מדובר באחד מהמוסדות המפוארים בתל אביב, בו לומדים קרוב לאלפיים תלמידים, ועוד כזה שיציין בקרוב 120 שנה להקמתו. בהיבט הפיסי מצבו של בניין גימנסיה הרצליה הוותיק מתקשה להתחרות עם מוסדות החינוך החדשים, הנוצצים והמשוכללים שהוקמו בעיר לאחרונה. ובכל זאת, אם מסתכלים במה שמצוי בקנקן, אז נקודתית התרשמתי לטובה ממגמת אדריכלות וסביבה שפועלת כאן ואותה מרכזת האדריכלית עירית רון.
בניין הגימנסיה הקודם פעל במשך יובל שנים בקצה רחוב הרצל והיה יצירה ייחודית שהפכה לחלק מהמיתולוגיה המקומית. לעומתו, הבניין הנוכחי שהוקם ברחוב ז'בוטינסקי בתכנון האדריכלים ישעיהו ביקל ולאה גינזבורג ונחנך ב-1961, הוא מבנה שמשרה עגמומיות. הוא חסר את הערך העירוני, הפונקציונלי והייצוגי, שנשא הבניין הקודם. בעיצובו הוא דומה למבנה משרדים מיושן ומנוכר, ולא מוסד שבו מתחנך הדור הבא.
מבואת הכניסה הראשית לבית הספר היא אולי אחד המקומות הבודדים בבניין שניתן למצוא בו שאר רוח, כזה שהוא מעבר לכתה/מסדרון. היא מוארת היטב באור טבעי, מהווה נקודת מפגש של כמה צירים בבניין, וגם משולבות בה שתי יצירות אמנות. האחת מבכה את התלמידים והבוגרים שנפלו במערכות ישראל ואותה יצר מורה בגימנסיה, האמן אריה אלואיל. היצירה השניה שאותה יצר בוגר הגימנסיה, האמן נחום גוטמן, מבכה את הבניין ההיסטורי בקצה רחוב הרצל שנהרס לטובת הקמתו של מרכז מסחרי ומגדל, ובכלל מבכה את העלמותה של תל אביב הקטנה.
ועל כך ברשימה זו.
.
2024 (1961)
.
חלון אחורי 