סיבוב לכבוד 40 שנה לפסל שהעניקו שלום עכשיו ויגאל תומרקין להתנחלות שילה

במבצע חשאי עלו אל ההתנחלות שילה שבשומרון אלפים מחברי ותומכי תנועת "שלום עכשיו" והציבו בכניסה פסל שיצר יגאל תומרקין. מאז ניצב היה הפסל כמעט ללא התייחסות תושבי האזור. אלא שלאחרונה, לכבוד 40 שנה להצבתו באתר, החליטו אדוני הארץ לחדש את הפסל שלא תוחזק באופן ראוי ולהפוך אותו לנקודת ציון ששווה לעצור בה.

אז בדרך חזרה מפגישה ב"מינהל האזרחי" (הזרוע של מינהל התכנון הישראלי בשטחים שמשרדיו שוכנים בכניסה לבית אל), עצרתי לראות מה חדש עם העבודה של תומרקין. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשבקרתי כאן לצורך כתבה על מרכז המבקרים שהוקם בתל שילה. הפסל שנראה כמו שובך יונים ריק הממתין ליונים ומכאן גם שמו, הוא חלק מסדרת עבודות שיצר תומרקין בסביבות שנת 1978.

ועל כך ברשימה זו.

.

שובך

.

2013: לפני חידוש

.

מפת התמצאות

.

הפסל נצבע מחדש ושופץ, נוסף סביבו ספסל עץ, שילוט עם הסבר וגם פינת תצפית מוצלת

.

זוג צעיר שירד מטרמפ בצומת, עלה את כל הדרך הרגל, עצר ליד הפסל וההסבר, קרא והמשיך לשער

.

הסבר בעברית ובאנגלית. ואיפה הערבית, שגם השכנים יקראו?

.

תמונת הצבת הפסל שהיה קצת שונה במקור ונראה היה יותר כמו שובך שיצרה ציפור מאשר היום שנראה כמו מכונת כביסה עם כמה צינורות

.

1978: הפסל בימיו הראשונים (מתוך הספר "I תומרקין", הוצאת מסדה, 1981 / באדיבות נעמה תומרקין)

.

1978: ענף תקוע בשובך (צלם לא ידוע, באדיבות נעמה תומרקין)

.

.

(1) המבצע ההקמה

לאחר שממשלת ישראל בראשות מנחם בגין אישרה את הקמתן של חמש התנחלויות חדשות בבקעת הירדן, החליטו בהנהגת תנועת "שלום עכשיו" כי יש לבצע מהלך שיזכה להד תקשורתי מקומי ובין לאומי משמעותי. היו אלה ימיה הראשונים של תנועת המחאה שקמה בחודש מרץ אותה שנה, ארבע שנים לאחר שהוקמה תנועת "גוש אמונים".

בתחילת יולי 1978 הגו ראשי התנועה רעיון שיתפס כמהלך מחאה מקורי ויזכה לתשומת הלב הנדרשת. הם פנו ליגאל תומרקין שהיה ידוע כאדם דעתן וכמי שמשתף פעולה ברצון עם כל יוזמה להצבת פסל סביבתי מעשה ידיו. הם הציעו לו ליצור פסל שיוצב בכניסה להתנחלות שילה שהוקמה בהסוואה של מחנה ארעי לארכאולוגים. זמן קצר קודם לכן הציב תומרקין פסל-אנדרטה גדול ממדים באזור אחר בשטחים, בבקעת הירדן, והיה כבר בעל ניסיון עשיר בהצבת פיסול סביבתי, נועז, בולט ושנוי במחלוקת בשטחים הכבושים.

את הפסל ביצע תומרקין בקיבוץ נגבה, שם היתה קבוצה גדולה של חברים שהיו פעילים בתנועה ומזוהים עם המאבק בהתנחלויות. על העבודה ניצח ישי שנידר, המסגר של הקיבוץ. ביום שלישי, ימים ספורים לפני ההצבה באתר, נשלחו כמה פועלים לשילה, שהיו למעשה חברים מקיבוץ נגבה. מטרתם היתה לבצע את יציקת הבטון לבסיס לפסל. למתנחלים שהסתקרנו לפשר העבודות במרחק קצר משער ההתנחלות, הסבירו הפועלים כי מדובר בהקמת אנטנה חדשה של משרד התקשורת. הם אף בקשו מהמתנחלים לסייע להם ולהשקות את יציקת הבטון בימים הבאים, כדי שהבסיס יהיה איתן.

בינתיים, התבקשו פעילי התנועה ואנשי תקשורת להגיע ביום שישי לנקודות איסוף במקומות שונים בארץ ולהשתתף באירוע יוצא דופן, שפרטיו לא נמסרו. כ-3,000 איש נענו ובאו לנקודות האיסוף, עלו על אוטובוסים והגיעו לשילה בשעות הצהרים המאוחרות. הפסל הגיע מנגבה במשאית כשהוא מכוסה ביריעה שחורה. הפסל הורד מהמשאית והוחל בהתקנתו. בשעה 16:30 הושלמה הצבתו על במת הבטון וחברי התנועה הפריחו עשרות יונים.

תגובת המתנחלים הראשונית היתה פרסום מודעה בעיתונות היומית. הם הודו לתומרקין ו"שלום עכשיו" על "האנדרטה שהציבו בשער ביתנו. יתן ה' ויהיה זה יתד הקבע הראשון בישובנו ותהא זו תרומתכם לחיזוק ההתנחלות ביהודה ושומרון…".

.

1978: מודעה בעיתונות היומית שפרסמו מתנחלי שילה

.

.

(2) הפסל

המתנחלים מכנים את הפסל בשם "אנדרטה", אך העבודה שיצר תומרקין לא נועדה להנציח דבר. למעשה היא חלק מסדרת עבודות שיצר בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 ולה הוא העניק את השם "השיר על האדמה", בהשראת הסימפוניה "השיר על הארץ" (Das Lied von der Erde) שהלחין גוסטב מאהלר 70 שנה קודם לכן. המשותף לעבודות שיצר תומרקין במסגרת סדרת הפסלים היו האלמנטים של קורות הפלדה האנכיות שנשאו גוש תיבתי העשוי מאדמה מוקשית בחומרים פלסטיים, ברונזה או בטון וגם אבנים (בגרסה משוחזרת של הפסל שיצר תומרקין ב-1991 ומוצבת בכוכב הירדן).

יאיר טלמור כתב על סדרת העבודות (כמו גם על רוב עבודותיו של תומרקין) ערך מקיף בויקיפדיה. הוא גם טרח וצילם את כל אותן עבודות – כמו אלה שהציב תומרקין בשכונת אשכול בלוד, במרכז המסחרי ברמת אפעל ובגן הפסלים בכוכב הירדן. טלמור גם מצא בסדנת ההדפס בירושלים סדרת הדפסים שיצר תומרקין במקביל ובהם מופיעים דימויים של הפסלים.

"בנקל אפשר לאתר כאן אלמנטים תומרקניים מוכרים", כתבה טליה רפפורט, כתבת האמנות של העיתון "דבר" על סדרת פסלים מהסדרה שהוצגה לצד רישומים בגלריה ג'ולי מ. בתל אביב במאי 1979. "השילוב של יסוד אורגאני (החומר – אדמה) עם יסוד גיאומטרי (הצורה – הקוביה השכיחה אצלו, וגם רמז לפירמידה פה ושם). השימוש בפרופורציות הקלאסיות האידאליות (חתך הזהב של הרנסאנס), והמשיכה לקסמו של הפולחן הקדום – כי הפסלים מזכירים במכוון מזבחות. תומרקין מצא באדמה, כפי שהתבטא, הקשרים של "אמא אדמה, כלומר האדמה כתשתית קיום (פוריות, בצורת, שיטפון ויובש, חיים ומוות, המחזוריות הנצחית), האדמה כמיתוס (בריאת האדם, הגולם, אדמה כאחד מיסודות הקוסמוס בפילוסופיה העתיקה), האדמה כמתחם פוליטי וכמחאה ('אני מוחה על גירוש אנשים מאדמתם'), והאדמה כהיסטוריה – כלי חימר שנעשו מאדמה שרופה לפני אלפי שנים)".

תומרקין כתב על ההשראה לסדרת העבודות בטקסט שפתח את קטלוג התערוכה שהציג במוזיאון ישראל בירושלים "אדמה – 5 וריאציות על נושא" (אוצר: יונה פישר, 1978): "אני נוסע למצרים. לאורך הנילוס אלפי שנים של כפרי בוץ, שובכי יונים, תשתיות של מבני ענק בני התקופה הטרום-שושלתית. בחומר ובלבנים, קברים ראשונים. ה'מאסטבה' מבשרת הפירמידות. זה נחרט עמוק עמוק. השובכים, החורים, הנקבים, נקבים מחומר בראשית. כאן מתעורר אצלי הרעיון: שובך כסמל, אפשרות אחרת לפסל השלום, אדמה מרוחה בידיים, רב-סמלית, חושנית, מלכלכת, מן האדמה באנו, הבוץ, הנוסטלגיה, הגולם, אל האדמה נשוב".

.

עכשיו במהלך אופייני המתנחלים שחידשו את הפסל ופיתחו את סביבתו כיסו את האדמה החשופה שהקיפה את הפסל באבני חצץ וחנקו אותה. עכשיו זו באמת אנדרטה.

.

מקורות השראה שהציג תומרקין בפתח קטלוג התערוכה "אדמה – 5 וריאציות על נושא" (1978), מוזיאון ישראל (באדיבות מרכז המידע לאמנות ישראלית)

.

תומרקין כותב על שובכים (מתוך: "תומרקין תחריטים טכסטים צילומים ורישומים", מסדה, 1980, באדיבות באדיבות מרכז המידע לאמנות ישראלית)

.

.

(3) האמן

לאורך כל דרכו היה יגאל תומרקין יוצר פורה, מגוון ומעורב, יותר מכל אמן אחר שפעל בישראל. השליטה שרכש במגוון רחב של טכניקות, המרץ הרב שמנע ממנו שתיקות וחוסר מעש, רגישותו והשכלתו הפכו אותו לבכיר האמנים. היקף התערוכות שהציג, העבודות שיצר שאת חלקן הציב במרחב הציבורי, מאמרי הדעה החדים והרהוטים שפרסם וכן הספרים שכתב וצילם, בעיקר אלה שעסקו במסעותיו, הפכו אותו לדמות בולטת, אפילו חריגה, שליוותה את התפתחותה של מדינת ישראל במחצית השניה של המאה העשרים. מקבילה לו באדריכלות היה רם כרמי. חסרונן כיום של דמויות פראיות כמוהם מייצג היטב את מצבה של התרבות.

השובך הוא מעבודות האמנות האיכותיות הבודדות שהקימו ישראלים בשטחי יהודה ושומרון. במרחב הזה תמצאו מעט מאד מבנים מונומנטליים או יצירות עם שאר רוח. החיסרון נובע גם משינויי הזמנים, היות וגם בתחומי מדינת ישראל שנות השמונים, השנים בהן הוקמו והחלו להתבסס ההתנחלויות, היו אלה השנים בהן החלה שקיעת התרבות ששגשגה עד אותו עשור. הראשונים שנפגעו היו האמנים ששילבו את יצירתם במרחב הציבורי או באדריכלות. אמנם אז הוקמו היצירות הגדולות והמושקעות אולי ביותר, אך חלקן הגדול היו כבר מועתקות וחיוורות ואיבדו את אלמנט החדשנות. בנוסף, המתנחלים בעצמם לא השכילו להביע יצירתיות בממד הפיסי, וכך הוקמו יישובי שינה משוכפלים וחסרי ייחוד. אולי מתוך כוונה גם אם לא מודעת, שבעתיד הקרוב או הרחוק יהיה קל למחוק אותן.

.

1978: כרזה שהפיצה תנועת שלום עכשיו בעקבות הצבת הפסל בשילה (באדיבות נעמה תומרקין)

.

.

משמאל פינת תצפית מוצלת, אפשר גם לשבת על ספסלי העץ שהוקמו מסביב לפסל

.

גם עצים נשתלו וברקי בתי ההתנחלות

.

גגות רעפים אדומים

.

ברקע שערי הכניסה לאתר המבקרים של האתר הארכאולוגי בשילה העתיקה (עליו כתבתי בעבר)

.

כחול וחום

.

השובך הנראה כמו תיבה העשויה מאדמה נשען על ששה עמודי פלדה

.

הבסיס במקור היה מבטון חשוף, אך בשיפוץ האחרון הוא צופה בלוחות עץ כמו אלה שפאשר למצוא במרפסות בבתים בשילה או בתצפיות נוף במרמי ההתנחלות

.

בין העמודים

.

מבט מלמטה

.

2013: הפסל לפני השיפוץ

.

תצפית

★

תודה לנעמה תומרקין, יאיר טלמור מסדנת ההדפס בירושלים ומרכז המידע לאמנות ישראלית ותלמה נשיא מארכיון יד יערי.

★

שיר לסיום:

.

★