באוהאוס בים המלח / סיבוב במבנה המרשים ביותר שתכנן שמואל מסטצ'קין

לקראת הכנתה של תמ"א 13, תכנית מתאר ארצית לים המלח וחופיו, אותה מכין מינהל התכנון במשרד האוצר – החלטתי ללכת ולראות את אחד האתרים המרתקים ביותר המצוי בסמיכות ליישוב נווה זוהר שבדרום ים המלח.

במקור היה מדובר במרכז מבקרים, "בית היוצר – מוזיאון ים המלח", ובאכסניית נוער שתוכננו שניהם כמתחם אחד על ידי האדריכל שמואל מסטצ'קין.

.

.

כיום מצוי המבנה במצב רע. הוא מוזנח ונטוש ככבר יותר מ-20 שנה ולא רואים פה אור בקצה המנהרה. אבל דווקא הנטישות מעניקה למקום את קיסמו. סמוך למתחם מצוי מבנה בית ספר קובייתי וחדש יחסית שאינו מבקש להשתלב בנוף או ליצור נקודת ציון במרחב, אלא מהווה דוגמה לכל מה ששלילי באדריכלות הישראלית. אבל ככה זה כאן: את ים המלח מכרו למשפחת עופר שכל הזמן מאשימים שהיא מחסלת אותו בשיתוף חברת מקורות המסייעת בייבוש מקורותיו, אז מה הפלא שגם למורשת הבנויה יש יחס של "להשתמש ולזרוק".

מסטצ'קין תיכנן מספר מבנים באזור: את המוזיאון והאכסניה הצמודה לו ששניהם שרדו וניצבים נטושים לפניכם, מתחם מגורים 'נוה זוהר' שנחנך בשנת 1971 למגורי עובדי ים המלח (על כך פרסמתי רשימה נפרדת), מרכזית טלפון סמוך למבנה המועצה האזורית (וגם עליה ישנה רשימה נפרדת), וגם חדר אוכל בסדום לעובדי ים המלח. פרטים אלה קיבלתי מזוגתו של מסטצ'קין – הגב' דדי בן יהודה.

מה שנותר אם כן באתר זו מערכת טראסות, שעל גביה מוצב מבנה מדורג ששימש את האכסניה, ומבנה בן שני מפלסים המכיל במפלס הקרקע אולם סגור להרצאות וכינוסים, ומפלס עליון לתצפית עם דגם של ים המלח (כיום מפורק והרוס בחלקו). בין שני המבנים מצויה רחבה פתוחה ומרוצפת.

החומרים העיקריים בהם נעשה שימוש בפרויקט הם בטון חשוף וגולמי ואבנים מקומיות שנותרו במצבן המקורי ללא סיתות או צביעה.

בתל אביב כל הזמן צועקים "באוהאוס! באוהאוס! באוהאוס!", אך למעשה בתל אביב מדובר בסגנון הבין-לאומי. אם אתם רוצים לראות מה זה באוהאוס אמיתי, אז אתם צריכים לראות את עבודותיו של מסטצ'קין, שהיה בוגר בית הספר באוהאוס בגרמניה. 'באוהאוס' היה בית ספר גבוה, שפעל בין השנים 1933-1919 בגרמניה. גם היום פועל במקום בית ספר תחת אותו שם, אך מה שהבאוהאוס עשה בין שתי מלחמות העולם השפיע באופן משמעותי על עולם האדריכלות ועד היום השפעתו ניכרת על האדריכלות בכל העולם, ובישראל בפרט, גם במישור הפדגוגי של לימודי האמנות והאדריכלות.

בבאוהאוס למדו מספר יהודים, שעם סיום לימודיהם שבו לארץ. החשוב מבין אותם בוגרים היה האדריכל אריה שרון, אך שני לו היה שמואל מסטצ'קין – שפעל בעיקר במסגרת התנועה הקיבוצית. היו עוד כמה שלמדו בבית הספר אך תרומתם לאדריכלות הישראלית לא הייתה משמעותית כתרומת שלושת אלה. מסטצ'קין לא עיברת את שמו, המשיך לפתח את שלמד, והעניק פרשנות מקומית לארכיטקטורה אותה יצר. פרויקט זה, הנו אחת מהדוגמאות המאלפות לדרכו אותה ינק בבאוהאוס שבגרמניה.

.

.

בעקבות פרסום הרשימה יצרה איתי קשר אלמנתו של אדריכל הבניין, והודות לכך הרווחתי אני ביקור במבנה נשכח וייחודי נוסף של מסטצ'קין בשולי קיבוץ שדות ים (ועל כך רשימה נפרדת). היות והיא מתנדבת בספריה של מוזיאון תל אביב אז באותה הזדמנות הענקתי למוזיאון את המונוגרפיה שכתבתי ולא פרסמתי על האמנית דרורה דומיני (שעל הצבת פסל חוצות שלה בחוף תל אביב כתבתי רשימה נוספת).

בכל מקרה רווח נוסף יצא מהרשימה, וזהו הקשר שנוצר עם  איש נאות הכיכר אסף מדמוני, שבעברו היה מנהל מחלקת הגינון במועצה האזורית תמר וכיום כפנסיונר משמש אחראי ארכיון המועצה.

מסתבר שמדמוני היה מנהל 'בית היוצר' האחרון, לפני שננטש המקום, ועל כן יכול היה לספר לי את התיאור הבא:
"…משך שנים ליוויתי את "בית-היוצר" בימים של עדנה ותוכן ולצערי גם בימים של שפל.
הרוח החיה בבית-היוצר היה מר שלמה דרורי. בשפה עשירה ורוח ציונית הלהיב את קהל המאזינים, ואין לך אחד שיצא מ"בית-היוצר" ולא פיעמה בו רוח-חדשה. המבנה הוקם ביוזמתו של ראש-המועצה הראשון מר יהודה אלמוג (קופילביץ), והוא מבנה אחד מתוך שלושה מתוכננים:
1. מרכז לימוד וחינוך + מוזיאון למרגלות מצדה, להקנות ידע ורוח בהיבט ההיסטורי. הוקם והושלם.
2. בית-היוצר בנווה-זהר, לספר סיפורה של התעשייה בחבל ים-המלח.
3. מרכז לימוד וחינוך בעין-גדי, ללימוד הטבע בחבל ים-המלח. לא הוקם מעולם במתכונת האלמוגית.
בניית 'בית-היוצר' נתקלה בקשיי תקציב והיה זה אך טבעי מצידו של יהודה אלמוג לבקש עזרה כספית. הראשון שנרתם לעזרה היה מרדכי מקלף (רמטכ"ל מיל' ) באותם ימים שימש מקלף כמנכ"ל מפעלי ים-המלח. המשימה הושלמה ועתה נותר להפיח רוח-חיים במבנה המדהים. ואכן הוכנסה תצוגה, בה הומחש למבקר תהליך מיצוי של המינרלים מים-המלח ושימושם. לימים הובאה הסירה בה שט האוורד תומס מולינה  (ע"י פרופ' זאב וילנאי), הסירה הועמדה על גבי מתקן עשוי עץ ברחבה שמדרום למבנה הראשי. לאחר שריפת מרכבת מונטיפיורי בירושלים ומתוך חשש לגורלה של הסירה הוכנסה זו אל תוך המבנה.
בשנת 2001 עלה מר שלמה דרורי אל ביתו בערד מסיבות אישיות (בריאות), ימי הפעילות הצטמצמו ובית-היוצר איבד את חיותו ותכליתו. הייתי מועמד לרשת את מקומו, והוקצבו לפעילות זו שעות מעטות בסדר היום השבועי, ואין הקומץ משביע את הארי.  המקום החל לגווע, המועצה האזורית תמר החליטה לשפץ, תוקנו מבני השירותים, דלתות ושערים סוגרים לחלונות בדגם ים-המלח נקנו ארונות לספריה ונראו שמים בהירים באופק, התקווה הייתה קצרת מועד, בית-היצר היה למטרה של פראי-אדם בדואים, יד חמס מחבלת במקום, הפריצות של הפראים בני-המדבר הבדואים, גרמו להרס וחורבן השירותים שזה אך תוקנו נותצו, אסלות כיורים חלונות ומראות, כל דבר ערך נגנב ומה שלא היה להם בו כל צורך חובל.
לשיקום הנזקים  נדרשו כספים רבים, והמערכת האחראית החליטה להפסיק את התמיכה ברעיון. צוות ממפעלי ים-המלח אסף את כל הציוד והחומר, והעביר הכל לתחום המפעל בסדום. וכך בא הקץ למבנה מפואר ובעל רוח ציונית  גדולה.
גם הסירה הוצאה וככל הידוע לי עדיין נמצאת החצר המפעל. ומידע אישי – בכוונת המפעל להעבירה לשיקום.
בית-היוצר עניין רבים וטובים, וכל יזם בתחום עיסוקיו ביקש להיטיב ולהשביח את ערכו, בזה אחר זה  באו, ראו והלכו והמבנה אט-אט גווע…".

.

תכנית מבני המגורים / להגדלה לחץ כאן

.

.

לרשימה על פרויקט נשכח ומרתק לא פחות של האדריכל שמואל מסטצ'קין לחץ כאן

לרשימה על סיבוב בביתן ברצלונה משנת 1929 שהיווה השראה לבניין לחץ כאן