סיבוב בגלריה החדשה בברלין של לודוויג מיס ון דר רוהה

העבודה האחרונה והמרשימה שתכנן האדריכל הגרמני לודוויג מיס ון דר רוהה (1969-1886), אחד מגדולי האדריכלים במאה ה-20 (ומנהל הבאוהאוס האחרון), הוא בניין הגלריה החדשה בברלין. היות והגלריה הוקמה ב-1968, היא כבר לא כזו חדשה, אך שמה ניתן לה כדי להבדיל אותה מגלריה אחרת. זו פעם שניה שאני חורג מהשגרה של הבלוג ומציג סיבוב במבנה שאינו מקומי ואינו דיסנילנד. גם המבנה הקודם שהצגתי כאן בחו"ל היה של אותו אדריכל (סיבוב בביתן הגרמני בברצלונה  שמיס תכנן כ-40 שנה קודם לכן), אלא ששם זו היתה הפריצה הגדולה שלו וכאן זו שירת הברבור.

מיס תכנן שני מבנים בברלין, המבנה הראשון הוא מ-1926, אנדרטה לרוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, אך היא נהרסה ב-1935 וכל מה שנותר ממנה הוא בסיס האנדרטה. ב-1936 עזב מיס את גרמניה לעבר לארה"ב. הגלריה החדשה היא העבודה השניה והאחרונה שהקים מיס בעיר, שנה לפני שנפטר. בישראל אגב הוא לא תכנן, אך השתתף כשופט בתחרות לתכנון בית התפוצות באוניברסיטת תל אביב.

המבנה נותר בדיוק כפי שהיה בעת חנוכתו לפני 45 שנה, ולפני כמה חודשים הוכרז כי בשנת 2015 תיסגר הגלריה לשלוש שנים ותפתח מחדש בגמר השיפוץ. לא מדובר בשיפוץ קטן, אלא בפעולה יסודית שנועדה בעיקר לעדכן את תשתיות הבניין למאה ה-21 בתחומי הבטיחות, תנאי התצוגה, הנגישות וכדומה. ככל הנראה המבנה יקבל גם פרשנות חדשה, אחרת לא היו מגייסים לעבודה את האדריכל הבריטי דיוויד צ'יפרפילד שאצר בקיץ את הביאנלה לאדריכלות בוונציה ותכנן בברלין את חידוש "המוזיאון החדש" (Neues Museum), עליו גם זכה בפרס מטעם האיחוד האירופי וקרן מיס ון דר רוהה. לכן, נראה שכדאי להזדרז ולראות את המבנה לפני השינוי, ועד אז אפשר להסתובב כאן בין התמונות שצלמתי שם.

.

תיבת הזכוכית, חזית מערבית

.

את המחצית הראשונה של היום בחרתי להשקיע בקריית התרבות של ברלין (Kulturforum Berlin). הקריה הוקמה על שטח שהיה ריק במשך עשרים שנה לאחר שנהרס כחלק מתכנית אב חדשה לעיר ולאחר מכן הופצץ במלחמת העולם השניה. חוץ מכנסייה אחת שהוקמה באמצע המאה ה-19, לא נותר בכל האזור מבנה שלם. הקריה תוכננה באמצע שנות ה-50, והמבנים בה הוקמו במהלך שנות ה-50 וה-60 עוצבה על פי תפיסת תכנון שהיתה עדכנית לזמנה ודגלה בהפרדת ייעודים: קרית חינוך, קרית ממשלה, קריית ספורט, אזור תעסוקה וקריית תרבות. גם בישראל הושפעו מרעיונות אלה, וקרית התרבות בתל אביב השוכנת ברחוב שאול המלך כוללת לצד בית המשפט, את הספריה המרכזית, המוזיאון העירוני, התאטרון והאופרה.

בברלין כוללת קריית התרבות את בניין הספריה הלאומית (שאולי אכתוב עליה בהמשך) ואת אולם הבית המשמש את הפילהרמונית של ברלין, שניהם בתכנון האדריכל הגרמני האנס שרון (1972-1893), מהבולטים באדריכלים שפעלו בגרמניה באמצע המאה ה-20. חוץ משני אלה והגלריה, ישנם עוד מוזיאונים, ארכיון הבאוהאוס ומוסדות להשכלה גבוהה המתמחים באמנות ותרבות.

מה שהכי עניין אותי כאן היה בניין הגלריה של מיס. המבנה שוכן בקצה המתחם ולצד צומת דרכים מרכזית. בשונה מכל שאר המבנים בקרייה, ממוקם המבנה ומעוצב כמו סוג של מקדש. הוא בולט בסביבה הודות לתכנון הנופי והן הודות לכך שהוא מוגבה ממפלס הרחוב ומעוצב כקוביית זכוכית. מדרגות רחבות מובילות את המבקר מכיוון הרחוב אל רחבה גדולה ומרוצפת המקיפה את הבניין. מדרגות נוספות נמצאות בצד השני של הרחבה. הבמה השטוחה עליה שוכן המבנה היא למעשה המבנה עצמו המתחבא בחלקו מתחת לפני הקרקע, סגור ומסוגר בכדי לשמור על יצירות האמנות מפני חשיפה ללחות ולאור טבעי. הפלטה הענקית מוקפת בגדר נמוכה שהיא למעשה ספסל ארוך, ופזורים בה מספר פסלים.

הדבר הראשון אליו שמים לב הוא העובדה שאין בכלל קירות אטומים במפלס העליון של הבניין, אלא הכל קירות זכוכית והשקיפות חוגגת. בחודשי הקיץ מתגלה חוסר הפרקטיות של המבנה בשימושו הנוכחי, ווילונות ענק נתלים לאורך חזיתות הזכוכית. גג הפלדה בעובי של כמעט 2 מטרים, נשען בקצוות על שמונה עמודים (שניים בכל צד) המורכבים כל אחד משני לוחות החוצים זה את זה ויוצרים צלב. זהו העמוד האופייני של מיס ון דר רוהה, וכמוהו בגרסה יותר מצוחצחת ועדינה ניתן למצוא בביתן שתכנן בברצלונה.

המבנה אם כן מחולק לשני חלקים עיקריים, כשכל חלק מצוי במפלס שונה. המפלס העליון הוא תיבת זכוכית (כל אחת מחזיתות הזכוכית מגיעה לאורך 51.8 מ'). מוצגת בו כעת תערוכת פסלים עתיקים והכניסה אליו היא בתשלום נפרד מהחלק התחתון. במפלס התחתון המתפרס על שטח של כ-10,000 מ"ר מוצג אוסף אמנות מעולה משנות ה-60 ואילך. לעומת המפלס העליון המשוחרר מקירות ועמודים, המפלס התחתון כבר כולל קירות, אם כי גם הם מאורגנים באופן המדגיש את חופשיותו של המבנה. הפטנט שהיה חידוש עצום בתחילת המאה, היה העברת העומסים של המבנה, מקירות אל עמודים, ובכך לשחרר את שטח הפנים ממוגבלויות של עמודים. באופן זה ניתן להציב קירות בכל מקום, או להחליט שלא רוצים קירות בכלל. כל העומסים הועברו לעמודים שניצבו על פי רב סמוך לשוליים של המבנה. להשלמת החוויה, כולל המבנה במפלס התחתון חצר סגורה עליה ניתן להשקיף מהרחבה הגדולה והכניסה אליה מהמפלס התחתון. ביום הביקור שלי, החצר היתה סגורה ורק יכולתי להשקיף עליה מלמעלה.

הפרט הבולט השני הוא המודול הקבוע בו נעשה שימוש: מזהים אותו בריצוף, בערוגות השיחים והעצים, במדרגות, בחלוקה של קירות מסך הזכוכית ובהצבת העמודים, בחלוקה של מרכיבי התקרה, ובחלוקה הפנימית של המבנה. המודול מופיע גם במערכת החשמל.

פרטי הריהוט גם הם עוצבו על ידי האדריכל. כך ניתן למצוא את כיסאות ברצלונה (Barcelona Chair – עוצבו לביתן הגרמני בברצלונה ב-1928) וכן את X Table (שעוצב במקור ב-1930).

למעוניין להרחיב את ידיעותיו על הפרויקט, אני ממליץ לקרוא כאן, מאמר שפורסם ב-1969 בירחון האדריכלות והעיצוב Domus.

.

תכנית המפלס העליון (קוביית הזכוכית), הבמה השטוחה והריצוף

.

דיוויד צ'יפרפילד שבידיו יופקד הבניין החל מ-2015 הוא לא וונדליסט, והטיפול שיעניק למבנה ככל הנראה ישמור על המקור.

ב-2010 זכה צ'יפרפילד בפרס וולף לאדריכלות ובטיעוני השופטים נאמר עליו בין השאר כי הוא "אדריכל יוצא דופן, שהעניק איכות רבה ועידון לאינטרפרטציה העכשווית של האדריכלות הקלאסית, כעיקרון עמוק ולא כדימוי בלבד". בהמשך הוסיפו השופטים: "הגדיר באופן מקורי את השפה הטקטונית של האדריכלות, כביטוי עמוק ומעודן בפרויקטים בקנה מידה גדול וקטן כאחד. בחיפושו אחר אדריכלות על-זמנית, לעומת האדריכלות בת-החלוף שבאופנה, ובתשומת לבו הקפדנית הוא העניק איכות רבה ועידון לאינטרפרטציה העכשווית של האדריכלות הקלאסית. בנייניו מגלמים יכולת מיומנת של שילוב בין גישה רגישה ואחראית לפרויקטים בקנה מידה גדול וקטן לבין טיפול מדויק ופואטי ושליטה בפירוט בחומריות הבניין".

.

מימין תכנית המפלס התחתון (ללא החצר הסגורה) ומשמאל תכנית מפלס הכניסה

.

מודל מ-1958

.

מבט על המבנה מהרחוב הראשי

.

המדרגות הרחבות המובילות לבמה השטוחה. משמאל פסל קינטי של האמן גו'ג' ריקיי (George Rickey)

.

עובי הגג כ-2 מטרים

.

קוביית זכוכית

.

–

.

—

.

בניין הספריה הלאומית. המעקה של הרחבה הוא גם ספסל נוח.

.

המבנה היחיד ששרד את ההרס של המאה ה-20, כנסייה מאמצע המאה ה-19

.

החזית הניצבת לגלריה

.

ויש גם סרטון שמתחיל במדרגות השניות:

.

.

–

.

למרות שכדי להגיע לבמה הזו צריך לטפס ואחר כך לרדת במדרגות, הבמה משמשת כדרך מעבר לאלה שבאים או הולכים לצומת.

.

הריצו, ברחבה המקיפה את קוביית הזכוכית

.

הריצוף הוא חלק מהמודול הקבוע שעל בסיסו תוכנן ועוצב המבנה וסביבתו

.

החצר הסגורה בקומה התחתונה היתה סגורה באותו יום. רק השקפתי עליה מלמעלה

.

פינה

.

פינה

.

תקרה

.

–

.

אחד משמונת העמודים הנושאים את הגג

.

–

.

אחרי שהמתנתי 20 דקות בחוץ, פתחו ב-10 בדיוק את הגלריה. בקומה העליונה נערכה תערוכת פסלים שתפסה חלק משטח המפלס. השטח השני ריק וכולל רק שני גרמי מדרגות המובילים למפלס התחתון

.

שלט

.

פינה

.

גם התקרה מחולקת בהתאם למודול הקבוע

.

שני גרמי המדרגות המובילים למפלס התחתון. קירות העץ (שאני בטוח שבשיפוץ הקרוב הם יסולקו) נועדו לאחסון מעילים ותיקים ולשירות העובדים במפלס העליון

.

–

.

–

.

הריצוף בפנים

.

המדרגות

.

מבט על תקרת המפלס העליון בעת הירידה במדרגות

.

הקצה התחתון של המדרגות

.

במרכז המפלס התחתון אולם מרכזי בו ממוקמות הקופות, כיסאות המתנה וחנות ספרים ומזכרות (אני קניתי שלושה מגנטים)

.

אחד מהשומרים היה עסוק באותו רגע בחינוך מחדש של עובד הניקיון

.

–

.

כסא ברצלונה ושולחן X

.

כאן יש סרט שלם של ה-BBC העוסק כולו בכסא ברצלונה

.

הקופות והמדרגות

.

גם הפתחים מעוצבים בהתאם למודול. בתמונה הפתח המקשר בין האולם המרכזי ובין אולם אחסון המעילים והתיקים.

.

השתקפות על שולחן X

.

תקרת המפלס התחתון

.

תצוגה במפלס התחתון

.

שני אלביס ושני כסאות חשמליים של אנדי וורהול

.

הסיבוב עשה אותי רעב. אחרי הביקור המשכתי למרכז סוני הנמצא כמה כ-200 מטרים מהגלריה. שם יש דאנקן דונטס.

.

חלון

.

שולחן

.

מגש

★

רשימות נוספות על ברלין:

.

אתר הנצחה לצוענים (דני קרוון)

Unité d'Habitation (לה קורבוזיה)

המוזיאון היהודי (דניאל ליבסקינד)

אינטרבאו 57 (וולטר גרופיוס, אלוור אלטו ועוד)

עוד על אינטרבאו 57 (אוסקר נימאייר)

★