סיבוב בחדר אוכל נטוש ובתערוכה ארמון הבדולח והמקדש הארור במוזיאון פתח תקוה לאמנות

אחד המקומות הרגועים והיפים בפתח תקוה ובכלל בגוש דן, מתקיים כבר הרבה שנים בצל. מדובר באזור שכולל מספר אתרים ששווה לבקר בהם. בשטח קטן של כמה דונמים אפשר למצוא שני מוזיאונים, בית זיכרון, גן גדול עם טנקים, אנדרטה ופארק קופים קטן, וגם חדר אוכל נטוש שניצב בראש גבעה שאכלסה בעבר הרחוק את קיבוץ גבעת השלושה עד שהתפצל ועבר למקום אחר.

"ארמון הבדולח והמקדש הארור" נשמע כמו סרט של אינדיאנה ג'ונס. כל מילה בשם הזה מעוררת את הדמיון והזיכרון. זו סיבה מספיק טובה לבקר במוזיאון פתח תקוה לאמנות, לראות האם העבודות בתערוכה שאצרה הילה כהן-שניידרמן מצדיקות את השם המפוצץ, וגם הזדמנות לבקר בחלק מהאתרים בסביבה.

ועל כך ברשימה זו.

.

שלל

.

נטוש

.

(1) תערוכה במוזיאון פתח תקוה לאמנות (אדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואנדריי בלזיצמן / אדריכל שיפוץ רפי רייש):

רגש ופחד: יש שני רגעים שהתערוכה מרגשת ומפחידה. מרגשת בעבודה של מיכל בראור ומפחידה בעבודת הסאונד של אלונה רודה. בקיר האולם הגדול נחצבו, באופן כמעט נסתר, מספר חורים דרכם ניתן להציץ למקום אחר בו רואים את המילה "שלל". רק בתום המסלול בתערוכה, מגלים את החדר שיצרה בראור ואליו הצצתי לפני כמה דקות. היא יצרה דיורמה שמציגה את אחד מאולמות המוזיאון בשנת 1957, בעת שהוצגה כאן לכבוד חגיגות עשור למדינת ישראל תערוכת נשק משלל אויב (השלל היה שמור במחסן המוזיאון עד שנת 2000). "תערוכת הנשק" עברה טיפול תחת ידיה של בראור, שמחקה את הנשק והותירה את האולם ריק, כשרק השלט "שלל" נותר. בכניסה לחדר הציבה שולחן עץ עליו צדפה שנלקחה משארם א-שייח' במהלך מבצע קדש. בניגוד לחדר האפרורי והקר, שטוף השולחן באור זהב וחם. נוסף על הצדפה, מונחת על השולחן דפדפת קטנה שיצרה בראור ואפשר לקחת. הדפדפת שופכת אור על תוכן העבודה. זה הרגע היחיד המרגש שגם עורר מחשבה. הצפירה שבקעה לפתע בקול רם ממקור לא נראה הקפיצה אותי. השומר סיפר שהיא מקפיצה ומפחידה את כולם וקשורה לפסל קרטון שניצב בפינת האולם הגדול ומציג מודל גדול של "כיפת ברזל" שאפשר בקלות להציב באחד ממעגלי התנועה בפתח תקוה. כששאלתי אותו לקראת סוף הביקור, איזו עבודה הוא הכי אוהב, הוא הצביע על המודל והחל להשוות בין הפסל ובין כיפת ברזל אמיתית שראה באשקלון בעת ביקור משפחתי.

נגישות: הנגישות לציבור הרחב מוגבלת בתערוכה בפתח תקוה, מצד אחד זה משמח שבעיר כל כך אפורה ולא אינטלקטואלית יש נווה מדבר כמו מוזיאון פתח תקוה, שבוחר להציג תערוכה מסוג זה. מצד שני נראה לי שיש כאן פוטנציאל לניתוק, כי תערוכה מסוג זה מתרחקת מהזירה בה היא מתקיימת ובתכלס מחלישה את המוזיאון כמוקד בעל חשיבות בזירה העירונית. ההפך הגמור ממה שביצע, לדוגמה, אלעד רוזן עם תערוכת המיני גולף במוזיאון בת ים.

השוואה: התערוכה הגבוהה הזאת ניצבת לעומת הנגישות המיידית שאפיינה את שתי התערוכות שבהן בקרתי לאחרונה – המיני גולף בבת ים והצל בחולון, שתיהן לא צריכות בכלל הסברים וכל מבקר יבין, ילמד וישחק. בשלושת התערוכות יש קשר הדוק לאדריכלות – בבת ים מגרשי הגולף עורכים בהתאם לשלד המבנה הקיים, בחולון התערוכה עוסקת באופן ישיר במרחב העירוני ובהתערבות בו וכאן ההתייחסות היא למציאות העירונית גם אם מופשטת ולא תמיד ברורה באופן ישיר ומיידי. בדומה לשתי האחרות גם בתערוכה בפתח תקוה דמותו של האוצר היא דומיננטית. אוצר עם עמדה ומטרה ברורה, האוסף סביבו קבוצה של אמנים שיצרו על פי כללים שקבע. מה שמייחד את עבודת האוצרות בפתח תקוה הוא ניסיון לייצר תהליך ארוך ליצירת גוף עבודות עם קשר. ספק אם נוצר הקשר. האוצרת בעצמה מספרת במאמר המלווה את התערוכה כי הניסיון נתקל בקשיים מצד האמנים והתוצאה נראית בשטח.

אוצר: ההבדל המשמעותי הוא ברקע השונה של שלושת האוצרים, רקע שמשפיע על כוונותיהם וממילא על התוצאה. מרטין וייל (יליד רוטרדם, 1940) שאצר את התערוכה בחולון, למד תולדות האמנות באוניברסיטה העברית ושימש כאוצר ומנכ"ל מוזאון ישראל במשך יותר מ-20 שנה. מנכ"ל קרן ברכה במשך 15 שנה ויקיר העיר ירושלים. אלעד רוזן (יליד הוד השרון, 1980) שאצר את התערוכה בבת ים, בוגר אמנות בבצלאל, אמן פעיל. הילה כהן-שניידרמן (ילידת תל אביב, 1980) שאצרה את התערוכה בפתח תקוה, למדה יהדות ומקרא, ספרות ואוצרות ועוסקת באצירת תערוכות. לעומת וייל שרצה לעסוק בנושא שהטריד אותו שנים ואלעד נעים שרצה לשלב בין אמנות ומשחק המטרה של כהן-שניידרמן היא להתרכז בתוך מושג המוזיאון ולנסות ולקדם דיון. לכן העבודות דורשות מלל. למענו הוציאה דף מיוחד עם מפה והסברים על כל עבודה ובנוסף "נספח טקסטים" שנועד בחלקו להסביר ובחלקו להרחיב ולהעמיק את הדיון. אין כאן קטלוג אלא חוברת בגודל A4 בעברית ובאנגלית עם מאמרים שממשיכים את השפה של התערוכה. כך לדוגמה הטקסט של חיים יעקבי סביר להניח שהוא תקציר של מאמר אקדמי שלא עבר את השינוי הנדרש כדי להפוך לחלק מהתערוכה במוזיאון בפתח תקוה. את המאמר של רוני שני לא סיימתי, באמצע הלכתי לאיבוד ונטשתי.

פתוח סגור: ארמון הבדולח המהווה את המחצית הראשונה של שם התערוכה, מתייחס לבניין זכוכית וברזל שהוקם לפני 150 שנה בלונדון ושימש להצגת תערוכות ואירועים (כתבתי עליו כאן לאחרונה לקראת ההכנות לבנייתו מחדש). הבניין היה שקוף. לעומתו המוזיאונים שצמחו מאז תחילת המאה הקודמת, כמו גם בניין מוזיאון פתח תקוה, עוצבו כקופסאות לבנות, סוג של מקדש אטום. הקשר בין השם ובין התערוכה נראה מקרי ויכול היה להינתן לכל תערוכה אחרת.

ביום שישי הקרוב (16.10) בשעה 11:00 יתקיים במוזיאון שולחן עגול של אדריכלים, אמנים ומתכננים. התערוכה תינעל ב-24.10.

.

בדרך למוזיאון

.

גם מוזיאון וגם בית יד לבנים

.

בחזית

.

בלוק 1

.

בלוק 2

.

פייגין ורוד – "צמיחה"

.

הכניסה למוזיאון

.

מוזיאון

.

ארמון

.

20

.

תכנית התערוכה

.

עבודה של תכלת רם

.

😐

.

עבודת וידאו של אריאל קן

.

פסל כיפת פסל שיצרה אלונה רודה

.

עוד זוית

.

מקדש שיצר יריב ספיבק

.

4 שקל

.

עבודת וידאו של הילה טוני נבוק שמסתובבת באשדוד עם כדור כחול

.

הכדור כאן

.

בשלב הזה גילה לי השומר אפליקציה שנותנת מידע והברים על כל עבודה

.

חורי הצצה לעבודה שמעבר לקיר אותה יצרה מיכל בראור

.

עבודה של מיכל בראור שיצרה מקום

.

שלל

.

כתום

.

אפורים

.

מראה

.

פלורסנט

.

(2) יד לבנים (אדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואנדריי בלזיצמן):

הביקור ביד לבנים הצמוד למוזיאון הוא חזרה במנהרת הזמן. פיסול וקירות אמנות מאמצע המאה שעברה של אמנים כמו מרדכי גומפל, קוסו אלול, אהרון פריבר ומשה ציפר. המקום נראה כמו אוסף מבולגן. לא מדובר בזלזול אלא כנראה סתם בבורות. הצבת הפסלים של אלול וציפר בקצה האולם עם דגלים, תבליט קיר של פריבר, ארונית ספרים ומדת מחשב יוצרת עומס שמרוב עצים לא רואים את היער. אולם המבואה המחופה כמעט כולו בפסיפסים שיצר גומפל נחשף מיד למבקר אך הוא רק אולם מבואה שמקשר לגלריה מאכזבת, אולם יד לבנים ולמדרגות המובילות לאודיטוריום שבקומה השנייה.

הבניין עצמו פונה לגן העצמאות המתפרס למרגלותיו. בעבר היה פתוח לגן, אך היום הוא לא. רחבה מרוצפת ופתוחה קישרה בין הבניין והגן (היום היא בתחום של יד לבנים בלבד) והיא סגורה משני צידיה באולם נוסף של המוזיאון ומצד שני בחדרים המשמשים את משרדי הנהלת המקום. אדריכלי הנוף שתכננו את הגן יהלום-צור ואדריכלי הבניין לייטרסדטרף-בלזיצמן יצרו כאן סוג של אקרופוליס המשלב זיכרון, תרבות ופנאי, אך היום עשו הכל כדי לנתק בין הפנאי וחיי היום-יום ובין הזיכרון והתרבות שנותרו מנותקים בפסגת האולימפוס.

.

הכניסה ליד לבנים צמודה

.

חזית יד לבנים: במקור נפתח הבניין אל הגן שנפרס למרגלותיו אבל היום גדרות, שומרים ומנעולים מנתקים את הרצף

.

את הפסיפסים יצר מרדכי גומפל

.

בין הכניסה לגלריה ובין הכניסה לשירותים עבודת פסיפס של גומפל בשם "דור לדור יביע אומר"

.

גם במדרגות העולות לאודיטוריום שבקומה העליונה

.

"אחת ידו עושה במלאכה"

.

פסיפס נוסף

.

באולם הזיכרון רצפת פסיפס שיצר יעקב וכסלר ב-1963 ויצרו אמנים מקיבוץ גבעת השלושה (שאז כבר שכן במיקומו הנוכחי ממזרח לפתח תקוה)

.

חתימה

.

על הקיר האחורי עבודה של אהרן פריבר

.

אהרן פריבר: "מאנה להינחם על בניה כי איננו"

.

תעודת פרס ישראל ליד לבנים, 1980

.

שמות הנופלים

.

משה ציפר: דפנה הפלמ"חניקית (פסל גבס)

.

דפנה

.

קוסו אלול: "בחייהם ובמותם לא נפרדו", 1972

.

אהרן פריבר

.

שרותי גברים

.

(3) גן העצמאות (אדריכלי נוף ליפא יהלום ודן צור):

פסגת יצירתם של אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור התרחשה כאן באמצע שנות ה-50. להפוך מעיין עם בריכה לגן עדן זה יחסית פשוט, אבל ליצור גן עדן באמצע עיר אפורה כשק זה אתגר הרבה יותר קשה. גן העצמאות בפתח תקוה הוא עדיין אחד הגנים המורכבים ביותר שתוכננו בישראל וככל הידוע לא תוכנן כאן גן דומה לו באיכותו. הגן מקושר היטב לסביבה המקיפה אותו: לבית יד לבנים, לשיכונים שממזרח ולבתים הפרטיים שממערב וכן למגורים ולמוזיאון האדם והסביבה שמצפון. מעברו השני של הכביש, מדרום, ממשיך הגן במתכונת שכונתית ומסתיים בקן של שבט צופים ובמגדל מהים ההיסטורי של קיבוץ גבעת השלושה וחדר האוכל הנטוש.

למרות שלא מדובר בגן גדול יחסית, הצליחו אדריכלי הנוף ליצור בו עושר של מקומות: מקום של זיכרון ובו אנדרטה עם טנק, גינת משחק, פינת חי (כניסה בתשלום סמלי) עם מגוון בעלי חיים וכלוב של קופים שניתן להשקיף עליו מהגן, חורשות ומדשאות וכן שתי בריכות נוי שנחל קטן מחבר ביניהן. את כל השימושים האלה יצקו אדריכלי הנוף על מערך של גבעות וגאיות רכות, כולן מלאכותיות, היות והיה כאן מישור בעת שעמד פה פרדס עד שנות ה-50. הכלי השני ששימש את אדריכלי הנוף אחרי הטופוגרפיה היתה הצמחייה שהורכבה בעיקרה מעצים ושיחים. היום אצל אדריכלי הנוף לא תמצאו עיסוק בטופוגרפיה או צמחייה וכל הטיפול הפך לשטחי וראוותני.

בשונה ממקומות אחרים, נשמר גן העצמאות במתכונתו המקורית עד ממש לאחרונה. א החליטו בעירייה שמה שמציעים כאן לא מספיק וצריך אטרקציה. כך נחרש חלק מהגן ויושר לטובת מתקן שפריצרים של מים שהיה להיט בשנות ה-90 ולארץ הגיע באיחור של 15 שנים. לדוגמה, שתלו כאלה בתחילת העשור הנוכחי כבר בפארק כפר סבא (שם הוא מושבת), בשדרות רגר בבאר שבע, בנמל תל אביב. האטרקציה עובדת ובעת הביקור היא משכה אליה עשרות זאטוטים.

הקשר עם המוזיאון ויד לבנים מנותק באמצעות גדרות, מנעולים ושומרים.

.

הבריכה בגן העצמאות בתכנון יהלום-צור וברקע כלוב הקופים

.

אדריכלי הנוף יצרו טופוגרפיה מלאכותית

.

תוספת חדשה: מזרקות מים

.

חורשות

.

רחבת הכניסה המזרחית מכיוון השיכונים

.

הרחבה במבט משער הגן

.

השביל המוביל לגן העצמאות הוא גן בפני עצמו

.

השביל המוביל לגן העצמאות

.

בקרוב יחוסלו השיכונים לטובת מגדלים

.

(4) חדר האוכל הנטוש של קיבוץ גבעת השלושה הישן (אדריכל אריה שרון):

בנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ גבעת השלושה נבנה חדר האוכל ועד היום רואים אותו היטב מכל כיוון. גבעת השלושה היה הקיבוץ השלישי בגודלו בארץ בשנות ה-30 ורבים ממנהיגי הארץ עברו דרכו בהכשרות שונות. היה פה בית ספר שבין השאר למד בו יצחק רבין בתקופה שבין לימודיו בבית חינוך ע"ש א"ד גורדון ובין לימודיו בכדורי (גם אשתו לעתיד, לאה רבין, למדה בסמינר למורות שפעל כאן וכיום משמש כחווה חקלאית לתלמידי העיר). מאוחר יותר נקרא בית הספר על שם אמו של רבין. חוץ מרבין למדו בו גם חיים גורי, נתן יונתן ורחבעם זאבי.

האדריכל אריה שרון שחזר ב-1931 מלימודים ועבודה בגרמניה, קיבל את העבודה ויצר את אחד הבניינים המרתקים ביותר שתכנן לאורך קריירה שנמשכה ששים שנה. הבניין שתכנן היה מעוצב בסגנון הבינלאומי והורכב מגושים, כשכל גוש מתאפיין בנפח שונה בהתאם לשימוש שלו: מבואת כניסה, חדר רחיצת ידיים, אולם אכילה מרכזי, שני אולמות משניים, מטבח – לכל אחד נפח נפרד. בנוסף, בהשראת עבודות אחרות (כמו בית הערבה שתכנן פראנק לויד רייט וגם כמו בניין בית הספר באוהאוס בדסאו שתכנן ולטר גרופיוס), העניק שרון למטבח אגף צר ומוארך שפרץ אל המרחב הפתוח.

עד 1953 שימש חדר האוכל את החברים. באותה שנה עזבו כולם ועברו להתגורר בשני קיבוצים חדשים, גבעת השלושה ועינת, שנבנו ממזרח לפתח תקוה ועל הגבול עם ירדן. ב-1950 בעקבות הפיצול בין איחוד למאוחד פוצל גם חדר האוכל ועד לפני כמה שנים עוד ניתן היה לראות בחדר האוכל פס שחור ועבה במרכז האולם שסימן את האזור של חברי האיחוד ואת האזור של חברי המאוחד. בביקור הנוכחי האולם היה הרוס וכך גם הריצוף ולא מצאתי את הפס שראיתי בעבר.

שטח הקיבוץ נמכר. על חלק ממנו הוקם בית אבות גריאטרי של עיריית תל אביב, על חלק אחר הוקם בית ספר פרטי. חדר האוכל עבר גלגולים שונים, הוא אף הוכרז לשימור על ידי העירייה אך לבסוף ננטש. לפני כמה שנים רצו להקים כאן ישיבה. באותו זמן כתבה על העניין הזה אסתר זנדברג כתבה בהארץ והעניין תפס אותי ובחרתי באתר הזה לפרויקט בשנה ג' בבצלאל. נפגשתי אחת מבנות הקיבוץ. היא אמרה שמבחינתה אפשר להרוס את הבניין ורק להשאיר בבניין החדש חדר זיכרון לקיבוץ. באחד הלילות ב-2007 התחילו בהריסת חדר האוכל. שכנה שאכפת לה לא היססה וירדה באמצע הלילה כדי לעצור את הדחפורים. התוצאה: המטבח נהרס וכל פיתוח הנוף המקורי כולל הטרסות והשבילים נהרס עד היסוד. רק העצים שרדו.

למרות ההזדמנות ליצור כאן מרכז משמעותי של תרבות, חינוך ופנאי, נראה שעיריית פתח תקווה מעדיפה להמשיך ולהוביל עיר מפגרת. פתח תקוה היא העיר החמישית באוכלוסייתה בישראל ובאשכול 6 מתוך 10 ברמה החברתית-כלכלית. משני נתונים אלה הייתי מצפה שהעיר תתחרה בתל אביב, ירושלים ובראשון לציון בהשקעתה בתרבות (לא בידור. תרבות). יש אמנם את המוזיאון הקטן שזה יפה מאד גם אם רצוי להרחיב אותו כי במצבו הנוכחי יעילותו מוגבלת מידי, אך חוץ מזה אין כלום.

.

בניין חדר האוכל מוקף גדר ובולט בסביבה

.

פעם השקיף חדר האוכל על השדות שהקיפו אותו

.

כיום המבנה נראה סימטרי אך במקור המטבח היה זרוע משמעותית שמשכה את הבניין אל האופק. המטבח נהרס לפני כמה שנים על ידי קבלן שביקש להרוס את כל הבניין ונעצר על ידי שכנים שאכפת להם מהסביבה בה הם חיים

.

שילוט הסבר

.

חזית הכניסה לחדר האוכל

.

אולם האכילה מחולק לשלושה חלקים: חלק מרכזי וגבוה ושני חלקים משני צידיו נמוכים יותר

.

מהחלונות השקיפו החברים על השדות שבשנות החמישים הלכו והתכסו בבניינים

.

היונים מחרבנות

.

שדרת עצים יפה יוצאת מחדר האוכל אל מה שהיה פעם לב הקיבוץ והיום הוא בית אבות סיעודי.

.

בינתיים בונים פה בצמוד מתחם סיעודי חדש

.

.

..

..

חדרי אוכל נוספים שכתבתי עליהם וכדאי לבקר בהם:

.

בית זרע, שער הגולן וטירת צבי (מנחם באר, שמואל מסטצ'קין, ליאון שרמן)

כפר סאלד, עמיר ושדה נחמיה (עירא אפרתי, מנחם באר, אהוד שחורי)

מנרה, הגושרים, דן (רחל ניסים, נעמי יודקובסקי, שמואל מסטצ'קין)

כפר מנחם, רבדים וחצור (שמואל מסטצ'קין)

כפר עזה, גבולות ומגן (ויטוריו קורינלדי, חיליק ערד, שמואל מסטצ'קין)

משמר דוד, הראל ונחשון (אריך ראש, חיליק ערד)

גבעת עוז, אשדות יעקב איחוד ותל יוסף (שמואל מסטצ'קין, מוסה חריף, לאופולד קרקואר)

גרופית ומבוא חמה (אדריכלית ארנונה אקסלרוד)

ברעם, כפר גלעדי, מצובה (אהרון אלבוים, ארנונה אקסלרוד)

עין דור, סאסא, איילת השחר (שמואל מסטצ'קין, חיליק ערד, מרדכי זברודסקי עם אריך ראש)

ראש הנקרה, עין המפרץ, לוחמי הגטאות (פרדי כהנא, חיליק ערד, נעמי יודקובסקי)

סער, חניתה, יחיעם (חיליק ערד, מרדכי זברודסקי, מנחם באר)

הסוללים, עין גב, גשר הזיו (מרדכי זברודסקי, דב קוצ'ינסקי, שלמה גלעד)

שדה נחום, חמדיה, אפיקים (שמואל ביקלס, שמשון הלר, ו. י. ויטקובר עם אריך באומן)

נצר סרני (אמנון כהן)

צאלים (דוד בסט ויצחק חשמן)

כברי (חנן הברון)

כפר בלום (פרדי כהנא)

שובל (שמואל מסטצ'קין)

זיקים (מנחם באר)

מבוא גולן (חנן הברון)

נחשונים (אברהם ארליק)

יד חנה (ישראל גודוביץ)

מעלה החמישה (ארטור גולדרייך)

חפץ חיים (לא ידוע)

תל יוסף (לאופולד קרקואר)

בארות יצחק (לא ידוע)

נען (שלמה גלעד)

עין גדי (שמואל מסטצק'ין)

בחן (לא ידוע)

גבעת חיים איחוד (לא ידוע)

כרם שלום (ישראל גודוביץ)

מזרע (אפשטיין)

גונן (דוד בסט)

גבעת השלושה (אריה שרון)

שדות ים (קובה גבר וזיוה ארמוני)

גינוסר (חנן הברון)

גבעת ברנר (רוברט בנט)

גזר – חדר האוכל האחרון (גבי גרזון)

…