצא בין מושב גילת ואופקים.

לפני שנה פרסם ארמון ספר מושקע במיוחד: גדול בממדיו ועשיר בתצלומים. בסל הכל מוצגים בו 15 עבודות שתכנן ולא מסובר למה בחר דווקא באלה. למעשה לא מדובר בספר אדריכלות אלא בברושור פרסומי יקר במיוחד, בו התוכן הוא דבר משני. לא תמצאו שם טקסט ברור שמציג את תפיסתו האדריכלית, מהיכן הוא שואב את מקורות ההשראה שלו, עם מי הוא עובד ובאיזו שיטה. התכניות לא מוצגות באופן שיטתי, לכן קשה לקרוא את הבניין באמצעותם ולקבל תמונה מלאה. יש מבוא שכתב אלוף במילואים – דבר שמייצג גישה מיליטנטית ותמוהה, בטח כשבספר לא מופיעות עבודות צבאיות מובהקות. יש שם כמה שירים שהוא כתב ודרכם הוא מנסה להציג את גישתו, אבל הם כולם מתחמקים משאלות מהותיות ונופלים על ססמאות מבלי להוכיח כיצד הם באים לידי ביטוי בתוצר הסופי שהוא מתכנן. הנה למשל אחד השירים שמתייחס לבאר אברהם: "על פי הבאר, / ממלאים ושותים, / להרוות צמאוננו. / מוכנים תמיד / למלא ולרוקן, / לקבל ולהכיל, / כני נשמותינו כמו המים החיים, / אם לא יזרמו / יעפשו." באופן תמוה הוא העניק לספר את השם "אם אדריכלות היא שפה בנין הוא ספור" – אבל בספר לא מוצאים שפה ולא סיפור. בספר אין רשימת עבודות, קורות חיים או פרסומים. מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. כל אלה רק מגבירים את הסקרנות לגבי יצירתו ודמותו של ארמון.

.

המסלול נפתח בהליכה במדבר, בלילה זרוע כוכבים

.

והסיפור מתחיל באמצעות הקרנות על קירות ומסכים פנוראמים

.

הולכים עם השיירה במדבר

.

ברקע נשמע הסיפור התנ"כי

.

בקצה המסלול אולם גדול עליו מוקרן סרט תלת-ממד

.

המספר את סיפורה של באר אברהם

.

ובסיומו מורם המסך ונחשפת הבאר

.

יוצאים מהאולם בדרך לבאר

.

הבאר בקצה המסלול

.

בגלל תחנת הדלק שזיהמה במשך שנים את מי התהום אז חוץ ממים הבאר מדיפה ריח חזק של דלק שיש כאלה שחושבים שכיף להסניף

.

באופן מזור דווקא שיא המסלול חסום ברשת ברזל

.

מבעד לרשת הברזל

.

באר נוספת מסתתרת בצד

.

את הבאר מקיפה רחבה שבעצמה מוקפת בחומה גבוהה במיוחד דרכה יורדים מהאולם

.

הצללה

.

צבעי המדבר בחיפוי המבנה

.

מאחז יד

.

בדרך החוצה יש שלט

 

.

.

משהו לאכול בסביבה

"כשר למהדרין בהשגחת הקב"ה", או "המחירים של הבית התימני כפופים לשכר חברי הכנסת", הם רק חלק מהשלטים המעטרים את אחת המסעדות הייחודיות הפועלות בבאר שבע. המסעדה שפועלת ברחוב הרצל שבמרכז העיר העתיקה, זכתה לפרסום ארצי לאחר שנתן כהן הבעלים, הטבח, האופה והמלצר הראשי – השתתף בעונה הראשונה של סדרת הריאליטי הקולינארית "רויאל שף" וגנב את ההצגה מכל שאר המתמודדים. לבית התימני מומלץ להגיע מוקדם כי אחרת לא תצליחו לתפוס מקום פנוי, בעיקר לא בשעות הצהריים, כשרבים מכל רחבי בירת הנגב מתקבצים כדי ליהנות ממטעמי המקום ובמיוחד מהפיתות בעבודת יד אותן אופה כהן בטאבון מסורתי הניצב בכניסה למסעדה.

חוץ מטאבון ומנגל גדול, מקבלת בכניסה את פני הבאים הכתובת "ברוכים הבאים למסעדה הכי איטית בארץ". ואכן השירות חביב, מלא הומור, אך איטי ולא עקבי. צריך כאן סבלנות ופשוט להתענג על המנות המוגשות בפשטות. כל סועד זוכה לקבל פלטת סלטים טרייה שבהן הצטיינו סלטי טחינה, כרוב ותירס. ושימו לב כי התשלום הוא במזומן בלבד.

.

כמה דקות הליכה ואתם בבית התימני

.

המתפקד גם כשגרירות תימן בבאר שבע

.

המקום נמצא בהשגחה

.

בהשגחת הקב"ה

.

מנהל המסעדה עם ידידה

.

המנהל בפעולה: יש דגים ויש שיפודים אבל התבשילים מומלצים לא פחות

.

הפיתות הן גולת הכותרת ונאפות בטאבון

★ ★ ★

רשימות נוספות על באר שבע:

.

קולנוע אורות (יעקב רכטר)

גן גדולי ישראל (ליפא יהלום ודן צור)

בניין המרכז האוניברסיטאי (ברכה ומיכאל חיוטין)

הפקולטה למדעיה רוח והחברה (אמנון ניב, רפי רייפר ונתן מגן)

בניין מדעי ההתנהגות (אלכס מייטליס וגרינברג-נוביצקי בן חורין)

עיריית באר שבע (שולמית נדלר, מיכאל נלדר, שמואל ביקסון)

הספרייה המרכזית ע"ש זלמן ארן (נדלר-נדלר-ביקסון-גיל)

הארכיון לתולדות ההתישבות בנגב ע"ש טוביהו

בניין ביוטכנולוגיה (ברכה ומיכאל חיוטין)

ספריית רפואה (אריה ואלדר שרון)

פארק קרסו למדע (אילן פיבקו)

הפקולטה למדעים מדויקים (אברהם יסקי יעקב גיל)

בית יד לבנים (יוחנן רטנר ומרדכי שושני)

בניין הפירמידה (משה לפונפלד וגיורא גמרמן)

בית הכנסת הבבלי (נחום זולוטוב)

★