סיבוב בבית תמרה הנטוש בצפון הכנרת

בקצה הצפוני של הכנרת שוכן בלב השדות, אך לא רחוק מהכביש, בית קטן ונטוש. את הבית תכנן האדריכל נחום זולוטוב. עד שכתבתי על זולוטוב את הערך בויקיפדיה ולאחר מכן עוד כתבות רבות כאן וב-xnet, הפרסום היחיד שהיה עליו ברשת הסתכם במאמר קטן על בית פרטי שתכנן ליד הכנרת – בית תמרה. שאלתי את זולוטוב אם הבית שווה ביקור. הוא ענה שלא ונמק שמדובר "בסך הכל בקוביה" שהוא תכנן לזכר חברת ילדות שלו.

בגלל תגובתו, לא נסעתי עד היום לשם וגם לא חיפשתי את הבית. ביום שישי האחרון הסתובבתי שם ממילא ושמתי לב לבית כשנסעתי על כביש 87, המקשר בין הגליל ובין הגולן. ביצעתי פרסה ועצרתי לצד דרך העפר המובילה אליו.

ועל כך ברשימה זו.

.

נטוש

.

מפת התמצאות

.

(1) הביקור

אין כאן מפרץ חניה וגם בקושי יש שוליים לכביש. לכן עצרתי עם שני גלגלים על השוליים ושניים על הכביש. דרך עפר רחבה באורך 20 מטרים מובילה אל הבית הניצב למרגלות הדרך, על מדרון טבעי. למרות שהבית נמוך, בסך הכל קומה אחת, קשה לפספס אותו היות ואין בנייה בסביבה והוא מוקף בכמה עצים תמירים. שיחים בגובה מטר חוסמים את הגישה אליו. ברגע שמדלגים עליהם, נוחתים בטבעת מרוצפת אבן פראית המקיפה את הבית ומונעת מהשיחים להשתלט עליו.

הבית נטוש וריק. אין רהיטים, אין אשפה, אין מנורות, אין תריסים, אין כלום. דלת הכניסה נעולה והסורגים המקוריים סוגרים היטב על הפתחים. רק מלבן ריק שהותיר אחריו מזגן שנעלם, מאפשר למי שרוצה להתאמץ לחדור פנימה.

מדובר בבית לא גדול, כ-60 מ"ר. הוא מורכב מחדר אחד גדול וכן חדר רחצה. אין כאן ממש חדר שינה. הקירות צבועים כחול (היום הוא דהוי) – כך מתברר היה במקור, כפי שניתן לזהות בתמונה ההיסטורית המוצגת כאן בהמשך הרשימה.

טכנולוגיית הבנייה היא בבלוקים עם גג בטון הבולט מקו החזית ומקיף את הבית, וכך מצל עליו בימים החמים ובחורף מונע מטיפות הגשם להקיש על החלונות. עבודת הפירזול היא השריד האחרון לדקורציה של הבית. בית בודד באזור, שהוקם ב-1961 מטרים ספורים מקו הגבול עם סוריה. הבית גם לא היה תמיד מאוכלס ולכן הורכבו סורגים על כל הפתחים. הסורגים עוצבו כרשת של משושים, כשהמרכיב הזה חזר על עצמו גם במסגרת בטון שהוקמה בסמוך לחזית הדרומית של המבנה, ולא שימשה כנראה כפרט שימושי, אלא רק לעיצוב. יתכן והכוונה שצמח מטפס או גפן יכסו על המרכיב הזה.

מרכיב אחרון הוא הטיפול שהעניק האדריכל לפתחים בבית. זולוטוב נתן לכל חלון את האופי והמטרה שלו. בחזית הדרומית החלון ממוקם בחלק הנמוך של הקיר והוא צר יחסית וארוך, כך שהיושבים בחדר יוכלו לצפות החוצה ולקבל מבט פנורמי, מבלי שהנוסעים בכביש יוכלו להציץ פנימה. בחזית המערבית החלון הופך לנישה הבולטת מקו חזית הבניין, ויוצרת בחדר מקום שניתן לשבת בו. חלון נוסף בחזית המערבית ממוקם במטבח והוא מלווה את כל החלק העליון של החדר והוא נועד כנראה רק לאוורור החדר. בשאר החזיתות (המזרחית והצפונית) שאינן פונות לכביש, פתח זולוטוב חלונות רחבים יותר, אך גם בהם גיוון ויצר מקומות.

לא מדובר אמנם ביצירת מופת אדריכלית, אך בכל זאת, מדובר בעבודה שתכנן אחד מהאדריכלים היצירתיים בארץ – יצירתיות שמופיעה בעיקר במיקומו הייחודי של הבית ובסיפור המלווה אותו.

.

סרטון קצר שצלמתי בבית תמרה:

.

.

תמרה עם טלה לצד העדר בטבחה (מקור: אוסף המשפחה, באדיבות דוד הכהן)

.

(2) סיפורו של בית תמרה

עם השנים נשכח סיפורו של הבית השוכן באמצע שומקום, עד שבתחילת העשור הנוכחי, החליט קרוב משפחתה של מי שהקימה את הבית, להשיב את המודעות אליו, זאת בתקווה שהמועצה האזורית עמק הירדן תקדם את חידוש הבית או שימצא היזם שיחליט לעשות אתו משהו. דוד הכהן הוא עיתונאי ועורך ב"כלכליסט" והוא זה שהביא את סיפורו של הבית וכן את התמונות המופיעות כאן ברשימה, ועל כך אני מודה לו.

לא רוצה לחזור על מה שכבר נכתב. אפתח כאן בפסקה ממאמרו של דוד הכהן שפרסם בכתבה בכלכליסט ב-2012: "בשנות החמישים של המאה הקודמת, תמרה כהן התל אביבית, כבת 25 [היא נולדה בפתח תקוה ב-1926 ולחמה במלחמת העצמאות – את חוויות המלחמה סיכמה בספר "היה היה" שנותר בכתב יד ולא פורסם, מ"י], עזבה את משרת הפקידה בבנק אנגלו-פלשתינה ועברה להיות חקלאית בטבחה. למה דווקא טבחה? אביה, בן ציון כהן, ניהל חנות ירקות בשוק הסיטונאי בת"א ולשם כך חכר אדמות חקלאיות באזור טבחה. מגיל צעיר הכירה תמרה את האזור, וכשבגרה החליטה לקשור את גורלה עמו". היא גרה בבית על שפת הכנרת, וניסתה להקים חווה חקלאית. למימוש חזונה העסיקה בתנאי אריסות משפחה ערבית בת שמונה נפשות שסייעה לה במלאכה. תוך שנה הכיל המשק 20 דונם גידולי חיטה, 80 תרנגולי הודו, 70 תרנגולות, 52 כבשים, 50 ברווזים וגם, פרה, עגל וזוג ברבורים. התקשורת הוקסמה מהבחורה וכתבות תחת כותרות כמו "הנערה מטבחה" ו"אגדה ושמה תמרה" פורסמו בתחילת שנות החמישים. בהמשך גידלה גם עדר חזירים בלי רישיון ובלי לשמור על תנאים סניטריים, משרד הבריאות סגר לה את המשק וקנס אותה בסכום סמלי. אחד הפקידים הממשלתיים אמר לה ש"מוטב לך להשקיע את כספך בקיוסק לגזוז בתל אביב מאשר באיזה משק חקלאי מפוקפק בטבחה".

המשימה היתה קשה, אך תמרה התעקשה להחזיק ולפתח את המשק שהקימה. היתה לה גם תכנית לבנות לעצמה בית גדול עם ספרייה, חדר מוסיקה, וסלון גדול המשקיף אל הכנרת. היא החלה לאגור ריהוט ל"ארמון" (כך כינתה את הבית שחלמה לבנות), ריהוט בעל אופי עתיק, יצירות אמנות כמו ציורי שמן, פסלים ועתיקות. היא אפילו רכשה כלי אוכל מבדולח ל-24 איש.

בגיל 32 חלתה מסרטן ונפטרה תוך שנה ב-1959. "היא נקברה בבית קברות קרית שאול ועל קברה הונחה אבן בזלת מהגליל שעליה נחקק 'תמרה כהן – הנערה מטבחה'". מאמר נוסף פרסם הכהן ב-2010 באתר Ynet.

אמה של תמרה כהן, פירה-אסתר כהן, שעבדה בדואר בתל אביב, בחרה להתמודד עם מות בתה היחידה בדרך מקורית: היא החליטה לבנות בית באזור בו חיה ביתה בשנותיה האחרונות. היא אספה פרוטה לפרוטה לצורך בניית הבית, אך קודם הזמינה לתכנון הבית את האדריכל נחום זולוטוב, שלמד עם תמרה באותה מחזור בבית הספר תל אביב. מינהל מקרקעי ישראל העמיד לרשות האם את הקרקע והבית הושלם בתחילת שנות ה-60. האמא לא יכלה לעזוב את מקור פרנסתה, ולכן חילקה את זמנה – חודש בתל אביב וחודש בטבחה.

את הבית היא מילאה ברהיטים, בחפצי אמנות וספרייה גדולה שאספו היא ובתה לאורך השנים. לא היה חדר שינה אלא היא ישנה על מיטה בסלון. דוד הכהן מספר שבביקוריו שם היה ישן על אחת הספות. "הבית היה מלא כמו ארמון", הוא נזכר בשיחה אתו לפני כמה ימים, "הייתה נכנס אל עולם אחר". הבית עצמו היה מוקף בגן, במדשאה ובכרם זיתים בו היתה מגדלת זיתים. האם היה אדריכל נוף? "אני חושב שהיא עשתה את כל עיצוב הגן. היא היתה תמיד אומרת שהיא נגד אדריכלים, למרות שאת הבית עצמו היא הזמינה מאדריכל, היא פשוט טענה שאדם צריך שיהיה לו משהו שהוא עשה בעצמו".

איך היא הגיעה לבית? היתה לה מכונית? "לא היתה לה מכונית. היא היתה באה כל הדרך מתל אביב עד טבריה באוטובוס עם הכלב שלה. שם היא היתה עורכת קניות לחודש ועולה במונית לטבחה. מהבית היא לא היתה יוצאת במשך חודש, ובתום החודש היא היתה סוגרת הכל וחוזרת חזרה לחודש בתל אביב".

בספטמבר 1982 נפטרה פירה-אסתר כהן. הריהוט וחפצי האמנות נאספו על ידי אחותה, הבית נעזב והקרקע חזרה לידי מינהל מקרקעי ישראל ולמעשה לידי המועצה האזורית עמק הירדן.

.

"כמו ארמון" קירות צבועים בכחול, חפצי אמנות ורהיטים מושקעים – הבית בשנותיו היפות ובמרכזו פירה-אסתר כהן (מקור: אוסף המשפחה, באדיבות דוד הכהן)

.

פינת השינה עם אסתר-פירה כהן (צילום: צחי אוסטרובסקי)

.

(3) האדריכל נחום זולוטוב (2014-1926)

לפני כחודשיים ניפטר נחום זולוטוב. הוא היה פעיל בזירה האדריכלית 41 שנה ופרש יחסית צעיר מהמקצוע ב-1991, תוך שהוא מותיר חותם משמעותי על האדריכלות הישראלית.

רגע לפני שניטמן בבית הקברות בכפר סבא, פתח יואב צוקר את דברי ההספד על סביו בסדרה של שמות תואר שניתנו לזולוטוב לאורך השנים עשרות מאמרים שנכתבו עליו: "נוטר, בוקר, אדריכל, מאלף הבטון, פורץ דרך, חדשני, חלוץ, וירטואוז, מקורי, ממציא פטנטים, רב אומן, פסל, צייר, סופר, משורר, צוללן, טייס, בעל, אבא, סבא, סבא רבא, איש יחיד ומיוחד". ואכן, מעטים האנשים שראויים לכל אותם תארים ושייצגו את אישיותם.

"בית תמרה" לא מופיע בספר "נחום זולוטוב – אדריכל ומתכנן ערים" שפרסמה טולה עמיר לפני שנתיים, רק בסופו הוא מוזכר ברשימת העבודות ומתוארך ל-1961. שלושת העבודות שקדמו לו ברשימה זכו כל אחת מהן לכתבה: בית הקומות עם הסופרמרקט הראשון ברחוב בן יהודה בתל אביב, פונדק עבדת (עליו זכה בפרס רכטר), מוזיאון בית עמנואל ברמת גן. שנתיים אחרי בית תמרה בנה זולוטוב את בית הכנסת המרכזי בנצרת עליו פרסמתי כתבה לפני שבועיים.

.

חזית הבית בשלבי הבנייה האחרונים בתחילת שנות ה-60, קודם לשתילת העצים והדשא (מקור: אוסף המשפחה, באדיבות דוד הכהן)

.

אסתר-פירה כהן במרכז המדשאה ובסמוך לאלמנט הדקורטיבי שבכניסה לבית, סוף שנות ה-60 (מקור: אוסף המשפחה, באדיבות דוד הכהן)

.

העצים עוטפים את הבית, שנות ה-70 (מקור: אוסף המשפחה, באדיבות דוד הכהן)

.

(4) עתיד הבית

"ניסיתי לגרום לתזוזה ולשימור אבל הבעיה היא שכיום המבנה בבעלות מועצה אזורית עמק הירדן ומסומן כשטח חקלאי"' כתב לי במייל אורי בן ציוני, מנהל מחוז צפון ועמקים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. "למרות פניותינו לאורך השנים אין עניין ואינטרס מצד המועצה המקומית לקדם שם יזמות ותכנית מתאר חדשה. ניסיתי לעניין יזמים שונים בתחום התיירות כי הרי המקום מצוין והמבנה יושב בגן יפה שניתן להחיות אבל עד כה זה לא צלח כי אין יזמים רבים שרוצים לדחוף בעצמם תכנית מתאר חדשה – תהליך ארוך וסיזיפי. את המבנה סימנו כמבנה לשימור ליתר ביטחון, שאף אחד לא יבוא ויפיל אותו ב'טעות'".

פניתי גם לעידן הלמן, דוברת מועצה אזורית עמק הירדן, אך היא העדיפה שלא להגיב לפנייתי.

.

שביל מקשר בין הכביש ובין הבית

.

את הבית מקיפים עצי צל ונוי…

.

…ובעיקר שיחים

.

הבית

.

הבית

.

חזית מזרחית ושיחים המקיפים את הבית

.

קפיצה מעל השיחים מובילה ישר לבית

.

דלת הכניסה נעולה היטב

.

החזית הדרומית וברקע כביש 87

.

חלון נמוך מאפשר מבט פנורמי ליושבים בבית ומונע מבט מהכביש

.

הסורגים המקוריים בצורת משושים

.

רשת הזבובים נקרעה

.

הקירות הכחולים היו כך במקור. בסך הכל חדר אחד גדול וכן מטבח וחדר רחצה

.

הסלון היה גם חדר האוכל, האירוח והשינה (מימין דלת הכניסה)

.

לצד הבית מסגרת בטון ובה רשת משושים, כמו בסורגים

.

כוורת חוזרת

.

ריצוף באבן פראית

.

החזית הדרומית, כמה מעצי הדקל נשרפו

.

גג הבטון בולט מקו החזית ומגן עליה ממזג האוויר

.

בחזית המערבית החלון הופך לנישה בולטת בקיר שניתן לשבת בה, מקום.

.

אתר היסטורי לשימור

.

חזית צפונית: פתחים קטנים מחדר הרחצה והמטבח

.

בחזית המערבית חלון צר וארוך שנועד בעיקר לאוורור

.

מהמדשאה הגדולה והגן המטופח שהקיף את הבית לא שרד כמעט כלום, אבל זו לא בעיה וגם לא יקר לשחזר אותם

.

.

.

בעיתון "הארץ" עשו כבוד לספר שפרסמתי על האדריכל מנחם כהן: הודות לכתבה של אסתר זנדברג, הוא קיבל תמונה בעמוד הראשון של העיתון וגם שני עמודים, כולל עמוד השער, של מוסף גלריה:

.

מנחם כהן בראש העמוד הראשון (שוב לא נתנו קרדיט לצלם, הפעם אוותר)

.