סיבוב במה שנותר ממפעל ארגמן (בעקבות הספר) / אדריכל רם כרמי

לפני מספר שבועות פירסם נועם דביר כתב האדריכלות של עיתון הארץ, כתבה קצרה על חנוכת "היכל התרבות" החדש של ביבנה שתוכנן על ידי אמנון רכטר. בתגובה, ציינתי בפניו שלמרות שיבנה היא עיירה בשולי המטרופולין שלא תמיד זוכרים, הרי שהיא משופעת בפרויקטים של אדריכלים ישראלים ידועים שהחשוב שבהם הוא פרויקט מפעל ארגמן שתוכנן בראשית שנות ה-60 על ידי האדריכל ולימים זוכה פרס ישראל רם כרמי.   

באופן חריג למדי, בחר דביר כבר בשבוע לאחר פירסום הכתבה על היכל התרבות ביבנה להביא במוסף גלריה של הארץ כתבה נרחבת על מפעל ארגמן ומחיקתו המתוכננת. את המאמר אני ממליץ לקרוא היות ובסקירה זו הוא הצליח להכניס את כל העקרונות של הפרויקט. ברשימתי זו אדלג על כל הנושאים בהם נגע דביר ואותם ניתן לקרוא כאמור במאמרו, ואעבור לדברים אחרים.   

יחד עם זאת לעצלנים שביננו, אביא את הציטוטים העיקריים בהם תיאר דביר את מפעל ארגמן בשיאו: סמל חשוב בתעשיית הטקסטיל הישראלית, חלק ממדיניות פיזור האוכלוסין של הממשלה, ממלכה של ממש, עיר קטנה בהיקף של 46 אלף מ"ר, המפעל האוטומטי הראשון בישראל, משפחה אחת גדולה, שיא פריחת הברוטליזם, לא רק אוטופיה של פועלים אלא גם אוטופיה אדריכלית, קשר בין מקום עבודה לחזון לאומי, סביבת עבודה נדירה באיכותה, בניה מודולרית, מפעל שהוא כל כולו מכונה אחת גדולה – אלה רק חלק מהציטוטים מסקירתו המצוינת של דביר ששווה כאמור לקרוא.   

 

חזית ראשית של בניין המינהלה מכוון הכניסה למפעל

תולדות מפעל ארגמן: בשנת 1934 הקים אברהם קליר מפעל טקסטיל ברמת גן שהעסיק בימיו הראשונים 20 עובדים שרובם היו אקדמאים, ובהם עורכי דין, רופאים, ובמאי תיאטרון.   

על השלב הראשוני הזה העיד קליר בראיון שנערך עימו בשנות ה-70: "בשנת 1933 עלתה לארץ משפחת זקס והקימה מפעל בשם 'משי זקס' ברמת גן. סם זקס שהיה ציוני ותיק ואיש חזון, שמע עלי ועל תכניותינו לעלות לישראל וכך, יום אחד בשנת 1933 הוא הופיע בעיר צ'רנוביץ' והציע לי לעלות לארץ ולהיות שותף איתו במצבעה, שכן, באותם ימים הוא היה שולח בדים לצביעה לצרפת ואטליה. מבחינתי בא זקס אל המוכן, שכן, כבר החלטנו לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל – לא כמעשה ציוני מופשט, אלא בדרך לבנות חיים מכובדים ועצמאיים. חיים יהודיים מלאים, תוך פיתוח כל הכישורים האישיים וחידוש הקשר עם מקורות עמנו בארצו. רציתי שגם בני צבי ז"ל שנפל מאוחר יותר במלחמת השחרור יגדל בארץ אבותינו ולא יתחנך בארץ זרה ובאוירה זרה ועוינת.

בשנת 1934 הגיעה משפחתנו ארצה ומייד התחלנו בבניית המפעל החדש ברמת גן ליד מפעל משי זקס". אגב, בנו של זקס – מיכאל, שנולד בשנת 1943 נהרג אף הוא בעת שירותו הצבאי במהלך מלחמת ששת הימים בסיני.   

המפעל פעל בתחום הטריקו לתצרוכת מקומית אך אט אט החל לרכוש את שווקי הארצות השכנות. בשנת 1938 עבר המפעל אירגון מחודש בעקבות הרחבתו ובראשית שנות ה-40 שוב הורחב המפעל הודות לעובדה שסיפק אריגי צמר לצבא הבריטי וכן אריגים מיוחדים לאוהלים. נוכח הגידול המשמעותי שבא במהלך מלחמת העולם השניה, נרכש מערבי נוצרי פרדס על שטח של 27 דונם בצפון בני ברק שעליו הוקם המפעל החדש שכלל ציוד חדיש שהובא אליו מבריטניה (כיום מכון מור על רחוב ז'בוטינסקי). באותה העת העסיק כבר המפעל 600 עובדים ונחשב היה לאחד מהמפעלים הגדולים בארץ.   

בזמן מלחמת העצמאות ניפגע ארגמן בעת הפגזה מיצרית, אך הדבר לא פגע בהתפתחותו והוא המשיך להתפתח ולהתקדם. כבר בשנות החמישים המוקדמות הורגש כי אתר המפעל בבני ברק צר וקטן ויש לצאת ממרכז המטרופולין ההולך ונהיה צפוף, כל שכן שהדבר הלך יד ביד עם מדיניות הממשלה שתמכה באופן מפליג במפעלים שמוקמו בפרירפיה והעניקו תעסוקה לבני עיירות הפיתוח.   

מבני ברק ליבנה: אברהם קליר התעניין בשטח אדמה בסמוך לרמתיים (כיום הוד השרון), אך שר החקלאות דאז משה דיין תמך במעבר לאזור מודיעין שהיה באותה העת ריק מהתיישבות ישראלית.  שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר יחד עם ראש הממשלה לוי אשכול הובילו את אברהם קליר להקמתו של מפעל ארגמן באזור התעשיה של יבנה על שטח אדיר שהתפרס על פני עשרות אלפי מטרים רבועים. 

לתכנון המפעל לקח קליר את בנו של האדריכל דב כרמי – רם. בין שתי המשפחות הייתה חברות אמיצה ורם היה זה שתכנן גם את שני בתיו של קליר ומאוחר יותר הייתה זו עדה כרמי, אחותו של רם שתכננה מפעל נוסף אל מול מפעל ארגמן (וניצב נטוש וריק עד היום מעברו השני של הרחוב). דב כרמי בשיתוף צבי מלצר ורם כרמי תכננו את ביתם הראשון של משפחת קליר ברמת גן ולאחר מכן היה זה רם כרמי שתכנן את ביתם השני בשנת 1964 בסביון (שניהם מופיעים בספרו "אדריכלות לירית", הוצאת משרד הביטחון, 2001).   

עובדי המפעל התנגדו למעבר מבני ברק ליבנה, ובעקבות זאת התקיימה שביתה מתוקשרת שפגעה במעבר החלק שלמעשה נדחה ביותר משנה. בסופו של דבר החל משנת 1966 עבר המיפעל למשכנו החדש. המעבר נימשך למעלה משלוש שנים, ורק בשנת 1970 הסתיים התהליך כולו. 

בשיאו העסיק המפעל למעלה מ-1,000 עובדים, ובשיחות שהיו לי עם תושבים ביבנה שעבדו במפעל דווקא חזר המספר 5,000.   

ארגמן הורכב משלוש חטיבות: החטיבה הראשונה כללה ששה מפעלים לצביעת אשפרת והדפסת טקסטיל וכן מפעל לאריגת בדים: (1) מפעל לצביעת בדים מכותנה ומסיבים סינטטיים (2) מפעל לצביעת אריגים מצמר ומסיבים סינטטיים (3) מפעל לצביעת סריגים (4) מפעל לצביעת חוטים וסיבים גולמיים (5) מפעל להדפסת בדים וסריגים (6) מפעל לאריגי צמר. החטיבה הטכנולוגית כללה שני מפעלים וחברת שיווק בחו"ל: (1) אראל מערכות בקרה (2) ארגטן (3) ארגטקס. החטיבה השלישית יוחדה לאריגה ושיווק וכללה שני מפעלים: (1) יומאר טקסטיל (2) ארקום.   

על תרומתו לתעשיה הישראלית זכה בשנת 1977 אברהם קליר בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בשנת 1985, כ-9 שנים לפני סגירת ארגמן – ניפטר.   

כחלק ממדיניותו הייחודית של ארגמן, הוצא במפעל עיתון פנימי לעובדים ולהנהלה שהנה שניים משעריו:   

שער גיליון ראשון שהוצא ככתב עת פנימי לעובדי והנהלת המפעל החל מיולי 1978

דבר מנהל המפעל שמעון קליר שעשור לאחר מכן הודח מתפקידו (מתוך הגיליון הראשון)

שער גיליון אוקטובר 1983

.

כמעט כל משפחה ביבנה החזיקה "נציג" בקרב עובדי ארגמן, אך החל משנות ה-70 התחילו להחליף עובדים מעזה את העובדים הישראלים והמפעל בדומה לכל התעשיה הישראלית התחיל לשקוע ולגסוס עד שבשנת 2004 סגר את שעריו. כיום בניין המינהלה נטוש ברובו הגדול ומבני המפעל מאכלסים עשרות מפעלים שונים ומשונים כמו בית הדפוס בו ביקרנו ומופיע בתמונות בהמשך.   

לפני כחמש שנים התחילה האדר' ד"ר טלי חתוקה לכתוב ספר על הפרויקט אותו היא מחשיבה לפרויקט המוצלח ביותר (ואולי היחיד) שתכנן רם כרמי, אם כי הוא עצמו לא מכניס אותו לרשימת עבודותיו. 

באחד משלבי עבודתה על הספר פנתה אלי חתוקה שאסייע לה בנושאים שונים במחקר. אחד מהדברים היה למחשב את תכניות המפעל ולצורך כך יצאתי במסע בעקבות התכניות. כרמי פתח לי את ארכיונו השוכן במרתף מתחת למשרד של אחותו ברחוב קפלן, אך שם לא מצאתי כמעט דבר. גם בארכיון מינהל ההנדסה של עיריית יבנה בקושי נמצאו תכניות המפעל. בסוף חלק מהתכניות הרצויות נמצאו אך כולן שורטטו מחדש על פי הדרישות הגרפיות הנהוגות כיום. כשהספר יצא בעתיד הקרוב מאד, תוכלו לשפוט את השרטוטים בגווני האפור.   

בעת הסיור ביום ששי האחרון, יצא שמנהל המקום הראה לנו חדר באגף הנטוש של בניין המינהלה בו זרוקות ערימות על גבי ערימות של תכניות הבניין החתומים על ידי זוכה פרס ישראל לאדריכלות רם כרמי. 

חברת תדהר הפקידה את תכנון המתחם החדש בידיו של האדריכל רני זיס – המוכר לחובבי האדריכלות הודות לטיפול שתכנן להעניק לבית מבטחים שבזכרון יעקב – פרויקט היסטורי של זוכה פרס ישראל נוסף, האדריכל יעקב רכטר. על פי דיווחים שהציגה אסתר זנדברג ב"הארץ" התכנון ביקש לחסל כמעט לחלוטין את הפרויקט המקורי והחשוב של רכטר. על פי זיס יוקמו במקום ארגמן מספר מגדלי משרדים ומרכז מסחרי, כולם עם אופי הייטקיסטי כך שייתנו תחושה שכאן זה בעצם שם.   

במהלך שהותי ביבנה למטרותי השונות תמיד אנשים ברגע ששמעו שאני מתעסק במפעל ארגמן מיהרו לציין שהם עצמם או קרוב להם עבד במקום. יצא שכמעט כל מי שדברתי איתו היה קשור לארגמן, וכולם דיברו עם להט בעיניים כאילו נזכרו באיזה גן עדן שהיה ונעלם. מכל מקום, הקידמה לא היטיבה עם ארגמן ולא עם כרמי, ואת מקום המיפעל, החזון והארכיטקטורה יתפסו מגדלים, ניכור, התבדלות, מתכת, זכוכית ודשא עם מזרקות שייראו היטב מחלונות המשרדים.   

האם כך צריך להתייחס למיתחם? האם פיתרון המחיקה והבניה הוא הפתרון הנכון? האם החזון היה ונעלם? זה שאין כבר להט לא ליזמים (החיבה העזה לממון היא תאווה ולא להט) ולא לאדריכל ולא למקבלי ההחלטות בעיר – זה דבר ברור, אך האם הנהגת העיר לא חייבת משהו לעיר, לתושבים, לעבר ולעתיד של יבנה? ברור שצריך להתקדם והתעשיה במתכונת הישנה אבדה מארצינו, אך עדיין יכולים היו למצוא דרכים כיצד לשמור על רוח המקום שהביא חזון חדש לא רק ליבנה אלא לישראל כולה. או שלא.   

    

שער הכניסה המנומנטאלי למפעל המהווה מיפגן עוצמה לא רק למפעל אלא גם לברוטליזם ולאדריכל העומד מאחוריו

הרמפה המובילה את הפועל והמבקר מעמדת הכניסה הישר אל מינהלת האתר, מאפשרת למעשה סיור בכל מבני המפעל הענק מבלי לשוב אל מפלס הקרקע הודות לקיומם של גשרים המקשרים בין כל המבנים

מבט אל שער הכניסה למפעל ממעלה הרמפה

הרמפה מהווה את ראשית הסיפור של המקום ויוצרת חוויה אחרת שהופכת את הביקור מסתם "ביקור במפעל" לחוויה מרחבית כשהבמאי הוא האדריכל והשחקנים הם המכונות

הריצוף מכוון את המבקר מעלה אל תוככי המפעל

במבט מבניין המינהלה הרמפה ושער המיפעל נראים במבט אחר כמו כניסה לכלא של הפדרציה הבדלנית במלחמת הכוכבים

גוש הבטון הראשון שניתקל בו המבקר אחרי הרמפה הוא מבנה המדרגות המקשר אל מפלסי בניין המינהלה ואיפשר לרם כרמי משחק בבטון המגשר בין הפלסטיקה החריגה של השער והרמפה עם התכנון המאופק של שאר מבני המיפעל עצמו

מבט נוסף למרגלות מבנה המדרגות

חלל המדרגות במבט מתחתיתו

המדרגות

טל מתבונן על חלל המדרגות ממפלס קומת הנהלת המיפעל

עליה נוספת מובילה לחדר שירותי ההנהלה ולגג

לוח זיכרון לנופלים מעובדי המיפפעל במלחמות ישראל וביניהם גם צבי קליר – בנו של מייסד המיפעל שנפל כלוחם פלמ"ח בקרב על העיר איסדוד (אשדוד) במלחמת העצמאות

על הגג של ארגמן 01

על הגג של ארגמן 02

על הגג של ארגמן 03

בכניסה לקומת ההנהלה חלון ענק מפנה מבט לחצר פנימית שסביבה ערוכים החדרים

החצר מאפשרת חדירת אור יום למסדרונות והחדרים וכן איוורור, לאחרונה שוקמה החצר הפנימית הזו על ידי מנהל האתר שמשרדו משיק לה

חזית בחצר הפנימית 01

חזית בחצר הפנימית 02

מסדרון (חדירת האור הטבעי באה מהחצר הפנימית)

חדרים ריקים

הכספת (היו לא מעט)

מסדרון 02

התאפשר לנו לעיין בתכניות המקוריות של המפעל

טל ותכניות 01

טל ותכניות 02

חזיתות

אחד מפרטי הבניין המרשימים במיפעל הם דווקא המרזבים הבנויים מקשה אחת של בטון ובעלי נוכחות משמעותית הודות לתעלות הבטון הממשיכות מהבניין ועד לשפת הכביש (ניתן לראות באחת התמונות בהמשך). קשה שלא לקשר בין העבודה היצירתית הזו של כרמי לעבודתו של יצחק דנציגר בבוסתן כיאט בחיפה – כל שכן שהשניים שיתפו פעולה בתכנון ביתן של אברהם קליר בסביון

בפינת התכנית חתימתו של רם כרמי

לצערנו המפתח לחדר האוכל לא היה בנמצא וטל חשש מפריצה ולכן לא ביקרנו בו

מסדרון עילי המוביל לגשר המקשר למבנה אחר במיפעל

הגשר / כיום חלק משמעותי מהגשרים הרוס והמערכת כבר לא מתפקדת כל שכן שכבר המיפעל לא עובד ומחולק ליחידות קטנות

טל יוצא מבניין המינהלה

בניין המינהלה המרכזי כשבחלקו התחתון חניון ששימש לרכבי הנהלת המיפעל

חיבור אגפים בבניין המינהלה המרכזי

חלק ממשרדי הבניין המצויים במפלס הקרקע מקושרים אל החוץ גם באמצעות פתחי חלונות שהם גם דלתות

חלק מחזיתו המזרחית של בניין המינהלה

פינה

מבנה גשר שלם המחבר בין שני מבנים שונים (משמאל מבנה המינהלה)

מבנה טיפוסי לכרמי, המזכיר עמדת שמירה ממוגנת ירי, בתכלס זה רק חדר מדרגות – כולו מבטון חשוף

המדרגות: בטון / אפור

פתח לחדירת אור טבעי במיקום ייחודי

במסע עליה במדרגות אל הגשר והמערך העילי של המיפעל – דאג כרמי לא להעניק אפשרות למבט אל החוץ ולהותיר את המשתמש במעין רחם בטון אפור.

אפור

מראה מעל הגשר

שלט מעידן אחר

המיפעל 01

המיפעל 02

המיפעל 03

המיפעל 04: המרזב

פנים אחד החללים במיפעל המשמש היום כבית דפוס

פנים

בדומה למבנה המינהלה גם כאן העניק האדריכל באמצעות שורת פתחילם עיליים חדירת אור טבעי ואוורור אל פנים החלל

נקודות החיבור בין קורות התקרה לעמודי המבנה ופתחי התאורה

בעבר היו ברצפת המיפעל תעלות ובריכות לניקוז שעם סגירתו של המיפעל ושינוי הייעוד נאטמה כל אותה המערכת

כיום פועל במקום בית דפוס

הכנה לדפוס

במיפעל

גשר

> > >

כחודש וחצי לאחר הביקור שהבאתי ברשימה כאן למעלה, ביקרתי שוב במקום עם האדריכלית ד"ר טלי חתוקה וחלק מחברי המעבדה לעיצוב עירוני (היינו כולנו בדרך לפגישה בדרום). במהלך הביקור יצא שהסתובבתי בכמה מאגפי המיפעל שלא ראיתי פעם שעברה ולכן אני מביא אותם כאן:

 

פנים חדר האוכל

 

אגף נוסף בחדר האוכל (חדר האוכל מקיף חצר פנימית, הדומה לזו שבאגף המינהלה)

 

החצר הפנימית המוקפת באגפי חדר האוכל

 

הקיר החוצץ בין חדר האוכל והמיטבח

 

המטבח 01

 

המטבח 02

 

המטבח 03

 

משמאל ניתן לראות את אחד מהמעברים שאיפשרו תנועה רציפה בין חלקי המיפעל השונים מבלי לרדת לקומת הקרקע

 

מבט על המעבר

 

מבט על המעבר מהכיוון השני

 

בין מבנה למבנה היו המעברים מחוברים באמצעות גשרים (במהלך השנים מאז סגירת המיפעל נוסרו והוסרו חלק מאותם גשרים וכך אותה מערכת תנועה יצאה מכלל שימוש)

 

מבט על בניין המינהלה מכיוון הגשר

 

 

> > > הספר "המפעל" על מפעל ארגמן יצא אלרו בהוצאת רסלינג וניתן לרכישה ישירה (בוהנחה) בלחיצה כאן

.

והנה שני סרטונים שצולמו במפעל באגף ההנהלה

בראשון ניתן לראות גם את טלי שכותבת ספר על האתר ואת רוני:

 

 

ולסיום סרטון  שצולם בארגמן עם סוף מזעזע: