באחד הסיורים הבודדים שהשתתפתי בהם כסטודנט בבצלאל, לקחו אותנו צמד המרצות נילי חר"ג ושרה גנזל לחיפה. האוטובוס בקושי הצליח לטפס ברחוב התלול והצר, ולכן נאלצנו לרדת בתחילת הרחוב ולטפס ברגל. המטרה היתה לבקר בבית הזכוכית שתכנן האדריכל תיאודור מנקס. ברחוב בר גיורא מצוי מקבץ המבנים הגדול ביותר שהוא תכנן, אך התמקדנו רק באותו בניין שהיה נחשב ליחיד במינו בעיר. התאפשר לנו גם לבקר באחת הדירות שנותרו במצבן המקורי. אם טרם הכרתם את בית הזכוכית אז זו ההזדמנות להכיר.
הבניין שתוכנן ב-1939 מוזנח ואיבד לגמרי מזוהרו. רק אם יודעים מה היה כאן ומפעילים קצת את הדמיון, אז ניתן להתרשם ממנו ובעיקר ללמוד מהשאיפות הגדולות של מתכנניו. הזכוכיות שעטפו את חדר המדרגות הוסרו, לבני הזכוכית שפנו לדירות הוסרו או הוחלפו בחלקן, את בריכת השחייה מילאו באדמה, מרפסת השמש הגדולה הפכה לחצר גרוטאות ומגרש הבדמינטון (סוג של טניס בקטנה) על הגג נמחק. גם היום, 15 שנה אחרי אותו ביקור החלטתי לנצל שעתיים פנויות שהיו לי ולעשות סיבוב באזור, וגיליתי שהבניין הזה הוא עדיין מרשים. המשכתי ובקרתי בעוד כמה עשרות בתים שתכנן מנקס ברחוב בר גיורא וברחוב הסמוך וכולם חשפו בפני עד כמה מנקס היה אדריכל יצירתי וכשרוני שנשכח. מעניין מה רוני חושבת עליו.
ועל כך ברשימה זו.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
(1) הבניין
בית הזכוכית הוא אחד הבניינים שאדריכלים נזכרים בו בהערכה. הערכה זו באה בגלל מורכבותו של הבניין, ההצלחה מקומית של אדריכל לממש את הפנטזיה שלו גם אם רק לתקופה קצרה, טיפולוגית מגורים שונה שמייצגת פן ניסיוני באדריכלות הישראלית שנעלמה כיום כמעט לחלוטין, וכמובן ההתרסקות המרשימה שלו שהובילה להשלת כל איכויותיו הייחודיות של הבניין. פה ושם כתבו עליו, בספרים, מגזינים ובעיתונות, כשהפעם בה זכה לתשומת הלב הגדולה ביותר היתה בספרם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ודן פרייס בספרם "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1948-1917" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011). את הטקסט שניתח את מרכיביו של המבנה ליוו לבד מתמונות היסטוריות (ויש מעטות כאלה והן כולם גרועות) גם תכניות ורישומים שנעשו במיוחד לצורך הפרסום.
"הבניין הוא מקטע של עיר ובה-בעת ערכת חלקים עצמאית", כתבו כרמי-מלמד ופרייס. "חלקיו תלויים זה בזה מבחינה פונקציונלית, אבל עצמאיים בצורתם ובטיפול החומרי הניתן להם". בהמשך מציגים השניים את את ערכיו המרחביים – ככזה המותאם לסביבתו המיוחד במדרון הכרמל אל מול המפרץ, ועד לחלקיו ובראשם יחידת המגורים הבודדת.
האדריכל תיאודור מנקס תכנן את בית הזכוכית ברחוב בר גיורא 21, במגרש בשטח של 636 מ"ר כבית דירות המכיל 14 דירות שיועדו לרווקים בשטח של 53 מ"ר כל אחת בממוצע. מכיוון הרחוב בלט הבניין הודות למגדל מדרגות שקיר מסך זכוכית עטף אותו ובלילה הפך לגוף תאורה מרהיב. הבניין בצורת האות ח' עטף חצר פנימית שבמרכזה בריכת שחייה. זרוע אחת של הבניין היתה מורכבת ממגדל המדרגות וזרוע שניה כמו גם הזרוע המרכזית הכילה דירות. מעל מפלס הרחוב הבניין התנשא לגובה של שלוש קומות, קומה חלקית נוספת היתה מתחת למפלס הרחוב. על גג הבניין היתה מרפסת שמש גדולה משותפת ומגרש בדמינטון שגם הוא משותף. כדי שכדורי הנוצה לא יעופו מעבר למעקה, הוקמה רשת שהתנשאה לגובה ומנעה אבדות.
.
.
.
.
חידושים ומותרות שולבו בבניין כולו: היתה למשל מבשלת שבישלה לדיירים, המגרש על הגג, הבריכה, המרפסת המשותפת. היתה גם מחשבה על כיווני מבט ובעיקר לכיוון המפרץ, מבטים מהמסדרונות שמוסגרו. תורן גדול התנשא מעל מגדל המדרגות והוסיף והדגיש את המבנה ברחוב. אך יותר מכל היו הדירות מפתיעות.
לבני זכוכית הרכיבו את הקירות החוצצים בין המסדרון ובין שרות הדירות שליוותה אותו. השימוש בלבני זכוכיתה הוסיף והעניק לבניין את המראה הייחודי, כשבלילה כשהחשיכה ירדה על העיר ובדירות דלקה התאורה, הפך קיר הזכוכית לגוף תאורה המאיר את המסדרון והחצר. משני צידי הדלת שנקבעה בכניסה לכל דירה בקיר הזכוכית, הותקנו צינורות התשתית כשהם חשופים ומדגישים את הכניסה. הדירה הורכבה מחדר רחצה ומטבח וחדר אחד מרווח שנועד לכל הצרכים של הדייר. המטבח וחדר הרחצה פנו אל המסדרון, כשבעת השימוש בהם ניתן היה לראות במעומעם מבעד ללבני הזכוכית את הפעולות השונות המתבצעות מאחוריהן. היות ומדובר היה בבית דירות שכל דייריו הם גברים רווקים, אז האדריכל חשב לתומו שאין לאיש כאן במה להתבייש, גם לא לצללית עירומה. לימים כשהדיירים התחלפו ועברו לגור כאן גם זוגות ומשפחות קטנות, פרקו חלק מהדיירים את לבני הזכוכית ובנו קירות אטומים רגילים. בכל דירה הותקנה מרפסת קטנה שניתן לשבת ולנוח בה, למעט שלוש הדירות הפונות לרחוב שהיו קטנות במידותיהם לעומת שאר הדירות וגם הסתפקו במרפסת צרה.
.
.
.
.
רעיון החזרתיות בבניין נחשף היטב ברישומיהם של עדה כרמי-מלמד ודן פרייס. הם מראים כיצד אגף הדירות המרכזי יכול להשתכפל ולהתארך. כך גם הם מנתחים את יחסי הפנים וחוץ, הפרטי והציבורי המתקיימים בתכנית הבניין המקורית וכיום ניתן רק להתרשם משרידיה. "מעטים הבניינים באדריכלות המודרנית שתוחמים מקום בקנה-מידה הציבורי, כזה ששייך לבניין אך נפתח אל העיר".
את המסדרונות לדירות מכנים כרמי-מלמד ופרייס בשם "גלריות גישה", וכך הם מסיימים את הטקסט שכתבו: "גלריות הגישה, יחידות המגורים, האבטיפוסיות והמתקנים המשותפים, מציעים חזון מודרניסטי של חיי שיתוף, המוכר לנו מטיפוס הבניין של מעונות עובדים אך שונה במהותו בכך שהוא מציע פתרון אדריכלי במימד האנכי של מגרש עירוני טיפוסי".
.
(2) האדריכל
תיאודור מנקס נולד באוסטריה ב-1906. למד אדריכלות בוינה שם הספיק לעבוד כמה שנים עד השתלטות הנאצים על מולדתו וב-1933 היגר לארץ ישראל והתיישב בחיפה. עד סמוך לפטירתו ב-1973 תכנן בחיפה כמה עשרות בתי מגורים בעיר שזכו להערכה. עבודתו טרם נחקרה. כאן כתבתי על בית שתכנן בהמשך הרחוב במספר 28.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
★
על חיפה פרסמתי רשימות נוספות:
.
(1) שכונת בת גלים
(5) בית הספר הנטוש בקצה שכונת נווה דוד
(6) בניין מעבדות הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון
(7) הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון
(9) בלוק ברמת הדר
(10) מלון טלטש
(12) דרך הים 99
(13) ארבעה בתים בהדר הכרמל בתכנון אוראל-זוהר
(14) מגדל הנביאים
(15) בית ספר נטוש ברחוב חלוצי התעשייה
(16) המאבק על גבעת העיזים
(17) המאבק על הבית בשדרות יצחק 5
(18) בית הקרנות
(19) גשר רושמייה
(20) הכרמלית לפני השריפה
(21) האנדרטה שיצר גרשון קניספל לחללי אחוזה
(22) בר גיורא 28 ו-34
(23) ארלוזורוב 65-63
(24) בריכת גלי הדר הנטושה
(25) וגם: תערוכת בוגרי אדריכלות בויצו חיפה
★
שיר לסיום:
.
★
תגובות
"בקושי הצליח לטפס ברחוב בר גיורא התלול והצר" רחוב בר גיורא אינו תלול, הוא ניצב לרחוב בלפור התלול.
תודה.
מאד נהנית לקרוא את הבלוג שלך, שמחה שמצאתי אותו.
כתבה מעניינת.
ברצוני להוסיף: ע"פ תוכנית הבניין במשרדי מהנדס העיר חיפה, "הדירה" בקומת הקרקע לא הייתה אלא חדר אוכל משותף. מימין לו באגף המערבי היה אף חדר עם מקרר משותף
אתה צודק, אך בתכנית מאוחרת יותר הוסבה השטח לדירה
קיר הזכוכית היה אולי נחמד בחורף הקצר, אבל בקיץ בטח הפך לחממה מעיקה. נסה לדמיין גם את רווחת בני האדם, לא רק את האסתטיקה.
קיר הזכוכית הפונה לדירות מקורה ומוצל ולכן הוא לא חימם את הדירות אך יתכן שבחורף הוא החדיר קור. מסכי הזכוכית במדרגות כללו מנגנון פתיחה, שאפשר לאויר מפולש לחדור ולצאת וכך החדר אוורר
מזכיר נשכחות. אימי גרה שם שנים רבות והייתה תקופה שבה גרתי בדירה לבדי בתחילת שנות התשעים, בזמן שהייתי סטודנט באוניברסיטת חיפה. אני זוכר את הבריכה לפני שהפכה לערוגה מבישה. ניסיתי לשכנע את בעל הבניין לשפץ את המבנה המקסים אבל זה נפל על אוזניים ערלות.
מעניין! יש לך במקרה תמונות של הבניין מאותה תקופה? הבריכה?
היה שם מיזוג בשנות ה-40?
אחרת מגרש הבדמינגטון נראה כמו חממה נוראית בשמש הארץ ישראלית הקופחת
המגרש פתוח ורק מוקף ברשת. חיפה לא לוהטת כמו תל אביב ובשנות ה-40 היו פחות מפונקים ובנוסף, סביר להניח שלא גרו בבניין חרדים אלא כאלה שהלכו לעבוד ויכלו להתפנות לשחק רק בשעות אחר הצהריים והערב
בשנות השבעים גרתי בבנין מס' 22 מול הבנין האמור, ואז דברו שהבנין המדובר היה בית מלון במקור. כמובן שאינני יודע ם השמועות היו נכונות.
אני חושב שהבלבול הוא בשימוש במילה "מלון". ככל שאני זוכר, כשגרתי שם דובר על כך שהבניין שימש "מלון דירות" לקצינים הבריטים.
מקסים! חבל שחיפה לא לומדת מפריז… לשפץ ולשמר!!!