הונדליזם וההזנחה שמצאתי בחטיבת הביניים "ראשונים" בגני תקווה שפתחה את שעריה רק חודשים ספורים קודם לביקור, היתה הפתעה עצובה. הכרתי את הפרויקט מהתצלומים הנהדרים של יעל אנגלהרט. אצלה הכל לבן ונקי, אבל לא להאמין שרק כמה חודשים מפרידים בין הביקור שלה שנערך רגע לפני פתיחת שנת הלימודים ובין הביקור שלי.
משהו עובר על התלמידים, על הנהלת בית הספר ועל מערכת התחזוקה שלהם (אם בכלל היא קיימת). מה שווה כל המאמץ התכנוני והביצועי של האדריכל ושל הקבלן? מה שווה ההשקעה הכספית הגדולה שמשקיעה המדינה והמועצה המקומית אם הנהלת בית הספר והתלמידים מחריבים את מה שקיבלו. סביר להניח שבמהלך החופש הבניין שופץ, אך אם לא חל שינוי משמעותי אז הונדליזם יחזור.
מי אשם במה שקורה כאן? התלמידים? ההורים? הנהלת בית הספר ואיש התחזוקה שלו? ראש המועצה שכנראה לא טרחה לבקר כאן אחרת סביר להניח שהיתה מתחרפנת מעצבים ואולי גם בושה? שר החינוך? אך גם אם נחפש או לא נחפש אשמים, תצוף השאלה האם יש בכלל תקווה?
ועל כך ברשימה זו.
.
החזית הפונה לרחוב (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
חזית הפונה לחצר (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
חזית הפונה לחצר עם מעבר פנימי במרכז לחצר פנימית (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
כמו וילה גדולה (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
למרות לבניין יש לפחות כניסה אחת מכל חזית, עיצב האדריכל גם כניסה ראשית (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
מדרגות רחבות מובילות לכניסה הראשית (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
מעבר המקשר בין הקומה עליונה ובין החצר (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
המעבר במבט מהכיוון השני (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
בית חולים, בית סוהר ובית ספר הם מוסדות שהתגבשו בין המאה השבע עשרה למאה התשע עשרה, כדי לכנס משתמשים שאינם מעוניינים לשהות בין כותליהם. כך הם תוכננו, ובמקרים רבים הם מתוכננים כך עד היום. מגבלות תקציביות מונעות מאדריכלים בארץ להשתחרר מהמודל המיושן הזה, שמעודד פיקוח ומונע את שלושת העקרונות המרכזיים שיכולים להפוך ילד לתלמיד טוב: סקרנות, יצירתיות וביקורת.
אך למרות זאת יש אדריכלים שמנסים. אחד מהם הוא דורון שינמן, שתכנן את חטיבת הביניים החדשה "הראשונים" בגני תקווה. "הפרויקט נוצר", הוא מספר, "מתוך רצון להפוך את החוויה בתוך הבניין וסביבו מחוויה המושתתת על עליונות המוסד לחוויה החוגגת את חופש הבחירה של הפרט". ואכן, ריבוי מערכי התנועה, החצרות, הפתחים ומקומות השהייה עושים את בית הספר למקום שבכוחו לעורר סקרנות אצל התלמידים ולעודד אותם לקשור קשרים בלתי פורמליים בינם לבין עצמם. מבנה בית הספר מצומצם בשטחו ומתוחכם בפשטותו. הוא אלגנטי, נקי ומודרני. אין כאן צבעוניות משגעת, מעקות זכוכית, חדרים עגולים או חיפוי בלוחות פח כמו במבני הייטק. לא לחינם זכה בית הספר להתפרסם במגזין האדריכלות החשוב בעולם Archdaily.
חבל רק לגלות שהמשתמשים בו אינם מזהים את איכותו העיצובית ואינם שומרים עליה. ביקור בבית הספר, שנפתח רק לפני חודשים אחדים, מגלה קירות שרוטים ומלוכלכים, ידיות שבורות, רפפות עץ מרוסקות, שולחנות וכיסאות כיתה שבורים ומפוזרים בכל רחבי הבניין, כולל בחצר ובחדר השירותים, דלתות לוקרים שבורות, תקרות אקוסטיות מפורקות וגינון מוזנח.
.
> > > כמה חודשים אחרי: ידיות שבורות
.
> > > כמה חודשים אחרי: הדלת לחצר הפנימית שתפקידה להיות דלת חילוץ נעולה במנעול
.
> > > כמה חודשים אחרי: נגנבו הרפפות בדלתות לחדרי השירותים
.
> > > כמה חודשים אחרי: ריהוט כיתה בשירותים
.
חזית הבניין פונה לרחבת חניה ולרחוב. זו חזית חד-קומתית, לבנה ונקייה. לאורך כחצי מהחזית מורכבים תריסים, והאור החודר בעדם מרמז שאין מאחוריהם חדרים אלא שטח פתוח לא מקורה. "מעטפת הבניין", מסביר האדריכל, "מבוססת על הולכה הדרגתית בין חוץ לבין פנים ומעמידה סביבה פנימית מרוככת באמצעות משחק של אור וצל. כך מיטשטשת ההפרדה המסורתית בין פנים לחוץ, ונוצרים סוגים חדשים של סביבות ואזורי ביניים שמחליפים את הסדר המוכר". מהצד השני של המבנה, מחצר בית הספר, אפשר להבחין שמדובר בבניין דו־קומתי. קומת המסד שלו עשויה בטון חשוף והקומה העליונה מטויחת בלבן בוהק.
.
בטון חשוף במסד וטיח לבן בקומה העליונה (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
חצר פנימית הנמתחת לכל אורך הבניין (כ-35 מטרים) מספקת לתלמידים מקום שהייה נוסף ומאירה ומאווררת את הכיתות. המרפסת הארוכה משמשת גם מעבר נוסף מהכיתות העליונות ישירות לחצר. העצים בחצר הפנימית, שני עצי צאלון ועץ אלמוגן, היו כאן עוד לפני הבניין החדש והאדריכל שמר עליהם ושילב אותם בחצר. את שאר הצמחייה בחרו ושתלו האדריכל והתלמידים, אך היא הוזנחה והדלתות המובילות לחצר נעולות.
.
המפלס התחתון של החצר הפנימית הפונה לכיתות (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
המפלס העליון של החצר הפנימית הפונה מימין לרחבת החניה ולרחוב (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
> > > כמה חודשים אחרי: כבר לא לבן
.
> > > כמה חודשים אחרי: כל הפתחים לחצר הפנימית נעולים ואין אליה גישה לתלמידים
.
> > > כמה חודשים אחרי: הריצוף המוזנח בחצר הפנימית
.
> > > כמה חודשים אחרי: ריהוט הרוס במפלס התחתון של החצר
.
תריסים לרחוב (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
אחד העצים שהיו כאן קודם לבית ספר ונשמרו באתר (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
כדי להימנע ממסדרון מוסדי ארוך וסתמי, תולדת התקציב המוגבל, נבנו חלונות רחבים וגבוהים לאורך המעבר המקשר לכיתות. סף החלון הוא ספסל עמוק המזמן קשר עין עם החצר.
.
מסדרון מואר היטב עם מקומות ישיבה (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
> > > כמה חודשים אחרי: ריהוט כיתה במסדרון שאיבד את הצבע הלבן
.
> > > כמה חודשים אחרי: כבר לא לבן
.
הצבעים העיקריים בבניין הם לבן ואפור. "בתי ספר סובלים לרוב מעומס ויזואלי. חסר קצת שקט", מסביר האדריכל את הבחירה בגוונים. לדבריו התלמידים הם שמכניסים את הצבע לבניין. עם זאת בפתחי הכיתות, בדלתות הלוקרים, בריצוף ובקרמיקה בחדרי השירותים יש נגיעות של גווני ירוק.
.
בכל כיתה ארוניות לכל תלמיד ומעליהן פתח נסתר לחדירת אור טבעי ולא ישיר (צילום: יעל אנגלהרט, באדיבות דורון שינמן)
.
> > > כמה חודשים אחרי: הארוניות נפרצו והידיות נגנבו
.
★★
★
כפולת העמודים שפורסמה במקור בהד החינוך (עריכה: ציפה קמפינסקי, עיצוב: נעם תמרי)
★★
★
★
חלון אחורי 
תגובות
אם ברצונך לראות בית סוהר/בית ספר גש ללידי דיוויס בנאות אפקה תל אביב. לפני שנים ביקרתי שם ופתאום בהפסקה כל הכיכר הפנימית התמלאה תלמידים שיצאו להפסקה, הרעש הנורא העיף אותי ישר חזרה לכיתת הלימוד שהייתי בה קודם.
בקרתי וכתבתי עליו: http://wp.me/pS9cH-jwp
התלמידים באמת מכנים את ליידי דיוויס 'בית סוהר', אבל זה אחד הניסיונות הנועזים באדריכלות הישראלית בה ניסו האדריכלים לשנות את המודל המסורתי של תכנון בתי ספר. בעיות אקוסטיות הם דבר שחוזר ומופיע בלא מעט מהפרויקטים שכרמי היה מעורב בהם והשיא הוא בית המשפט העליון. כיום בגלל תקציבים רזים ולוחות זמנים קצרים לא ניתנת למתכננים ההזדמנות לערוך ניסיונות בפיתוח המודל הקיים, כך שלליידי דיוויס עם כל הביקורת שיש, הוא עדיין ניסיון שהיה צריך להמשיך.
נדמה לי שהביטוי הנכון הינו תחזוקה
שימור קשור לעולם אחר
הביטוי הנכון הוא שמירה, כי תלמידים לא צריכים לתחזק את בית הספר.
הבניין באמת מאוד יפה וגם ההזנחה המתועדת היא לא משהו שלא ניתן לפתור יומיים של עבודה. אבל לדעתי בכל זאת היה מקום לשאול בכתבה אם האסתטיקה המינימליסטית של הבניין מתאימה לבית-ספר לאורך זמן.
ותגובת בית הספר, העיריה, משרד החינוך?
"הכלב אכל לי את המחברת". מי רוצה לשמוע תירוצים ומריחות? שיקראו ויפנימו.
חינך, חינוך, חינוך, בבית. אי אפשר להאשים אף אחד מלבד חינוך ההורים את ילדיהם. אם כי יש כמה דברים כמו צמיחת עשבים שוטים מתוך הפוגות של השטחים המרוצפים שזו אחריות הקבלן שלא דאג לרצף בבטון את המשטחים שאותם ריצף במרצפות. אבל רוב האחריות על החינוך שעיקרו צריך להיות בבית. ללמד הילדים להתייחס בכבוד לרכוש הכלל.
ממש לא ובטח לא בדורנו. למורה ערכי יש השפעה על התלמיד.
מיכאל, החינוך מתחיל בבית.
מתחיל אבל לא נגמר שם.
חטיבת הביניים זה הגיל הכי קשה.