בחודש הזה הייתי צריך דווקא להביא רשימה על פועלה של האדריכלית זיוה ארמוני שנפטרה לפני עשרים וכמה יום, אך לצערי כדי לגשת לאחת מעבודתיה אני צריך לשבת ולהשקיע זמן ארוך יותר מהממוצע – ולכך כרגע אין לי פנאי. יחד עם זאת, לפני שבועיים חלפתי בדרכי לדרום על פני קומפלקס של מבנים שתכנן מי שהיה חבר ושותף לדרכה המקצועית – האדריכל חנן הברון, כך שבשעה זו בה הם רוכנים שניהם מעל לשולחן השרטוט בבית התק"מ שתכננו השניים בשנת 1956 אי שם בגן עדן – אני מרשה לעצמי להציג קטע מאחד מבנייניו של הברון. ולסיום: הצעה לגבינות מעולות בסמוך וגם הזמנה להרצאה בתל אביב.
מראה כללי של בניין אולם המופעים אשכול
את חנן הברון אני לא מרגיש שאני צריך להציג, היות וכבר הצגתי את עשייתו ומקומו באדריכלות הישראלית ברשימה על קיבוץ גנוסר (שזכתה שלא בצדק לקיתונות של רותחין בתגובות ובמיילים מצד אנשי גנוסר), אז הפעם אתן לחזית לדבר בעצמה.
על מרכז אשכול החל לעבוד הברון אי שם בסוף שנות ה-60, אך הביצוע החל לרקום עור וגידים רק בשנת 1972. היה זה אחד מהפרויקטים הגדולים של הברון, אם לא הגדול שבהם, ובמסגרתו תכנן מרכז אדמיניסטרטיבי ותרבותי, בית המועצה האזורית ואולם מופעים – שלושתם בשנת 1972, בית ספר (1987), אולפן מוזיקה (1993) וכן מרכז יום לקשיש (1996) – כולם במתחם אחד הוא 'מרכז אשכול'.
למרות שהברון עמד בראש המחלקה לתכנון של תנועת הקיבוץ המאוחד, תכנן גם לגופים ציבוריים שאינם של התנועה אך במקרה הזה נשאר הברון בבית: על אף שעבד במרכז תל אביב בבית הקיבוץ המאוחד שברחוב סוטין, היה הברון חבר קיבוץ רעים השוכן בתחום המועצה האזורית אשכול שאת מרכזה נבחר אם כן לתכנן וללוות במשך למעלה מחצי יובל שנים.
לא היה לי זמן לבקר בכל מיכלול המבנים, ואפילו לנסות ובכל זאת להכנס אל אולם המופעים היכול להכיל 900 צופים – לא יצא לי כעת, אך לעת עתה הספיק לי להנות מעבודת הבטון האדירה שהברון בחר לשלב בחזית הבניין. הסתובבתי כבר בהרבה מקומות, ובלא מעט אדריכלות ראיתי שילוב עם אמנות – דבר שאפיין הרבה מאד מהמקרים בקיבוצים ודוגמא נהדרת לכך ניתן לראות באחת משתי הרשימות על קיבוץ מזרע. כאן אני חושב שהברון הצליח להעלות את אומנות השימוש בבטון לאמנות של ממש המצליחה להשתלב במבנה עצמו וכן במיכלול המבנים המרכיבים את המרכז האזורי אשכול, מדובר בחזית בניין הניצב בקצה "ציר טקסי" שראשיתו באזור אדמיניסטרטיבי וסופו כאן בקצה התרבותי.
אגב, בבניין זה פועל תיאטרון הנגב שמייסדו ואחד משחקניו הוא שמואל שילה חבר קיבוץ צאלים, שזכה לפני שבועיים בפרס מפעל חיים על תרומתו הייחודית לתיאטרון הישראלי.
אני מקווה שתתאפשר לי בהמשך ההזמדנות החוזרת לבקר במקום, ולהתמקד קצת יותר במה שתוכנן ונבנה כאן, אבל עד אז – הנה הקציר מהסיבוב הנוכחי:
חנן הברון ומודל אולם המופעים (מתוך "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003)
חזית בניין אולם המופעים (מתוך "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003)
(מתוך "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003)
רגע לפני שאעבור לנושא השני והיות ומדובר בערב חג השבועות שתמיד מתקשר אצלי עם קיבוצים משום מה, אסיים בשער עלון קיבוץ רעים משנת 1954, שנקרא היה "תל רעים" ובו חנן הברון היה מאייר ראשי:
שער עלון "תל רעים" (מתוך "קו בקו", 2003)
"שבועות זה חג של חלב" ככה אמרו בפרסומת של "טרה", אך גם אם חל היה היום יום השואה הייתי ממליץ לכם לעצור כמה מאות מטרים דרומה בהמשך הכביש לאולם המופעים וכמה מטרים בודדים מהיישוב עין הבשור במה שהתגלה כאחת מפנינות הדרום: מחלבת צאלה. המחלבה קרויה כך על שמה של בת המשפחה שייסדה את המקום לפני למעלה מ-40 שנה ומנהלת כיום את המקום עם בעלה.
למרות הזבובים המעצבנים, ארץ ישראל לא הייתה יכולה להיות יפה יותר מהמקום הזה, ויתרה מכך הגבינות שמייצרים כאן הביאו אותי לחשוב שלא זכורה לי הפעם האחרונה שכל כך נהניתי מגבינות מעולות. לא הייתי צריך לשאול, כי זה היה ברור שמי שמכין כאן את הגבינות יש לו חוש וטעם באיכות. כשחזרתי הביתה וגלשתי לאתר של המחלבה, הופתעתי לגלות שההכשרה של צאלה – מייצרת הגבינות היא בסך הכל ממשרד החקלאות. יחד עם זאת, או שאין לזלזל במשרד החקלאות ומי שמעביר שם את ההכשרות הוא בליגה לאומית (אפילו לא אגזים אם אומר עולמית), או שפשוט מאד במחלבת צאלה אנינות הטעם היא חלק בלתי ניפרד מהיצירה. המחירים אפילו נוחים ובסביבה לא חסרים מקומות פסטורלים לארוחה בחיק הטבע. עדכון: על פי אתר המחלבה בקיץ הקרוב תפתח במקום מסעדה שתפעל בסופי שבוע.
אני מודה שאחרי שהכרתי את מחלבת צאלה, מצאתי סיבה טובה לשנות את סדרי העדיפויות ולדאוג לשוב לאזור אשכול – אשוב אמנם גם בגלל הארכיטקטורה שלא את כולה הספקתי לראות – ויש כאן המון, אלא גם בגלל שאר הגבינות שלא הספקתי לטעום.
ושוב, אני רוצה להזכיר למי שטרם הוזמן או שכח, שביום שני הקרוב 24.5.10 בשעה 20:00 במסגרת סדרת ההרצאות ב"חללית" בירקון שבעים (…שברחוב הירקון 70) יתארח להרצאה האדר' ישראל גודוביץ שתכנן שניים מהפרויקטים המרשימים ביותר שיוצגו בערב והוקמו בתחומי המועצה האזורית אשכול (חדר האוכל בכרם שלום ואנדרטת עוצבת הפלדה) וגם היה גם מעורב בתכנון בפריסה ארצית ומוכר כבעל דעות ייחודיות כמעט בכל נושא שתעלו בפניו. לכבוד האירוע העליתי ערך לגודוביץ בויקיפדיה – ואם יש לכם מה לתרום לו מהידע שלכם אז כמובן שאתם חופשיים ומוזמנים לעשות זאת.
עד היום לא פספסתי אף אחת מההרצאות בחללית וכולן היו מוצלחות מאד – גם בזכות הדוברים וגם בזכות הקהל שתמיד מקבל זמן לדיון בסוף הערב, אלא שהפעם גם סייעתי ביצירתו של ערב זה כך שיש לי נגיעה אישית לדבר.
וכמו שכרםהלברכט חותם את הזמנותיו: הכניסה חופשית ומומלצת!
חלון אחורי 
תגובות
חבל שההרצאות הללו דווקא בימי שני.
עבודה מרשימה מאוד של הברון, תודה שכתבת והבאת, אני מתרשם מאוד גם מהשילוב של הפיסול/ציור/תבליט בבניין, אמנות לשמה, אמנות ואדריכלות, יופי.
געגועים עזים לעבודות אמנות בבטון. זה כל כך יפה וכל כך עכשווי.
תודה שרון ותודה נועם – מקווה שתגיעו ביום שני להרצאה כי גם גודוביץ היה מאסטר בבטון, ואפילו אחד מהגדולים שצמחו פה.
לגבי הבניין, לא רציתי להכנס לפרטים כי אין לי את התכנית כדי להציג אותה, אבל בניין אולם המופעים הוא למעשה קופסה סטנדרטית לה "הדביק" חנן הברון שתי חזיתות שהופכות את הבניין הכל כך פשוט בבסיסו ליצירה ייחודית ומונומנטאלית.
רק אדריכלים אוהבים את מפלצות הבטון הברוטאליסטיות האלה. שאר האנושות רק סובלת מהן. אדריכל בא לתכנן מרכז תרבות ויוצא לו כלא סובייטי. בא לתכנן בניין מועצה איזורית – ויוצא לו כלא סובייטי. בא לתכנן גן ילדים – וכו'.
אמיתי שלום, הטענה שהברוטליזם הישראלי יצר מלפצות בטון הוא בהחלט לא מדויק. השנאה שפיתחו הישראלים לבטון החשוף נראית יותר כשנאה למימסד המדכא שאותם מבנים ייצגו מאשר לאובייקטים עצמם. אני חושב שזו פשוט בורות לא להעריך וגם לאהוב את אותן יצירות ערכיות, אבל בשביל זה נדרש הצופה ללמוד ולזה לא כל אחד מוכן או יכול. אבל באמת אחרי 1967 הברוטליזם הישראלי שינה מדרכו הצניעות שהייתה פינתה את מקומה לאיזו מגלומניות שהבניין הזה אני חושב מייצג. בזה אולי אתה צודק.
לא מדוייק?
בורות?
שים לב כמה פטרונית הגישה שלך. במקום שכאדריכל תהיה קשוב לתגובה הרגשית העזה של המשתמשים בתוצרי האדריכלות, אתה מאשים אותם בבורות.
רוב האנשים לא לומדים אדריכלות, ואם רוב האנשים חושבים שאלה מפלצות מכוערות, אתם האדריכלים פועלים כעריצים כשאתם כופים עלינו את הסבל הזה.
אף אחד לא כופה על הציבור הרחב ללכת לקונצרטים של מוזיקת אוונגארד דיסהרמונית, שהיא טעם נרכש שדורש ללמוד אותו, אבל לך אין שום בעיה לכפות על כולנו בניינים שנראים לנו לא סתם מאיימים אלא ממש עושים מצב רוח רע למי שעובד או מבקר בהם.
הרי צריך להיות ברור לכל אדריכל שלבניין שהוא מתכנן יש השפעה פסיכולוגית על המשתמש בו, איך אתה יכול להגיד שזה לא חשוב?
תראה למשל את בית הספר הצבעוני בנתניה, שאתה עצמך הקדשת לו יותר מפוסט אחד – הרי ברור שהוא משרה אווירה הפוכה לגמרי מהאווירה שמשרה מפלצת הבטון הברוטאליסטית, למשל חטיבת שרת שאני למדתי בה בכפר סבא, שאתה בטח תהלל כפלא אדריכלי.
וכאילו זה לא מספיק, הנה אתה מוסיף בפוסט הבא על הבניין של מנהע"ס באונ, ת"א: "אחת הבעיות המרכזיות שלו אני חושב זו העובדה שהצמחיה בחזית לא מאפשרת לקבל תמונה מלאה שלו"
– כשברור שעבור כל אדם שאיננו אדריכל שהצמחיה הזאת היא ברכה עצומה! סביבה ירוקה היא כמו לקחת פרוזאק!
אני מאוד נהנה מהפוסטים שלך, הם מרתקים וכל פעם אני לומד דברים חדשים, אבל כל פעם מחדש אני נדהם איך אתה מהווה דוגמא לעד כמה אדריכלים אטומים לצרכים ולפסיכולוגיה של קהל הלקוחות שלהם.
רוב הציבור מעדיף את הציצים של עדי הימבלבלוי החייכנית על המרקע בסלון דירתם על פני הרצאה של אריאלה אזולאי חמורת הסבר בחלל אפל בפאתי רחוב אבן גבירול.
רוב הציבור מעדיף ציור של ניר הוד על פני שירבוט של רפי לביא. גם קישלובסקי לא יכול היה להתחרות בעוד קומדיה משעשעת מבית רוברט זמקיס.
רוב הציבור מעדיף את ביבי על פני חנין. רוב הציבור מעדיף להתעלם מהרס, חורבן וחוסר צדק.
אני לא מוכן להיכנע לפורנוגרפיה ולחרושת התרבות שסחפה את העולם (למרות שהראשון שיציע לי תפקיד – אקח אותו בשמחה)!
גם אני פעם חשבתי כמו כולם (אחרי הכל אני קורבן של מערכת החינוך הישראלית) ש'אפור' זה רע ומנוכר, אבל בשביל זה הקדשתי זמן יקר ואת מיטב שנותי ללימוד והכרה, ואם נתקלתי במשהו שאני לא מבין – מייד ביקשתי לרדת לשורש העניין ולא ויתרתי.
ואסיים בבדיחה: את הקשר בין רופא לאדריכל אתה מכיר? אדריכל את הטעויות שלו מסתיר מאחורי עצים ורופא את הטעויות שלו מסתיר מאחורי פרחים…
אז מה שאתה אומר זה כזה דבר:
אף אחד לא כופה על הציבור ללכת להרצאות של אריאלה אזולאי, ואף אחד לא כופה על הציבור לצפות בקישקושים של רפי לביא, אף אחד לא כופה על הציבור את קישלובסקי ואף אחד לא כופה על הציבור את דב חנין.
אבל רק בשדה האדריכלות, אפשר לכפות על הציבור לסבול בשם האומנות, ולעזאזל הדמוקרטיה, הפסיכולוגיה, וכל המדעים האחרים, רק האסתטיקה האדריכלית חשובה. לא חשובים הלקוחות, בני האדם, הרי הם רק בשר ודם, והבטון נשאר לנצח, פחות או יותר.
למי אכפת מבני האדם והרגשות המעצבנים שלהם, הם רק הורסים בהבל הפה המרקיב שלהם את המבנים היפהיפיים. הרי המבנים לא נבנים עבור בני האדם, לשימושם ולרווחתם. בדיוק להיפך – האדריכלים המסכנים נאלצים לחזות בזעזוע בבני האדם המגעילים כשהם מטנפים את המבנים המושלמים והמופתיים שיצרו.
למעשה, עצם העובדה שהאדריכלים נאלצים להתאים את המבנים למידותיהם של בני אדם היא הגבלה בלתי נסבלת של החזון האומנותי של האדריכלים. אם רק היה אפשר להיפטר כליל מאותם פרזיטים בשר ודם, אפשר היה להביא את האדריכלות לשלמות שכיום נמנעת ממנה.
מדהים, פשוט מדהים.
נ.ב. מכיוון שאתה כזה מלומד, אשמח לקרוא על המחקרים המדעיים המוכיחים שלבטון אפור יש אותה השפעה פסיכולוגית כמו לעצים ירוקים, או אולי אף יותר חיובית.
גם דעתי אולי אינה "דעה מושכלת", אבל אני מסכימה עם אמיתי שיש בבניה הזו משהו מפלצתי שמתיישן די גרוע…. אם כי אני חייבת להודות שמהצילומים שלך בצירוף האיור של שער עלון חוברת תל רעים נודף ניחוח נוסטלגי במובן הטוב של המילה. הגבינות מכניעות לגמרי – ומסיימות בתחושה חזקה של אפילו – געגועים.
שחזרתי עם הילדים מהנגב עברנו במחלבה הזאתי. באמת גבינות מעולות! שאלתי אותה אם הם חלק מהמושב ואמרה שלא. אז חשבתי חששתי בהתחלה שזה חוות בודדים אבל זה לא באותו אזור והבית נראה יותר ישן.
החווה הוקמה על ידי הוריה של צאלה לפני כארבעים שנה באזור שהיה באותה העת מיושב בדלילות קודם שהוקמו חלק מהיישובים בסביבה. בעוד היישוב הצמוד לחווה הוקם לאחר פינוי סיני בראשית שנות ה-80.
טרקבאקים
[…] מעניינים בספר המדבר ראיתי שמיכאל יעקוסון פירסם רשימה על מרכז אשכול שתיכנן האדריכל חנן הברון וניזכרתי שגם […]