סיבוב בסככה שעיצבו מוריה-סקלי בגן לאומי בית שאן

רגע לפני שהגעתי לאנדרטת הנופלים, הלכתי לראות מה חדש בגן הלאומי בית שאן. ברשימה הזו אעסוק בסככת ההצללה ובית השימוש בכניסה לאתר.

אני לא רוצה להיכנס עכשיו לביקורת שיש לי על התפיסה הכוללת של בית שאן, בה תופס הגן הלאומי חלק מרכזי. אם אתחיל עם זה אני לא אגמור… אבל אומר רק, שבכל ביקור שלי בבית שאן אני מוצא שוב ושוב שהגן הלאומי הוא העונש הגדול ביותר שיש לתושבי העיר הזו. אולי על הנייר הוא נראה כמו משאב תיירותי, תרבותי וכלכלי אבל בפועל לא זה ולא זה ולא זה. הוא אפילו לא נכלל ברשימת עשרת האתרים המבוקרים בישראל (מצדה, גן החיות התנ"כי בירושלים והספארי ברמת גן בראש הרשימה).

בבית שאן הרסו שכונות שלימות כדי לחשוף עתיקות שמרביתן טרם נחשפו ועצרו פיתוח עירוני הגיוני. הגן הלאומי יצר נתק בין אזור התעסוקה לעיר. נתק משמעותי לא פחות קיים בין העיר עצמה ובין הגן הלאומי. משאבים עצומים מושקעים בכל מיני רעיונות דבילים שקשורים לגן על חשבון העיר. אף אחד מהמבקרים בגן לא עוצר בכלל בעיר שלא השכילה לפתוח מסעדה נורמלית. במסעדה היחידה בעיר, 'שיפודי הכיכר', יש מניסיון שירות רע מאד. עכשיו בית שאן נכנסת להכנת תכנית מתאר, שצפוי שלא תתרום משמעותית לעיר ותמשיך את תהליך גסיסתה הארוך.

אז מה צריך לעשות? אתייחס לכך בהמשך.

.

מבט על תל בית שאן מכיוון הסככה שבכניסה לאתר

.

להבנת הרעיון שאני רוצה להציע אערוך השוואה עקרונית בין האתר בבית שאן השוכן בצמוד לעיר הנוכחית ובין האתר הארכאולוגי של היישוב הקדום (יהודי/ביזנטי/אומאי/ערבי) בירושלים המשתלב בעיר.

מקרה ירושלים: כאן בחרו מקבלי ההחלטות לשלב בין חיי היומיום העירוניים ובין העבר שנחשף בחפירות. כך לדוגמה רחוב העמודים הקרוי קארדו הפך לרחוב חנויות כפי שהיה במקור כשבחלקו עוצב כאתר ארכאולוגי מסורתי כפי ששוחזר על ידי החופרים. בשני חלקי הרחוב ניתנה פרשנות שונה לממצאים אבל המקום חי ותוסס ומלא תושבים ותיירים המתערבבים זה בזה. בשאר המקומות שנחפרו, שולבו הממצאים כמו הבית השרוף, הוילה ההרודיאנית, החומה השלישית, אפסיס ובורות המים של כנסיית הניאה במרחב העירוני שנבנה בעשורים האחרונים של המאה שעברה. חלק מהממצאים עברו תהליך שימור ונפתחו כאתרי מבקרים במרתפי בנייני המגורים ומוסדות הציבור, חלק שולבו ברחובות וחלק בגינות ציבוריות. חלק נוסף מהממצאים נותר כגן לאומי מדרום להר הבית והוא לדעתי החלק הפחות מוצלח בעיר, אך אפשר לראות בו עתודת קרקע עתידית. השילוב שנבע מאילוצים פוליטיים וחשש שהרובע היהודי ילך לאיבוד, הפך להתחדשות מוצלחת בעיר העתיקה המשתלבת היטב עם שאר הרובעים באמצעות תכנון מגורים, חינוך ומסחר איכותי (רק את בעיית החניה לתושבים לא הצליחו לפתור עדיין).

מקרה בית שאן: כאן התפיסה היא של התבדלות והפרדה מוחלטת בין ישן וחדש, בין חיי היומיום ובין דיסנילנד. האתר לתיירים והעיר לתושבים, מבלי לנסות לחבר בין השניים. בגלל ההפרדה 200 אלף התיירים הפוקדים את האתר לא צורכים במרכז העיר השוכן בסמוך לאתר, ולא מתערבבים בקהילה המקומית. בנוסף, בית שאן מתוכננת כך שהמרכז התרבותי, המסחרי והמנהלתי שלה שוכן בדופן הצפוני שלה, בסמוך לגן הלאומי, ולא במרכז העיר הגאוגרפי כפי שמקובל בערים אחרות מאותו סוג.

לכן לדעתי, כחלק מהרצון לפתור את בעיית התעסוקה ומשיכת צעירים לעיר ומגוון קבוצות אוכלוסיה (בעיקר חזקות), כדאי למקבלי ההחלטות לחזור ולבדוק האם להותיר את הגן הלאומי כטריטוריה תיירותית בלבד ונפרדת מהעיר, או שמא להתבונן במקרה הרובע היהודי. רצוי לבנות את המשך העיר על שרידי הגן הלאומי. מה שהומאין ידעו לפני 2,000 שנה היום טרם הצליחו להבין: לבית שאן חשיבות מיקום אסטרטגי במזרח התיכון, היות והיא שוכנת בסמוך לצומת דרכים המקשרת בין מזרח ומערב (ירדן-ישראל) ובין צפון ודרום (בקעת הירדן). רשות הרכבות ומשרד התחבורה כבר הבינו את החשיבות ומרימים את פרויקט רכבת העמק,  וזה רק בגלל הקשר בין ירדן לנמל חיפה. אז מתי מקבלי ההחלטות בבית שאן יבינו שהעיר שלהם שווה יותר ממה שהם חושבים, ולכן נדרש לה טיפול יסודי ומעמיק?

בחופשת הפסח, השבוע בו עם ישראל מטייל בהמוניו, האתר היה ריק. פה ושם משפחות עם מדריך צמוד, שמעתי גרמנית ואנגלית ואפשר היה לספור את אותם משפחות שביקרו בזמן ששהיתי באתר שעתיים על כמה ידיים בודדות.

האתר הארכאולוגי מעניין. בעיקר הסככה השימושית והמתחשבת הממוקמת בכניסה לגן הלאומי. מדובר במבנה המורכב מסככת הצללה הצמודה למבנה קופות+חנות ומבנה שירותים תת-קרקעי, שהוקם כבר ב-2003 בתכנון משרד אדריכלות הנוף מוריה-סקלי. היות ואין עליו מידע ברשת, החלטתי לכתוב עליו.

.

הסככה ומבנה הקופות והחנות

.

רצפות פסיפס? תאטרון רומי? רחוב עמודים? תל? יש לי במרכז הארץ ובמחיר המופקע שמשלמים על דלק, לא שווה להגיע עד לבית שאן. אם כבר מגיעים לאזור, עדיף ללכת ולקפוץ עם בני דודינו לסחנה. אני לא מייצג את התייר הטיפוסי, ורציתי לראות מה מציע האתר הזה בו הושקעו מיליוני שקלים בחפירות. הגן הלאומי בבית שאן הוא ללא ספק מרשים: יש פסיפסים, תאטרון רומי, רחוב עמודים ותל. צל או ברזיה במרכז האתר לא תמצאו, אז או שתתייבשו (זהירות אין בית חולים אלא רק בעפולה) או שתחטפו מכת שמש.

לא אתעכב על הממצאים הארכאולוגים, אלא רק על הסככה בכניסה לאתר. כשמגיעים לקופות עדיין נראה המבנה סטנדרטי ולא מעניין, אך אחרי שעוברים את הכניסה, מגיעים לרחבת כניסה מוצלת הממסגרת מייד את הנוף ומעניקה למבקר מבט ראשון על האתר כולו. נוף האתר מרהיב, אך הסככה כל כך מוצלחת שהיא יוצרת מרחב של שהייה מזמין שמתצפית קצרה שמתי לב שכל המבקרים התעכבו מתחתיה, בעיקר כי המקום נוח ובעל נוחות אקלימית יוצאת מן הכלל. הסככה מורכבת מעמודים, קורות ורשתות ברזל, כשבבסיס העמודים יוצאת מהקרקע גפן המטפסת ומכסה את הסככה. היבט חיובי נוסף בתכנון הסככה הוא היבט הנצפות אליו התייחסו המתכננים ברצינות: כשעולים לתל הסככה  מגלים שהיא עוצבה כך שהיא משתלבת במדרון עליו הוקמה וכמעט ונעלמת בנוף.

כמה ימים אחרי הרמתי טלפון לניסים, מנהל הגן הלאומי, שסיפר לי מי תכנן את הסככה ומתי, והוסיף שהוא לא מפסיק לקבל פידבקים חיוביים על הסככה. השבחים הם לא רק למתכננים אלא גם להנהלת האתר שדואגת לתקצב את תחזוקת הסככה (והגפנים), שנראית כמו חדשה וקשה להאמין שהיא כבר בת 10 שנים.

לא מצאתי פרטים על משרד אדריכלי הנוף שתכנן את הסככה, אז אחרי עבודת איתור להלן כמה פרטים עליהם: יעל מוריה ודוד סקלי פתחו את משרדם המשותף ב-1987 בתל אביב. הם התפרסמו בראשית דרכם בעקבות ציון לשבח שקיבלו במסגרת פרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף על גן האהבה והשלום ביישוב גני תקווה. שלוש שנים לאחר מכן זכו בפרס רכטר במשותף עם משרד קיסלוב-קיי על פרויקט בית הספר לאמנות קלישר בתל אביב שחלק נכבד ממנו היה טיפול הנוף. לפני שנתיים זכו בפרס ראשון ממשרד התמ"ת, במשותף עם המעצב התעשייתי שרון דנציג, על עיצוב עמוד תאורה משולב לעיריית תל אביב-יפו. יעל מוריה היא דמות מוכרת בתחום התכנון, לא רק הודות לתערוכות שעיצבה (ביתן הלנה רובינשטיין, הביאנלה בוונציה לאדריכלות והבינאלה בבת ים לאדריכלות הנוף העירוני), אלא גם הודות לגנים ציבוריים, רחובות מרכזיים ופרויקטים להתחדשות עירונית בהם היא מעורבת במסגרת המשרד.

.

המודל של העיר הקדומה שהוחרבה מוצב ברחבת הכניסה המוצלת, רגע לפני שיורדים לאתר עצמו

.

הגפנים מטפסות על הסככה באמצעות העמודים

.

אין מדובר בצמח מטפס פראי אלא בתוצאה של טיפול עקבי

.

המפגש של הסככה עם הקרקע הוא המקום ממנו עולה הגפן

.

מראה כללי של הסככה (משמאל מבנה הקופות והחנות)

.

.

הסככה יוצרת צל איכותי אך מאפשרת מבט ישיר אל השמיים. מימין הירידה לאתר הארכאולוגי

.

הרחבה המוצלת פזורים שולחנות קק"ל הניתנים להזזה

.

.

ללא צורך בדלתות, המעבר לשירותים הוא באמצעות פתח בין שני קירות, דרכו יורדים ברמפה לחצר פנימית…

.

המעבר ברמפה מוביל חצר כשהקיר השמאלי מחורר בפתחים קטנים המאפשרים להציץ להמשך השביל המוביל למבנה השירותים

.

בין הרמפה למבנה הרישותים חצר תווך פנימית ומוצלת להמתנה והתארגנות בין השירותים (מרחב אינטימי) והרחבה המרכזית (מרחב ציבורי חשוף)

.

מחצר התווך יורדים מטר נוסף למפלס השירותים

.

מבנה השירותים (מימין) עצמו מחופה אבן מקומית. משמאל הרמפה היורדת לחצר התווך וברקע הסככה

.

קטע מחזית מבנה השירותים

.

השביל המקשר למבנה השירותים (דווקא הכניסה לגברים קודם, הכניסה לנשים בהמשך השביל)

.

פנים שירותי הגברים: תאורה ואוורור טבעי. היה נקי

.

מהרחבה המוצלת יורד שביל רחב אל האתר הארכאולוגי

.

מעקה לאורך השביל

.

הסככה עם השביל היורד לאתר

.

פרט ריצוף בקטע המתחבר לקיר התומך הנושא את הרמפה ורחבת הכניסה

.

פרט ריצוף

.

מראה כללי של הסככה והרמפה היורדת ממנה לאתר

.

רחוב פלדיוס (רחוב עמודים המרכזי) וברקע תל בית שאן

.

הסככה "נעלמת" בנוף המדרון עליו היא בנויה (מימין לתאטרון הרומי). מראה האתר מפסגת התל.

.