סיבוב בהיכל יהדות ווהלין בגבעתיים

במקרה של היכל יהדות ווהלין הלכו עד הסוף. קשה להתעלם מגוש הבטון הענק שמונח לצד רחוב כורזין בגבעתיים. זוהי אולי עבודת הבטון הברוטליסטית הקיצונית ביותר שבוצעה בארץ. המבנה אמנם שומר על פשטות צורנית, אך רחוק מעבודות הבטון הקלילות והצנועות שביצעו האדריכלים הישראלים בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60. אולי מלחמת ששת הימים עם אווירת הכיבוש ושכרון הכח שהביאו את היוצרים הישראלים להתחיל לבנות פירמידות ואנדרטאות ענק, אולי זו סתם בהמיות.

האדריכל ישראל לוטן שתכנן את הבניין, תכנן מבנים נוספים שהתאפיינו בחוסר שגרתיות ובניסיונות מרשימים להמציא את הגלגל מחדש: שכונת קיראון, תחנות אוטובוסים מרכזיות ברמלה (נהרסה), כפר סבא ונתניה, כיכר המדינה ובית יד לבנים בתל אביב. ביד לבנים היה שיתוף פעולה מעולה עם אדריכל הנוף שפיתח גן סביב למבנה, אך כאן בגבעתיים יש נתק בין הגן לבניין. יתכן והם הוקמו בתקופות שונות, ואולי סתם לא שיתפו פעולה. במקרה של היכל יהדות ווהלין, לא רק שאין קשר אל הגן הצמוד, אלא המבנה הכבד והאטום לא שימושי במיוחד, לא גמיש לשינויים ובעיקר כבד מידי לחיי היום יום שמתנהלים כאן. זה דומה להבדלים בין "אוהל יזכור" הישן והכבד שתכנן אריה אלחנני ובין "המוזיאון לתולדות השואה" החדש והקליל שתכנן משה ספדיה.

הייתי צריך להיפגש עם יועצת תחבורה בבניין ממול, אז עצרתי קודם לבקר כאן. עברתי בחוץ ותהיתי מה הולך בפנים הרבה פעמים, רציתי לנצל את ההזדמנות ולהכנס.

.

ספינקס בגבעתיים? שאול רואה כאן ראש ורגליים עבות וגדולות. העצים קצת מסתירים.

.

הצמחיה שהתפתחה בפראות ללא כל מחשבה עיצובית מסתירה את הבניין, במיוחד את חזיתות הצד. לכן קשה לראות את כולו במבט אחד. המבנה מורכב מתיבת בטון גדולה, מלבנית ואטומה, שכדי לרכך את גודלו של הגוש הקשה, פסים אופקיים מחלקים את חזיתותיו. הגוש הגדול רוכב על מעין שתי רגלי בטון רחבות בעלות גוון כהה יותר, כשהחלק הקדמי של הבניין הפונה לרחוב כורזין מרחף מעל הקרקע – כאן גם ממוקמת רחבת קטנה. לרחבה זו פונה אולם הכניסה כשביניהם מפריד קיר מסך זכוכית. נסיגה דומה של קומת הקרקע אך פחותה מזו שבחזית הראשית קיימת גם בחזית האחורית, אלא שאם החזית הראשית מדמה את הראש של הבניין, הרי שהאחורית היא הזנב. שאול טוען שהבניין הוא הפשטה של ספינקס. יש דמיון?

היכל יהדות ווהלין שתכנן האדריכל ישראל לוטן הוא מבנה כבד שאולי רוצה לייצר איזו מועקה ברחוב. מולו מצוי המתחם המסחרי התוסס שלא נותן לשום דבר לעצור אותו, אפילו לא להזנחה ולבעיות התנועה והחניה שסביבו. אזור המסחר הזה תוכנן כקרית מלאכה ונפתח ב-1964. לידו תכנן ביוזמת האחים היהלומנים למשפחת מולדובסקי האדריכל יצחק פרשלטיין (שתכנן בין השאר את מגדל שלום וחלקים משכונות רמת אביב) את מלטשת היהלומים הגדולה בארץ, שכיום משמשת למשרדים.

מאז 1975 שוכנת בהיכל יהדות ווהלין שלוחת בית הספר להוראת השואה של יד ושם. לפי אתר יד ושם השלוחה "משלבת עשייה חינוכית ייחודית עם הנצחת השואה ופונה למגוון רחב של קהלי יעד". ואכן, כשבקרתי בבניין שנראה אטום ומת מבחוץ, בפנים התקיימו מספר הרצאות במקביל שאכלסו עשרות מאזינים. השומר בכניסה ביקש פרטים ואמר לי לא לצלם, לכן הסתפקתי רק בכמה תמונות מהמבנה.

האם היום יעז מישהו לתכנן כזה בניין? א. היזמים לא יעזו, אלא יעדיפו משהו עם ציפוי שיש בשילוב של עץ דובדבן ובחוץ קצת חצץ דקורטיבי ובמרכזו עץ זית (כמו וילה ממוצעת של אדריכלית), או מקסימום בטון חלק אבל גם עם חצץ ועץ זית (כמו יד ושם בירושלים או מוזיאון תל אביב). ב. האדריכל גם הוא לא יעז ליצור עבודה לא שגרתית, אלא יעדיף כמו היזמים תכנית שגרתית כשאת הגגון הוא יעצב בדומה למה שראה בז'ורנל שהוא מקבל בדואר מידי חודש או חודשיים.

בשורה התחתונה היכל יהדות ווהלין הוא אחד מהרגעים האחרונים שלאדריכלים היה עוד מה להגיד. אולי בשלב הזה כבר היה עדיף שישתקו אבל היתה להם דעה. חלפו 40 שנה והאדריכלים השתתקו כמעט לחלוטין. שבוע שעבר נאלצתי לשבת עם עוד איזה אדריכל לצורך הכנת כתבה. אדריכל כבן 50, שלא הפסיק להלל את עצמו ואת עצמו. הוא לא חריג, כל הדור הזה של בני 70-60-50 שייצרו לנו את המציאות הדפוקה שבה אנחנו נאלצים להתנהל, מלאים מעצמם. סוג של רון חולדאים כאלה שיודעים להטיס מטוסים ולהפגיז.

לפני שבועיים ישבתי עם סכיזופרנית, גם כן מאותו מקצוע וגיל, שלא הפסיקה ללכלך על האדריכלים בעיקר הצעירים. היא טענה שהם לא מקצועיים ולא יסודיים… כשמתבוננים בעבודות הגרועות שלה שמנוגדות לכל ערך חברתי, תרבותי, עיצובי או ארגוני, לא מובן איך יש לה אומץ לרדת על הדור החדש שדווקא אצלו רואים את הערך התרבותי, החברתי והסביבתי וגם העיצובי שמופיעים כמה רמות מעל "יצירות הפאר" שלה, שלצערי מעטרות כמה מקומות בארצנו. ב'לרדת' על הצעירים ולהלל את עצמם – לדור הזקנים יש המון אומץ ותעוזה (אולי מפחד וחשש שיתפסו את מקומם), אבל בתכנון לצערנו כל התעוזה והאומץ נעלמים.

אפסיק כאן. תיהנו מהתמונות (או שלא).

ביי בינתיים.

.

החזית הראשית ובמרכז עמוד תאורה

.

יהדות ווהלין

.

בטון

.

בטון

.

החזית המערבית הראשית והחזית הצפונית הצדדית (כאן שאול מזהה את הרגל השניה של הספינקס)

.

רחבת הכניסה הפתוחה

.

דלת הכניסה

.

הגדר וחזית מפלס הקרקע הכולל שורה חלונות

.

פתחי החלונות מחולקים כנראה על פי חתך הזהב או מודול כלשהו

.

החזית המזרחית האחורית (שאול מזהה כאן את אחורי הספינקס, אולי הזנב)

.

שורת החלונות בקומת הקרקע הפונה למזרח

.

אולם הכניסה עם קיר מסך זכוכית הפונה לרחבה החיצונית שלצד רחוב כורזין

.

על הקיר שמול הכניסה מופיעים שמות הקהילות בווהלין שהוחרבו בשואה

.

ויש גם חזית של בית כנסת

.

המפלס הכניסה ממוקמות כיתות ומשרדים משני צידי אולם צדדי

באולם הכניסה מדרגות המובילות לקומה העליונה. התכנון הלקוי לא איפשר גמישות ולכן אין מעלית בבניין ואין נגישות לעגלות ולנכים לספרייה, לחדרים העליונים ולאודיטוריום

.

מהקומה התחתונה עולים במדרגות לחדר הזה בו כל הקירות מכוסים בלוחות זכרון

.

לוחות זיכרון

.

הכניסה לספריה

.

לוחות זיכרון נוספים

.

.

האודיטוריום

.

על הקירות תצלומי ענק של ילדים בשואה

המושבים

.

ילד עם כובע, מחזיק חבילה ובלי רגליים

.

סיליקט

.

מנורות

.

מנורת ששה קנים לזכר ששת מיליוני היהודים שנספו בשואה, בעיצוב האמנית כלת פרס ישראל (בגיל 39) זהרה שץ. מנורה דומה נמצאת ביד ושם והפכה לסמל המוסד.

.

האולם מכיוון הבמה

.

.

ויש גם סרטון קצר שצלמתי:

.

מאחורי הקלעים

.

.

צמוד להיכל ניצבת כבר כמה שנים אנדרטה של אבן ורודה המורכבת מזוג קירות: קיר אחד עם טקסט וקיר שני עליו מודפסת הגדלה גרוטסקית של רישום משנות ה-40. בצד יש באותיות גדולות קרדיט לשני הגאונים שעיצבו את יצירת המפות: איילת ביתן שלונסקי שמצוין גם שהיא פסלת ומעצבת ומיכאל אלקוב שכתוב שהוא אדריכל.

אם אתייחס לצורת האנדרטה, אז הקיר האופקי מועצב בצורה שמאפיינת אנדרטאות רבות וגם כאלו בארץ. רק לפני שבועיים כתבתי כאן על האנדרטה ללוחמי ניצנים שעיצבו יחד אברהם יסקי, שמעון פובזנר ומשה ציפר בבית הקברות ליד ניצן שבהיבט הצורני דומה מאד. אז מה ההבדל בין העבודות הוותיקות לזו שכאן? אז השתמשו באמנים ואדריכלים אמיתיים שפיסלו באבן תבליטים ועיבדו את קיר האבן באופן מוגדר וברור, וכאן בחרו להדפיס רישום משנות ה-40 ולהשתמש בלוחות אבן ורודה שלא ברור לי מהיכן היא.

.

צמוד לבניין אנדרטה

.

האנדרטה עם ההדפס של הרישום, וברקע היכל יהדות ווהלין

.

אבן ורודה

.

ובצמוד הקרדיט למקימי האנדרטה

.

מבט מהאנדרטה לכיוון מבני המסחר והתעסוקה

.