סיבוב בשרידי אל-ע'אבסיה

גם אם תיסעו לאט רוב הסיכויים שתפספסו את השרידים האחרונים של אל-ע'אבסיה (המכונה גם ג'אבסיה), השוכנים סמוך לצומת כברי שבגליל העליון. קשה לגלות היכן מתחיל שביל העפר שמוביל לכפר וגם כשסופסוף מגלים, אז הנסיעה בו לא קלה, אבל לא זה מה שיעצור אותי. לכבוד תשעה באב פרסמתי ב-xnet הצעה לסיור בעקבות חורבן בית המקדש ותקומת ישראל, כאן אני מביא צד אחר של המטבע.

בכ-400 בתים בכפר גרו יותר מ-700 איש עד 1950, ומספרם המשוער של הצאצאים כיום הוא כ-8,800 איש. עכשיו יש כאן הרבה עצי אורן, שכל מטרתם לכסות על מה שהיה, כמו לטאטא אבק מתחת לשטיח. האם אפשר להמשיך לקום כל בוקר ולהתעלם? בינתיים כן, אלא שביום שישי האחרון החלטתי לחזור ולשנות ממנהגי.

ועל כך ברשימה זו.

.

2015

.

מפת התמצאות

.

(1) ביקור

כמה מאות מטרים מזרחית מכביש 70 משתרע יער יחיעם. הגישה אליו לא קלה, אבל אם תפנו לכיוון בית הקברות האזורי, אז ממש לפני שער הכניסה לבית הקברות יש שביל עפר שפונה אל היער מזרחה. נסיעה על השביל תוביל אתכם אל מה שהיה פעם הדרך הראשית שחצתה את הכפר אל ע'אבסיה.

שלושה מרכיבים עיקריים שרדו מהכפר: מסגד, בית קברות וצמחייה. (א) המסגד בנוי כמתחם הכולל חצר מרוצפת מוקפת חומה גבוהה. מתחת לשטח החצר בור מים גדול שפתחו מצוי בסמוך לכניסה למתחם. המסגד עצמו שוכן מדרום לחצר ומתאפיין בתכנית מלבנית המורכבת ממבנה סגור שבחזיתו ארקדה הפונה לחצר. גג המבנה נשען בחזית על שלוש קשתות הפונות לחצר, ונושאות כיפה המקרה את מרכז המבנה. כל הפתחים אטומים בלוחות ברזל ולא ניתן להיכנס או להציץ דרכם. מדרגות אבן מקשרות בין הרחבה המרוצפת ובין גג המסגד. בהיבט האדריכלי של המסגד, מדובר במבנה בעל ערך אדריכלי ברמה ארצית לפחות. ארמון דהר אל עומר בדיר חנא, לדוגמה, הוא מבנה דומה הכולל שלוש קשתות וארקדה, ואף הוא בן המאה ה-18. מהאדריכלות של תקופת דאהר אל עומר נותרו יצירות אדריכליות מרשימות, וכמובן שהמידע על אודותיהן הוא נחלת מועטים וחבל. (ב) בית הקברות משתרע משני צידי השביל המוביל למסגד. שטח מישורי יחסית, המכוסה כולו באבנים קטנות. מצבות בודדות שרדו ונותרו שלמות, אך כולן חסרות את הלוח שנשא את שם הנפטר או פסוקים מהקוראן, כך שהקברים אילמים. (ג) צמחיית הכפר שרדה בקושי, ומה שנותר ממנה הם שיחי צבר ששימשו כגדרות חיות בין בתי וחלקות הכפר, וכן עצים כמו הברוש המיתמר בחצר המסגד.

.

1924: אל ע'אבסיה מזרחית לחוף הים ולנהרייה במפה של שירות המדידות הבריטי

.

1924: הגדלה של אל ע'אבסיה מוקפת במטעי זיתים במפה הבריטית

.

(2) תולדות

בשונה מכפרים אחרים בסביבה שחוסלו במהלך מלחמת העצמאות, הכפר אל ע'אבסיה סבל מגורל אחר. מדובר ביישוב ששכן על שכבות קדומות של התיישבות עוד מתקופת הברונזה, ששרידיהם התגלו בחפירות שנערכו באזור. אזכורים ראשונים ליישוב מופיעים כבר בתקופת הצלבנים, אז נקרא היה כבר La Gabasia. ויקטור גרן, גיאוגרף צרפתי שערך סדרת סיורים בארץ ישראל במהלך המאה ה-19, מציין בספר מסעותיו (שתורגם לעברית בידי חיים בן-עמרם ופורסם ב-1987 על ידי הוצאת יד יצחק בן צבי), כי בכפר מתגוררים "כ-100 מוסלמים. יש בו מסגד שנבנה אך בימי עלי באשא, אביו של עבדאללה באשא. הוא נראה בנוי מאבני בניין עתיקות, מהוקצעות למדי, שנמצאו באתר. בחצר שלפניו מתמרים כמה ברושים נאים, גבוהים כמו הצפצפות שלנו. מגג הבניין הזה רואים נוף רחב ידיים, במישור ובים. […] בורות מים חצובים בסלע, אבני הגזית שהזכרתי וגזעי עמודים פגומים אחדים מעידים כי הכפר אל ע'אבסיה תופס את אתרו של יישוב קדמון ששמו הראשון לא נודע".

היה זה כפר רגוע יחסית, ככל הנראה, שלא התערב במאבק מזוין מול הכוחות הישראלים ולכן כבר במרץ 1948, חודשיים לפני פרוץ המלחמה, נערך הסכם בין ראש הכפר ובין אנשי שירות המודיעין של ארגון ההגנה, כי הכוחות הישראלים לא יכנסו לכפר. לא הצלחתי לגלות אם אכן היה הסכם כזה, אך לפי טענת אנשי הכפר, הם נדרשו להניף דגל לבן בראש המסגד ברגע שהמאבק האזורי יתלקח.

המאבק אכן התלקח וכבר במאי אותה שנה הגיע צה"ל לכניסה לכפר. נציג התושבים הזדרז לעלות לראש המסגד ולהניף את הדגל הלבן, אך ההסכם לא כובד והצבא נכנס לכפר. הנציג עם הדגל נורה וכך גם עשרה מבני הכפר. התושבים ההמומים עזבו מיד את הכפר. ככל הנראה היחסים הטובים שהיו לכפר עם הישראלים, הובילו אותם לשוב לכפרם הנטוש כבר בסוף השנה, אך תוך חודשים ספורים הצבא דרש מהם להסתלק. התושבים ברובם לא גורשו מהארץ, אלא התפזרו בין יישובי הסביבה כמו שיח' דנון ומזרעה. באותה שנה המשיכו התושבים לנסות ולשוב לכפרם, אך ללא הצלחה.

בית המשפט העליון בראשות השופטים שניאור חשין, שמעון אגרנט ובנציון שרשבסקי, קיבל את דרישת התושבים לשוב לכפרם, ואף פסק לטובתם (בג"צ מס' 220/51). באותו פסק דין שפורסם בנובמבר 1951, ציינו השופטים: "…על כן לא היה ואין לצו הנ"ל של המפקד הצבאי כל תוקף חוקי. למשיב [המושל הצבאי של הגליל, מ"י] לא היתה כל סמכות לגרש את המבקשים מהכפר רבסיה [כך במקור, מ"י] ואין לו סמכות למנוע אותם מלהיכנס אליו, לצאת ממנו ולהימצא ולגור שם. על המשיב לשלם למבקשים את הוצאותיהם בסכום כולל של 25 ל"י".

התושבים חזרו לכפרם לפי החלטת בג"צ, אך הצבא שב וגרש אותם מיד והכריז על הכפר כשטח צבאי סגור. בתי הכפר על מוסדות הציבור שפעלו בתחומו ובהם בית ספר לבנים, נהרסו עד היסוד ב-1955, למעט המסגד שהוקם במאה ה-18 ומתחם בית הקברות. הקק"ל נטעה עצי אורן והאזור הפך ליער. על התושבים נאסר להשתמש בבית הקברות ובמסגד והוא נותר אטום ומוזנח. אדמות אל ע'אבסיה שהשתרעו על שטח של כ-12 אלף דונם, חולקו בין גורמים שונים ובהם הקיבוצים כברי, בן עמי ויחיעם ומושב נתיב השיירה.

החל מסוף שנות ה-70 אחרי שמצבו של המסגד הדרדר, החליטו עקורי הכפר לשפצו. הם התקינו דלתות, ניקו אותו וחזרו והתפללו בו. מינהל מקרקעי ישראל דאג מיד לחסל את העניין ובאמצעות כוחות משטרה גדולים סולק הציוד מהמסגד, פתחיו נאטמו וגדר גבוהה הוקמה סביבו. התהליך חזר על עצמו כמה פעמים ושרידיה של הגדר האחרונה עדיין נמצאים בשטח. התפילות ממשיכות להתקיים מידי פעם מחוץ לשטח המסגד.

ב-1996 דרשו מראש הממשלה שמעון פרס, שיאשר להם לשפץ את האתר. בני שילה ששימש בתפקיד ראש תחום מיעוטים במשרד ראש הממשלה, הבטיח לשפץ מיד. כמובן שההבטחה לא קוימה. במסגרת בג"ץ 10532/04 שבו נדרשה המדינה לאפשר שמירה על מקומות קדושים למוסלמים, מצוין המשך הפרשה: "משהגיע רגע האמת לשיפוצו של אותו מקום קדוש, העלו פקידים ממנהל מקרקעי ישראל בפני בית משפט השלום בעכו ספקות בקשר לקדושתו של מקום זה, ואף העלו השערות שמדובר בבית רגיל של מי שהיה שיך של הכפר הנטוש". ב-1999 בישיבת הכנסת ה-15 אותה ניהל ראובן ריבלין, אז יו"ר הכנסת וכיום נשיא המדינה, נדרש שר הדתות להתייחס לנושא אך הוא בחר להתחמק. ככה מלבים שנאה, אבל אין פלא שמי שגרש והרס את בתי שכניו, יבוא יום ויגרש ויהרוס את בתי אחיו.

אחד מצאצאי הכפר, אדם אלע'אלי, מספר: "משפחתי באה מאל-ע'אבסיה. הם ברחו לצפון לבנון למחנה נהר אל-בארד [מחנה פליטים פלסטינים שהוקם בצפון לבנון ב-1949, מ"י]. אני נולדתי בלבנון והמשפחה עדיין גרה במחנה, אך כעת במחנה באדוואיי [מחנה פליטים פלסטינים שהוקם ב-1955, גם הוא בצפון לבנון, מ"י]. המחנה הוא לא מקום נעים לחיות בו והפלסטינים מופלים לרעה באופן יומיומי בלבנון. החיים קשים ואין עבודה. […] כשסבא שלי נאלץ לעזוב את אל-ע'אבסיה הוא התעקש לקחת איתו את מפתחות הבית. את המפתחות הוא נתן לאבי, ואבי נתן את המפתחות לנו. כך, שיום יבוא ואנחנו נחזור לבית משפחתנו, למטע הזיתים שלנו, ונאכל דגים טריים בחוף עכו, זה בטוח".

עוד על הכפר אפשר לקרוא במאמר שפרסם יוסף אלגזי ב-1997 וכן בחוברת שהפיקו עקורי הכפר ב-2002.

.

סרטון קצר:

.

.

.

הדרך ביער

.

אורנים

.

המסגד

.

חזית מערבית

.

פתח אטום

.

חלון

.

אבן

.

מראה כללי מכיוון צפון

.

מבעד לחומה

.

שלוש קשתות

.

הכניסה למתחם ומדרגות לגג

.

שכבות

.

חצר מרוצפת מכסה על בור מים (הפתח אליו מימין למעלה)

.

הכניסה הראשית למסגד

.

כיפה

.

אכסדרה

.

הברוש משמש כנקודת ציון ביער

.

מראה כללי של בית הקברות

.

קברים

.

מצבה מתפרקת

.

לא יתחילו בלעדינו

.

מצבה

.

צבר

.

ולסיום ארוחה

.