סיבוב בין סיפורי סומייל

כשעוד היה כפר סומייל (صميل) שוקק חיים בליבה של תל אביב, ערכתי בשיתוף סימה צפוני סדרה של שיחות עם תושבים וותיקים ותושבים ותיקים יותר, יהודים וערבים. בימים אלה נמחקים שרידיו האחרונים של סומייל, השוכנים בין הרחובות ארלוזורוב, ז'בוטינסקי, אבן גבירול ובן סרוק, לטובת הקמת מבנים חדשים. היזמים אפילו שינו את שם המקום ל"מתחם סמל". את המחיקה הזו תכננו האדריכל יעקב יער בשיתוף אדריכלי הנוף יעל מוריה ודוד סקלי.

שיחות אלה שופכות אור לא רק על ההיסטוריה של כפר סומייל אלא אף על התחושות, הזיכרונות והכמיהות שיש לאנשים בקשר לביתם בסומייל. יחד הם מרכיבים את סיפורו של המקום. הסיור שערכתי בין שרידיו האחרונים של הכפר לפני כמה שבועות והעניין המחודש שאנשים מוצאים בו, דרבנו אותי לפרסם כאן חלק מאותן שיחות.

ועל כך ברשימה זו.

.

2016

.

אחד הבתים האחרונים

.

מסגד הכפר שהוסב לבית כנסת

.

★

(1) שיחה עם עבד אל הדי עלי | 3.11.04 | יליד ותושב סומייל בין השנים 1948-1931, מתגורר בלוד

אה"ע: בימים ההם לא היה כלום בין סומייל לבין הים, רק חולות. בית הקברות של סומייל היה סמוך למקום בו עומד היום מלון הילטון וגן גדול, שם קבורים אנשי סומייל. נולדתי ב-1931 בבית הוריי שבסומייל. הבית היה במקום בו עומד כיום בית הועד הפועל, סמוך לרחוב ארלוזורוב, שלא היה אז עדיין סלול. ב-1936 עברה המשפחה לכפר ג'מוסין, הסמוך לסומייל [ניצב בעבר משני עברי רחוב פנקס, חלקו הגדול של הכפר נהרס רק לאחרונה. מ"י]. ג'מוסין וסומייל היו כפרים קטנים וסמוכים והיו בעלי מוכתאר אחד, ולגור בג'מוסין היה כמו לגור בסומייל. לפני שנתיים הלכתי לראות את הבית, והוא היה שם כמו שעזבנו אותו ב-48'. זה היה הבית של סבא שלי מצד אבא, אחמד עבד אל הדי חסן, שבא מחמולה מסיני. ביתו של סבא מצד אימא, חוסיין אבו מוסטפה, היה בצד השני של הרחוב. הוא בא במקור מכפר שיח' מוניס שהיה מהעבר השני של הירקון, איפה שהיום רמת אביב והאוניברסיטה. בגיל 17 התחתנתי בכפר סומייל, זה היה כמה חודשים לפני המלחמה, והיו שלושים יום של חאפלות. התחתנתי עם משפחת אבו טייב, משפחה יותר גדולה מהמשפחה שלנו. המשפחה של אבא שלי הייתה קטנה שם, רק סבא שלי, ואבא שלי והאחים שלי.

ש: ממה התפרנסה המשפחה?

אה"ע: לאבא שלי, סולימאן, היו גמלים למשא ואיתם הביא זיפזיפ מחולות הים. היו לנו גם פרות לחלב, וחמור למשא אתו הובלנו ירקות ובשר. היינו סוחרים בתפוחי אדמה ותפוחי זהב אפילו עם יהודי כפר סבא כי הם פחדו באותם ימים לצאת לסחור. גם הערבים פחדו. אנשי סומייל היו באמצע, היו ביחד עם כולם. היינו גם מבריחים בשר וירקות. פעם מוכתאר כפר סומייל מוסטאפה מוחמד אבו דג'בארה [שימש בתפקידו עד 1945. מ"י] ששימש גם כמפקח על ההברחות מטעם העירייה, תפס אותנו ואיים להלשין ולקנוס אותנו, חטף מאיתנו מכות רצח.

ש: איך היו היחסים בין ערביי סומייל לבין השכנים היהודים?

אה"ע: בסומייל לא היו בעיות בפרעות של 1936 ולא של 1942. לא היו בעיות. אני לא זוכר שהיה למישהו מסומייל בעיות עם יהודי. היו יחסי חברות ומסחר הדוקים.

ש: איך היה נראה הבית שלכם בכפר?

אה"ע: היינו שבעה אנשים במשפחה, ההורים וחמשת הילדים, שכולם גרים היום בלוד. בבית היו חמישה חדרים, חלק מהחדרים היו מבלוקים וחלק מקרשים עם גגות פח. הייתה גם חצר, שם היו הפרות והחמור. לאבא של אימא שלי היה דונם אחד בסומייל, ואותו הוא חילק בין שלושת ילדיו, אימי קיבלה שליש דונם, ובשני השלישים הנותרים גרו האחים שלה, בצמוד אלינו.

ש: איך קרה שעזבתם את הכפר ב-48'?

אה"ע: באו אלינו קצינים יהודים ואמרו לנו שכדאי שנעזוב את הכפר לשבוע-שבועיים עד שיירגע ונחזור לבתים. אחר כך בא גם המוכתאר של הכפר איברהים אבו ג'בארה שאמר שהיהודים ייכנסו עם מכות וייקחו את הנשים שלנו ויאנסו אותן. אז סבא שלי אמר שעדיף שנעזוב את סומייל לשבוע או שבועיים ונחזור. עזבנו את הכול מאחורינו, הכול. עזבנו את סומייל ולא לקחנו כלום כי חשבנו שנחזור, בגלל זה אין לנו תמונות מסומייל, כלום. ברחנו ללוד שם התחבאנו כמה ימים במסגד אל אומארי. במהלך אותם ימים גם הלכנו ליבנה שם סחרנו בחלב. בינתיים המצב קצת נירגע ובא אלינו איזה קצין יהודי שהכרנו מתל אביב ואמר לנו שאנחנו יכולים לחזור לסומייל, אבל הזקנים לא רצו לחזור כי פחדו שיהרגו אותם שם. יצאנו מלוד לכיוון בן שמן, שם ישבנו תחת עצי זית והנשים אפו פיתות ואנחנו מכרנו אותם לערבים שברחו מהכפרים. בסוף באו קצינים יהודים ואמרו לנו להסתלק לכיוון רמאללה. אז קמנו והלכנו לרמאללה, מסע שנימשך שלושה ימים. היו לנו את הפרות שלנו שנתנו חלב, חמור ואני הבאתי איתי את האופניים שלי. ברמאללה מכרנו את הפרות ובכסף שקיבלנו על הפרות שכרנו משאית. ברמאללה לא הייתה עבודה, ולא היה לנו כלום שם, אז עזבנו לעזה, כי לסבא שלי היו שם מכרים. במשך כשנה וחצי ישבנו בעזה, ואז ב-49' עזבנו למצרים לכפרים שם. במצרים ישבנו עד 1952. אני עבדתי כפקיד. הועסקתי אצל פאשה יהודי שהיו לו 600 דונם. אני הייתי אוסף ומביא לו פועלים לטיפול בכותנה. בסוף היה שם איזה סכסוך עבודה והפועלים ירו עלי, אז עזבנו את מצרים וחזרנו לעזה. בעזה ישבנו במחנה פליטים עד 1956, שאז הייתה מלחמת סיני, וכשהיהודים נכנסו לעזה, חזרנו אנחנו ללוד. בלוד אנחנו גרים מאז 1956. אחר כך הבאתי גם את כל האחים שלי וכולנו גרים כאן היום.

ש: חזרתם מאז 1948 לסומייל?

אה"ע: הלכנו לבקר שם כמה פעמים וגירשו אותנו. לפני ארבע או חמש שנים ביקרתי שם בפעם האחרונה וראיתי שחלק מהבתים הרסו.

ש: מדוע לא דרשתם להחזיר לכם את הבית שלכם?

אה"ע: לא, זה סיפור ארוך וקשה… את הפולשים המדינה לא הצליחה להוציא משם יותר מחמישים שנה אז איך אנחנו נוציא? העורך דין וכל ההליכים מאוד יקרים, וכל היורשים הרבים הופכים את זה ללא כדאי. לנו יש את הקושאן שהקרקע הזו רשומה על שמינו בטאבו, והלכנו לבדוק את זה גם במנהל מקרקעי ישראל וראינו שהסבא רשום כבעלים של הקרקע, רשום שם הגוש והחלקה. אני יודע שהשכנים שלנו בסומייל הייתה משפחה של תימנים, ששבועיים אחרי שעזבנו אנחנו את הבית ב-1948, הם ראו שאנחנו כבר לא חוזרים והשתלטו על הבית שלנו. הבעיה היא שהחוק ב-48' היה שמי שנשאר כאן הבעלות נשארת שלו, אבל מי שעזב הפסיד אותה ואיבד את החזקה על המקום. אנחנו עזבנו לרמאללה ואחר כך לעזה ולכן הפסדנו הכול.

ש: האם היו תושבים מסומייל שנותרו בארץ והמשיכו להחזיק בנכסים שלהם?

אה"ע: כן. הייתה למשפחת מוסטאפה צראפי בית בסומייל, הוא ברח לג'לג'וליה, שהייתה אז בארץ, והמשיך בגלל זה להחזיק בחזקה על הבית שלו, והוא השכיר אותו לאלה שגרו שם. השכירות היתה מאוד נמוכה וכל העסק היה מאוד לא כדאי אז בסוף הוא מכר את הבית. למשפחת חליל אבו חסואונה היה פרדס בסומייל, וגם הם לא עזבו את הארץ, ובמקום השטח הזה של הפרדס הם קיבלו שטח באזור שכונת גני אביב, פה בלוד. המוכתאר של הכפר אברהים רבו דג'בארה [מוכתאר הכפר החל משנת 1945. מ"י], בא אחרי 1967 מעזה כי רצה למכור את הפרדס שלו בסומייל, אבל כשהוא הגיע לכאן, הוא גילה שאחד מטייבה התחזה לו וטען שהקרקע היא שלו ומכר את הפרדס מזמן. הוא חזר שבור לעזה ומת.

★

אחד הבתים האחרונים

★

(2) שיחה עם עבד אל חאמיד | 3.11.04 | יליד ותושב סומייל בין השנים 1948-1944, מתגורר בלוד

עא"ח: נולדתי בסומיל בשנת 1944. גרנו בכפר סומייל בחלק הצפוני שלו, סמוך לרחוב אבן גבירול.

ש: במה עסקו בני המשפחה?

עא"ח: בכפר סומייל לא הייתה עבודה. סבא שלי עבד בכרם התימנים. לנו גם היו גמלים למשא, ואתם הבאנו זיפזיפ לבניה.

ש: חזרת מאז 1948 לסומייל?

עא"ח: ב-1967, אחרי המלחמה, חזרתי לבקר שם. הייתה שם מכולת שבעבר הייתה שייכת למשפחת טייב, וישב בה תימני. אמרתי לתימני שהמכולת הזו הייתה שייכת למשפחת טייב, אז הוא ענה לי בפתגם בערבית: "היה אחד טורו", שטורו בערבית זה כמו תסתלק מכאן, כאילו – 'מה שהיה היה'. עשינו שם רק סיור חיצוני, לא נכנסנו לבתים. והסבא שלי אחמד אל מאצרי בא גם הוא, והראה לנו את כל הבתים של המשפחה.

ש: איפה אפשר למצוא היום את ערביי סומייל?

עא"ח: הם כולם התפזרו. יש מסומייל ברפיח, בעזה, בשכם ובירדן. כולם התפזרו.

★

שטח מרכז הכפר שהושטח לאחרונה לקראת בנייה חדשה

.

השטח המושטח

★

(3) שיחה עם דרוויש צראפי | 29.12.04 | יליד ותושב סומייל בין השנים 1948-1940, מתגורר בג'לג'וליה

ש: מהו הזיכרון שלך מכפר סומייל?

ד"צ: בתור ילד, אני זוכר את השכנות הטובה שהייתה לנו עם היהודים. בבית שלנו גרו כמה משפחות יהודיות, שאיתם היינו ביחסים טובים מאוד. מהן למדתי לשתות תה קר ולאכול גפילטע-פיש. למדנו מהם הרבה, והם גם למדו מאיתנו; אחותי למדה מהנשים היהודיות שגרו אצלנו לדבר ולכתוב בעברית ואפילו גם קצת פולנית, ובתמורה לימדה אותן לדבר ולכתוב בערבית. אני זוכר את החגים ואת החתונות בכפר, אלו היו האירועים של מפגשי המשפחות, כולם ביקרו את כולם. לחתונות היו נוהרים גם מכפרי הסביבה וכמובן שגם באו המשפחות היהודיות שגרו בשכנות. הכפר היה מאוד יפה. הוא היה משולב עם הפרדסים מסביב, והבתים היו בחלקם ממש בתוך הפרדסים. בריכות מים. סוכות ענבים. אני זוכר הרבה לילות טובים בחצרות האלה.

ש: מהיכן הגיעה משפחת צראפי לסומייל?

ד"צ: משפחת צראפי הגיעה לפני כמאה וחמישים שנה ממצרים לכפר סומייל. במצרים המשפחה עסקה בחקלאות במקום שנקרא תל אל כאביר שבאזור העיר איסמעיליה. צראפי זו חאמולה גדולה מאוד ועדיין יש לנו משפחה במצרים. סבא של אבא שלי הגיע לסומייל עם משפחתו והמשיך לעסוק בחקלאות בתור פלאח. משפחת צראפי בסומייל הייתה אחת משתי החאמולות הגדולות של הכפר. כשאני נולדתי הם היו משהו כמו 300 אנשים. עד השלטון הבריטי הייתה המשפחה בעלת הכוח החזק בכפר, ומוכתאר הכפר התמנה מתוך המשפחה עצמה. עם עליית השלטון הבריטי עבר התפקיד למשפחת דג'בארה, החאמולה השנייה בכפר, שהייתה בעלת יחסים טובים יותר עם הבריטים, והמשפחה שלי נסוגה קצת.

ש: במה עסק אביך לפרנסתו?

ד"צ: לאבא היה פרדס אותו הוא ניהל. הפרדס היה ליד הירקון, בין הגשר שבקצה אבן גבירול היום לבין הגשר של דרך חיפה ודרומה. בעל הפרדס היה ערבי נוצרי מיפו חנא דוניאן, שהיה לו גם מפעל לסבון, שהבניין שלו עדיין קיים עם השם צמוד ליפו העתיקה. אבא שלי נולד בכפר סומייל, וגם אבא שלו. אני נולדתי בכפר בשנת 1940. למדתי קצת בבית הספר של הכפר, אבל בגלל המלחמה הפסקתי את הלימודים לכמה שנים, ורק בגיל יותר מבוגר השלמתי את הלימודים כשהמשפחה הגיעה כבר לג'לג'וליה בשנת 1951.

ש: איפה ממוקם הבית שבו גרתם?

ד"צ: המשפחה של אבא שלי התגוררה בלב הכפר, אבל אבא שלי בנה את הבית שלו בקצה הכפר, במקום שהיום זה פינת הרחובות בן סרוק וז'בוטינסקי. הבית הזה קיים עד היום, יש שם למטה מקום לרחיצת מכוניות. זה היה הקצה של הכפר, ממנו והלאה היה מדבר פראי. הבית היה בן שתי קומות, כשבקומה העליונה גרנו אנחנו בשלושה חדרים, ובקומה התחתונה גרו כמה משפחות שאבא השכיר להם חדרים. הייתה לנו בבית גם מכולת קטנה, כאלה היו דווקא די הרבה בכפר. הבית היה מוקף בהרבה פרחים, אותם אבא שלי גידל ומאוד אהב, אבל מהבית ומזרחה, איפה שהיום בנייני ההסתדרות וגימנסיה הרצליה, שם היה פראי לגמרי, מערות, תנים ושועלים, והחיות האלו היו כל הזמן מציצות לנו הביתה. אני זוכר את קולות החיות ויללות השועלים מהפרדסים בלילה. מסביב לכפר, ובמיוחד מזרחית לכפר ישבו שבטי בדווים מאל עריש ובדווים נוודים שבאו בעיקר בעונות הקטיף כדי לסייע בעבודת הקטיף. בנוסף, היו באים חוראנים מסוריה שישבו בחושות בסביבה ועסקו גם הם בחקלאות.

.

2006: דרוויש צרפאי עומד בחזית בית ילדותו

.

ש: למה עזבתם את הכפר?

ד"צ: נוצר סכסוך בין היהודים לערבים. הוא נוצר בעיקר בגלל תקשורת שלא הייתה נכונה בין שני הצדדים. הערבים ישבו בבתים שלהם ובמולדת שלהם, ופתאום באו היהודים. הערבים קיבלו אותם יפה ונתנו להם לשבת, אבל הם הביאו את רעיון המדינה וככה החלה ההשתלטות על האדמות. על הערבים זה לא היה מקובל וזה טבעי. בתור ילד לא הבנתי את זה, אבל משיחות המבוגרים הבנתי שהם חלוקים ביחסם לדבר; מיעוט שהרוויח כסף ממכירת האדמות ליהודים ומעסקאות איתם היו בעד ההשתלטות, אבל הרוב הגדול, מה שנקרא העם הממוצע, אלו שהתפרנסו כשכירים באותן האדמות, לא אהב את הרעיון ולא השלים עם המצב שהבעלים של השדות שבהם עבדו התחלפו. בסומייל עצמה לא היו סכסוכים עם היהודים. הקצר התחיל בגלל שמועות על תקריות שקרו במקומות אחרים. תקריות ירי בסלמה ובאבו כביר, וכמובן שגם בדיר יאסין. לא הבנתי את המצב טוב, עד שהגענו מסומייל ליפו, אבל אבא שלי, שהריח את המלחמה שעומדת לפרוץ, החליט לקום ולעזוב את הכפר. סמכתי על אבא והלכתי אחריו. אבא פחד מהפתעות, הוא ראה הרוגי ירי משני הצדדים והחליט יום אחד לקום ולעזוב. הוא לקח משאית והעלה עליה את כולנו וכך עזבנו את הכפר דרך תל אביב לשכונת ג'באליה שבדרום יפו. הזיכרון היחיד שלי מהלחמה ההיא זה היריות ששמענו מכיוון בת ים.

ש: לאן המשכתם מיפו?

ד"צ: מיפו התגלגלנו ללוד ומלוד לשכם. למזלנו, עזבנו את לוד יום אחד לפני שהצבא ניכנס לשם ועשה את מה שעשה, שנהרגו הרבה מאוד אנשים שם במסגד. בשכם ישבנו תחילה בבית ספר, ואחר כך בא אונר"א והקים מחנה פליטים שבו גרנו באוהל במשך כשנה. אחר כך התפצלה המשפחה, אבא שלי עבר לג'לג'וליה שם הייתה לו חלקת אדמה ואותה הוא עיבד, ואנחנו עברנו לגור בקלקיליה לבית אבן אמיתי. בשנת 1949 בעקבות הסכמי שביתת הנשק ותיקוני הגבול, ג'לג'וליה הפכה לחלק מישראל כך שיצא שאבא שלי היה מעבר לגבול בנפרד מהמשפחה. ארבע שנים לא גרנו ביחד, אבל בשנת 1951 אבא שלי הגיש בקשה לאיחוד משפחות, וחזרנו לגור יחד כולם, כאן בג'לג'וליה.

ש: המשכתם להחזיק בבית בסומייל גם אחרי שעזבתם אותו?

ד"צ: כן, בהחלט. אחרי המלחמה עזבו המשפחות היהודיות שגרו שם לפני שעזבנו, ובמקומן שוכנו משפחות עולים שגם הן היו מאירופה. את הבית המשכנו לנהל, אבל אותם דיירים קיבלו מהמדינה את הזכות להיות דיירים מוגנים, כך שהם שילמו שכר דירה מינימלי. הייתי בא מידי פעם עם אבא שלי לגבות את שכר הדירה, כך שראיתי את הבית כבר אחרי שחזרנו מהגלגולים בשכם ובקלקיליה. יום אחד אבא שלי החליט למכור את הבית. המחיר שהוא קיבל עליו היה מאית מהמחיר הריאלי. על 600 מ"ר שהיו לנו בסומייל, בצפון תל אביב, הוא רכש קרקע בגודל זהה פה בג'לג'וליה.

ש: מה אתה חושב על המצב הזה?

ד"צ: כל יהודי בישראל לא מתחשב, ואומר שזו הארץ שלו. אנחנו גם אומרים שזו הארץ שלנו. יש תסכול אבל יש גם איזון. מכל השנים בהם אני חי, ישבתי, חשבתי ודברתי עם אנשים והשכלתי – אני לא רואה את הכל שלילי; יש לי 20 דונם אדמה ברישפון אבל הם מופקעים. זה לא צודק. מותר לי למכור את הקרקע הזאת למדינה אבל להשתמש בה אני לא יכול, אבל מצד שני החיים פה מאז קום המדינה מאוד השתפרו, כך שלא הכל שלילי.

ש: היית חוזר היום לסומייל?

ד"צ: עד שנות השישים הייתה לנו תקווה שנחזור לשם, אבל היום אני לא הייתי רוצה לחזור לשם. לא הייתי רוצה רק מסיבה אחת, וזה חינוך הילדים. אפילו לבתי הספר ביפו לא הייתי שולח אותם להתחנך. לסומייל אני חוזר כל הזמן, לבקר. בשבילי סומייל זה היסטוריה. חבל, אבל אין לנו הרבה זמן לעצור ולהיזכר בזה, אנחנו עסוקים בפרנסה ובמשפחה ושוכחים. הנה, רוצים עכשיו להרוס את הכפר, גם בשנות השישים רצו אבל זה התעכב כל הזמן. להרוס את סומייל זה לא צודק. את בית הקברות של הכפר כבר מחקו וזה מאוד הרגיז אותי. אחרי 1967 באה משפחה שלי לביקור משכם, וביקשה ממני להתלוות אליהם לביקור בסומייל. התחלנו בירקון, ביקרנו איפה שהיה בית הקפה של אבא, ומשם המשכנו לסומייל. כשהגענו לכפר הופתעתי שבית הקברות נמחק ולא קיים עוד, היה גם קבר שיח' יפה מאוד שנמחק. המסגד הפך לבית כנסת. דברנו שם עם תושבים ואמרנו להם שכאן היה הכפר שלנו והבית שלנו, והם לא התייחסו אלינו יפה, והפכו אותנו לשקרנים, כאילו לא גרנו שם בכלל.

ש: אם אתה היית האדריכל של השטח, מה היית עושה?

ד"צ: אם הייתי יכול אז הייתי שומר על הכל, הייתי רוצה שזה יישאר. הייתי משמר את הכפר והופך אותו לעסק כלכלי בשביל ילדים, ואת כל שאר השטח הייתי עושה גן גדול שבו ייפגשו ערבים עם ערבים ויהודים עם ערבים וככה יוכלו לדבר יחד. עשינו טעות שמכרנו את הבית. הכבוד של האדם יותר חשוב מהקרקע. עשינו טעות.

★

2004: סומייל לפני ההריסה

★

(4) שיחה עם ג'וליה רז (רחאנה) | 21.10.04 | תושבת סומייל החל משנת 1948

ש: איך הגעת להתגורר בסומייל?

ג"ר: נולדתי בעיראק בשנת 1925, ובגיל 9 עלינו כל המשפחה לארץ ישראל. תחילה גרנו בירושלים, שם הכרתי את בעלי. התחתנתי ועברנו לגור בשכונת מנשיה ביפו. גרנו בחצר עם עוד מספר משפחות יהודיות, אך היינו בודדים ומוקפים בערבים. מייד לאחר הכרזת המדינה נמלטנו ממנשיה. ביום ששי הכריזו על המדינה, והשמחה הייתה גדולה בתל אביב, אבל אצלנו במנשיה לא שמנו לב לשמחה, הייתי עם שלושה ילדים קטנים והייתי שקועה בהם ולא שמתי לב בכלל מה קורה בחוץ. מתחת לחלון הבית שלנו דקרו יהודי, ולא ידעתי מזה בכלל. ביום ראשון שלאחר ההכרזה, יצא בעלי כרגיל לעבודתו והשאיר אותי לבד עם הילדים בבית, בלי להזהיר אותי בכלל מפני הסכנה שנוצרה מרגע הכרזת המדינה. היה לו, לבעלי, שפם כזה שככה הוא היה נראה כמו ערבי ולכן לא שמו אליו בכלל לב. אני נותרתי בבית עם שלושת הילדים הקטנים. בצהרי היום ראתה אותי השכנה הערבייה שהתגוררה ממול, שאני עדיין בבית, ואמרה לי ללכת ממנשיה מייד, כי זו סכנה גדולה ליהודים להישאר בה. שמתי כיסוי ראש כמו של ערבייה, לקחתי את עגלת התינוק ושמתי בה את שני הילדים הקטנים ועליהם סיר דייסה וסל ובו ביצים וחיתולים. את הילד הגדול לקחתי בידי וחיכיתי לבעלי שיחזור. אחר הצהריים כאילו לא קרה כלום חזר בעלי, וחשבתי שאני מתעלפת מפחד, ושאלתי אותו איך הוא משאיר אותי לבד בבית במנשיה כשמסוכן כבר ליהודים להיות בה. הוא אמר לי 'בואי נלך לסומייל שליד גן החיות שם גרות האחיות שלי'. מייד עזבנו את הבית במנשיה כמו שהוא, בלי להסתכל אחורה, ונמלטנו לגבול שעבר סמוך לשכונת שבזי. בערב הגענו לסומייל. הלוואי והייתה שעה שחורה ולא הייתי מגיעה לשכנים האלה. רוב הבתים כאן היו ריקים, אבל אני הייתי עם שלושה ילדים קטנים ובעלי גויס מייד לצבא, עד אז הוא היה פעיל באצ"ל. לא ידענו מה לעשות, בעלי השאיר אותי אצל האחיות שלו שלא נתנו לנו להיכנס לבתים שלהן פה בסומייל, ונתנו לי להישאר רק לבינתיים בחצר שלהן והתייחסו אלי מאוד לא יפה.

ש: האחיות של בעלך עדיין גרות כאן?

ג"ר: כן, הן גרות פה ממול. אני לא מדברת איתן. חבל על הצרות שלי, חבל שאני חיה.

ש: לאן הלכת לגור אחרי שנתקלת ביחס הזה מהאחיות של בעלך?

ג"ר: רחוב ארלוזורוב באותו הזמן היה רחוב צר וחד סתרי, וניצבה בו חצר גדולה עם בית בן שתי קומות, ובו התגוררה משפחתו של סוחר פרסי בשם שמואל חנוכה. לחנוכה הייתה בסטה בשוק הכרמל, "השבע לא מרגיש רעב" – ככה היה החנוכה הזה, והוא יצא החוצה מביתו וראה אותי ואת הילדים והסכים לתת לי לגור באיזה בית קטן שהיה לו בחצר. היו הפצצות בלילות והיה כאן מחנה אוהלים גדול של פליטים יהודים כמוני [היכן שניצבים כיום החניונים, מ"י], אבל לי לא היה פה בעל שיגן וישמור עלי, אז הלכתי לגור בחצר של האיש הטוב הזה – חנוכה. הוא נתן לנו גם מיטה נפתחת עליה ישנו ארבעתנו לבד בלילות. בימים הייתי אוספת את הילדים ויוצאת לרחוב, הוא נתן לי כבוד ואני אישה רגישה ולא רציתי להפריע למשפחה שם. הייתי אישה לבד בלי בעל, לא היה לי כסף, לא הייתה לי השכלה. הייתי אישה של בית, לא ידעתי כלום. הייתי שמרנית, ילדה מאוד טובה. ובינתיים אנשים כבר פלשו כאן לכל הבתים. רק החצר הזאת שהיום אני גרה בה, נותרה מהכול. זו הייתה חצר מזוהמת שבמרכזה היה עץ תות גדול, ובקצה שלה היו שני חדרים קטנים שהיו אורוות לסוסים. החצר הייתה מלאה בגלגלים, נעלים ישנות, אבנים, גללים של סוסים, עכברים, נחשים, ג'וקים. חנוכה אמר לי שרק המקום הזה נשאר ושכדאי לי למהר ולהיכנס, אחרת לא יישאר לי כלום. היום שני החדרים האלה הם חדר השינה שלי והמטבח. הסלון ניבנה על חשבון החצר ושני החדרים למעלה הם תוספות מאוחרות.

ש: את מרוצה מהמקום?

ג"ר: אתם חושבים שאני מרוצה מהמקום הזה? אני כל הזמן עובדת ומעסיקה את עצמי. תראו, כל הבית מלא במלכודות עכברים, רק אתמול הוצאתי מפה שני עכברים. כבר אז פחדתי לישון פה בגלל העכברים האלה. הייתי שמה את הילדים לישון ופוחדת שהעכברים יאכלו לי אותם, פחדתי לישון פה. חנוכה נתן לי מזרן ושמיכה, כריות, פתיליה – שהנה היא כאן בכניסה עדיין. האחיות של בעלי, להבדיל, לא נתנו לי כלום, לא עזרו כלום, אפילו כוס אורז לא נתנו לי. בעלי אמר לי שהוא יעבוד וייבנה לי פה בית עם שתי קומות, אבל הוא לא הספיק ויום אחד הוא פגע במשאית, קיבל שטף דם במוח וגמר. פה כל מה שאתם רואים – אני בניתי לבד. אני, האחים שלי, הבנים, הכל עשיתי. עכשיו יש לי בעיות בלחץ דם. הפסדתי עין אחת, ומאוד קשה לי כבר.

ש: למה לא חזרתם אחרי המלחמה לבית במנשיה?

ג"ר: כמה ימים אחרי שברחנו ממנשיה, הבריטים שעדיין היו כאן, נתנו לנו לחזור לכמה רגעים לבית, כדי לקחת מה שאנחנו צריכים. אז נתנו לי ליווי של חיילים בריטים, וחזרתי לבית. כשהגעתי, ראיתי שלבית פלש שוטר ערבי. הייתי טיפשה ולקחתי מהבית רק שטויות. הייתי רעבה ולכן לקחתי אוכל וכמה כרים, ומייד חזרתי לסומייל. אחר כך הרסו את כל מנשיה כי פחדו שהערבים ירצו לחזור לשם. לא היה לי לאן ללכת. נשארתי כאן.

ש: איך השכנים שלך כאן?

ג"ר: השכנים פה רעים, אין פה למי לומר 'בוקר טוב'. יש פה שכנה שכל הזמן רבה עם בעלה, וכל היום היא עומדת בחלון וכשמישהו עובר כאן היא מייד חוקרת אותו מה הוא מחפש ומה הוא רוצה. היא כל הזמן בודקת מה קורה פה מסביב, וכשהבן שלי נסע לחו"ל היא מייד רצה לכולם לספר שהבן שלי עזב את סומייל. בגלל שהיא מפחדת מפקחים היא את הבית שלה הרחיבה ביום כיפור, בחגים ובשבתות. יש פה גם את המשפחה התימנית הגדולה שגרה מול בית הכנסת. יש להם בן אחד שיש לו פה ממול באבן גבירול חנות לכאילו תכשיטים, הוא מאוד נחמד והוא פה מעין ראש הועד.

ש: השכנים כאן לא מתחלפים?

ג"ר: לא התחלפו כאן אף פעם המשפחות, ההיפך – הן רק מתרחבות, כי אם הן יעזבו אז הן מאבדות את הזכות שלהן. לי יש בן, שהוא באמריקה, והוא גר כאן עדיין, יש לו כאן זכות. רק כאן בפינה היו גרים משפחה אשכנזית, והם מכרו לבעלי הקרקע. הבעלים שמו פה אחד, הרצל, שהוא פה אחראי מטעמם. אני כמו אימא בשבילו והוא כמו בן בשבילי, הוא נתן לנו את המפתח לחצר שלו ונתן לנו לעשות איתה מה שאנחנו רוצים, אבל הוא אמר לי שאם הוא נותן לי את האצבע, שלא אקח את כל הגוף. הוא משכיר פה חדרים לצעירים.

★

רצפה באחד הבתים שנהרסו כבר ב-2004

★

(5) שיחה עם אלי אמינוב | 1.11.04 | תושב סומייל בין השנים 1950-1940, מתגורר בירושלים

א"א: אבי עלה לארץ מבוכארה, ואמי עלתה לארץ מפולין. בארץ הם הכירו והתחתנו, אני נולדתי בשנת 1939, בנם הבכור. תחילה גרו הורי ברחוב בוגרשוב, אך בשל מצבם הכלכלי הדחוק עברו לאחר שנה מלידתי להתגורר בכפר סומייל.

ש: הם רכשו שם בית או שהתגוררו בשכירות?

א"א: אבי שכר חדר בבית ממשפחה ערבית. הבית היה ממוקם בפינת הרחובות אבן גבירול, שהיה אז רחוב צר וקטן, ובפינת הרחוב ארלוזורוב שהיה בזמנו דרך עפר בלתי סלולה. הבית פנה לרחוב בכיוון אחד, ומן הכיוון השני פנה לסמטה צרה בפנים הכפר. בקומה העליונה של הבית התגוררה המשפחה הערבית שממנה שכרנו את החדר, ובזוג חדרים נפרדים בקומה התחתונה התגוררו שתי משפחות יהודיות, שאחת מהן הייתה אנחנו. היה זה חדר גבוה בשטח של כ-4 מטר על 4 מטר. הייתה חצר קטנה בה היה בית שימוש, וכן אורווה קטנה בה אוחסנו מרכבה וסוסים שהיו שייכים למשפחה הערבית. מקלחת לא הייתה. הייתה לנו גיגית שבה התרחצנו. את המטבח, אבא שלי בנה בעצמו כתוספת לחדר, באישור בעלי הבית. צמוד לבית שלנו, מעבר לחצר עם האורווה התגוררה משפחה יהודית נוספת, משפחת סנדרוביץ'.

ש: איך התנהלו היחסים בין המשפחות היהודיות בכפר, לבין בעלי הבית בכפר הערבים?

א"א: בכפר היה מספר מאוד קטן של משפחות יהודיות, שרובן התרכזו בדפנות הכפר שפנו לרחובות אבן גבירול או ארלוזורוב. אני זוכר רק משפחה יהודית אחת שהתגוררה בתוככי הכפר. יחסי השכנות היו סבירים, אפילו טובים. לסבתא שהייתה בעלת הבית אצלנו קראתי 'סיתי', סבתא. היינו משחקים עם הילדים הערבים, דבר שלא מצא חן בעיני אימי. הסכסוכים היו רק על רקע אנושי ולא על רקע לאומני. אני זוכר, לדוגמה, שפעם אחת הורי איחרו בתשלום שכר הדירה. אז ירד אלינו הבן של בעל הבית ועקר את שתי דלתות הכניסה, ואמר שעד שלא נשלם את שכר הדירה, הדלתות לא יחזרו למקומן.

ש: באיזה מצב הייתה אוכלוסיית הכפר?

א"א: התושבים היהודים היו משפחות קשות יום, אנשים עובדים. לא אנשים עמידים. היו משפחות אשכנזיות, משפחה עיראקית. אבי למשל היה בין השאר במהלך השנים ההן ספר, סניטר בבית חולים 'הדסה', בנאי ועוד. האוכלוסייה הערבית הייתה גם היא מורכבת מאנשים עובדים, אבל היו כאלה שהיו גם מובטלים, אם מפני שהיו בעלי בתים שהושכרו או מכל סיבה אחרת. היו גם כאלה שעסקו בחקלאות, היות וכל הקרקעות מסביב לכפר היו עד לשלב מסוים פרדסים וחקלאות.

ש: היו בכפר בתי עסק?

א"א: כמעט ולא. היה בית קפה קטן בסמטה פנימית המקבילה לרחוב אבן גבירול. כששלחו אותי למכולת, היה זה עד כמעט רחוב פרישמן. זה היה כפר מאוד שולי שהתקיים בשולי תל אביב שהלכה וקרבה עם השנים אל הכפר. אני זוכר איך החלו ליישר את הדרכים לקראת סלילת ארלוזורוב וז'בוטינסקי, איך החלו מקימים את בתי השיכון הראשונים ברחוב ארלוזורוב. היו בכפר משפחות מאוד עניות ומרובות ילדים, בבתים מאוד רעועים. הכפר היה בעל צביון חקלאי היות והיה מוקף שדות. הילדות שלי זה תנים ודוכיפת. זה היה אזור כפרי שרק לקראת 48' הוא החל להתעייר.

ש: מתי למעשה ברחו תושביו הערבים של הכפר?

א"א: ביום הכרזת המדינה הכפר היה כבר ריק כמעט לגמרי מערבים, אם לא לחלוטין. כבר בחודשים שקדמו להכרזה היה הכפר דל מערבים, וזאת בעקבות שתי פעולות שאיימו על הערבים. האחת היה ביקור של צעירי ה'הגנה' שבעזרת מקלות וצעקות איימו על שלומם של הערבים. אך הפעולה שגרמה להם באמת לברוח, הייתה פעולת דיר יאסין. אני זוכר את השכנה הערבייה שלנו, מבקשת מאמא שלי, לשמור לה על התרנגולות. הם פחדו והסתלקו, הם חשבו שהם יחזרו.

ש: מתי החלה כניסת הפולשים אל הכפר?

א"א: מייד. מעלינו למשל, לדירה של בעלי הבית פלשה משפחה, שהאבא שם היה מוכר עיתונים מהתחנה המרכזית. המשפחה שלי למעשה עזבה את הכפר בשנת 1950, כשהייתי בן עשר, ועברה לחלקת אדמה שנרכשה בגבעת שמואל.

ש: למה בחרו הוריך לעזוב?

א"א: הם העדיפו לעזוב את סומייל, כי הם חששו מעצם מצבם שהם ישבו בדירה שלא כחוק, היות ובעל הבית לא נמצא. אז הם בחרו למכור למישהו את הזכות במקום, ולעזוב לגבעת שמואל.

ש: חזרת מאז לכפר?

א"א: חזרתי, אבל את הבית לא מצאתי. הבית נהרס אחרי שהורחב הכביש ברחוב אבן גבירול. מגרש הכדורגל שלנו הפך לבית הועד הפועל, ובית הקברות של הכפר הפך למגרש חנייה.

★

(6) שיחה עם עם ר"א | 26.12.04 | תושב סומייל מילדות

ש: מתי הגיעה משפחתך לסומייל?

ר"כ: המשפחה של אבא שלי עלתה מסוריה עוד לפני הקמת המדינה והתיישבה פה בסומייל, ברחוב רד"ק 11, בביתם של משפחה ערבית. אבא שלי היה בשנות העשרים לחייו ושירת במקביל בלח"י. אני כבר נולדתי פה בכפר.

ש: מה אתה זוכר מילדותך בכפר?

ר"כ: אני זוכר שהשכונה הייתה עוד יותר גדולה מהיום. לא היו כל הבתים האלה ברחוב בן סרוק ולא הסתדרות המורים, אני זוכר שהכול עוד היה פרדסים וחולות. הילדות שלי כאן הייתה ללא מחסור, קיבלתי כמו כל ילד אחר, היו לי אופניים והייתה לנו אפילו גם טלויזיה, הראשונה בכל האזור. אני זוכר שהיה מצעד גדול של צה"ל, אז כל השכונה באה והצטופפה בחצר והסתכלה מצעד בטלויזיה. היינו הולכים המון לים, אנחנו גדלנו בים. עד היום הרבה מהמצילים בחוף באים מסומייל. הבן שלי הוא גולש מקצועי, אחד מהטובים בארץ.

ש: איזה אירוע מיוחד אתה זוכר מילדותך בסומייל?

ר"כ: אירוע גדול שהיה כאן, היה אירוע שגם צולם ליומן גבע. זה אירוע שלומדים אותו עד היום במשפטים באוניברסיטה. המשטרה באה לפה וניסתה לפנות בכוח אדם ערירי. הייתי ילד קטן מאוד, אבל הייתה פה מלחמה של תושבי המקום שמנעה את הפינוי. אימא שלי נפגעה במאבק הזה באופו אישי, היא הייתה בחודש שמיני להריון ונפגעה בבטנה. הייתה אמורה להיות לי אחות קטנה, אבל התינוקת שנולדה הייתה פגועה. אישה אחרת שהתעמתה עם קצין משטרה, הוכתה ואושפזה אחרי זה בבית חולים לחולי נפש.

ש: מה אתה יודע על היחסים שהיו כאן בין השכנים היהודים לערבים?

ר"כ: אבא שלי תמיד סיפר שהיו כאן יחסי שכנות טובים. יחד עם זאת אבא היה לוחם במחתרת הלח"י, המפקד שלו היה יצחק שמיר. בשלב מסוים, אבא שלי והחיילים איתו, החליטו להוציא מכאן את כל הערבים, והם עברו ברובם למחנה בלאטה שבשכם. בעל הבית הערבי, שהשכיר למשפחה שלנו את הדירה, הציע לאבא שלי לקנות את הבית, אבל למרות שהיה לאבא כסף, הוא החליט משום מה שלא לקנות את המקום. אם הוא היה קונה, אז הכול היה נראה פה אחרת, והשטח היה בידיים שלנו. לקחו מאיתנו כאן כבר שטח בדרך לא דרך אחרי הקמת המדינה. ההסתדרות לקחה פה שטח גדול ובנתה עליו את הבניינים שלה וגם חניון, וגם השתמשו פה בכל מיני אנשי קש כדי להשתלט על המקום. מכרו אותנו, מכרו את הקרקע עליה ישבנו. היה פה כבר תקדים, לשולה כהן שהיום כבר נפטרה, פסק בית המשפט שהיא בעלת הבית שלה ולכן כל פינוי שלה ילווה בפיצוי שיאפשר לה להתגורר באזור.

ש: בעל הבית הערבי שעזב את המקום, חזר לכאן מאז?

ר"כ: כן, בטח. עד לפני כמה שנים הוא היה מגיע לכאן. קראו לו יוסף צראפי והוא עוד היה גר כאן עם ההורים שלי. הוא היה בא עם הילדים שלו במשאית 'אלטע זאכן' והייתי מארח אותו כאן. לפני כמה שנים הוא ניפגע בתאונת דרכים, ובגללה הוא רותק לכיסא גלגלים ומאז הוא לא בא לכאן יותר.

ש: מה דעתך לגבי סכנת הפינוי שמרחפת כל הזמן עליכם?

ר"כ: מאז שנולדתי אני שומע כל הזמן שחושבים לפנות או שעומדים לפנות, אבל הכול נשאר במקום. אם יפנו, אז אנחנו נתנגד, אלא אם כן יפצו אותנו בפיצוי נאות. פיצוי כזה שאוכל להמשיך לחיות לא פחות טוב מאותה רמה שגרים כאן כל השכנים בסביבה, בשיכון צמרת ובכיכר המדינה. מה שכן, יהיה לי קשה לעזוב את הבית. אבל מצד שני אני מקווה שהסיפור כאן ייגמר עוד בדור שלנו, כדי שנוכל לעזור לילדים.

ש: איך החיים כאן במעין כפר בלב עיר?

ר"כ: החיים בסומייל מעולים. יש פה שקט, פרטיות ואף שכן לא מתלונן. יש פה אווירה כמו בקיבוץ קטן. מבחינת השכנות אנחנו ביחסי שכנות טובה ומרגישים כמו משפחה.

★

(7) עם א"כ ומ"ב | 26.12.04 | תושבות סומייל מילדות

ש: מתי הגעתן לסומיל?

מ"ב: אני ילידת ירושלים, והיום אני בת שישים. ההורים שלי התגוררו בירושלים עד תחילת הפרעות של 48'. מירושלים לקחו אותנו ההורים לרחובות ומשם ליפו. אחר כך גרנו כמו פליטים במנשיה ההרוסה, במסגד חסן בק, אחותי הקטנה נולדה ממש במסגד. אחר כך עברנו לגור ברחוב נחמני כמה שנים, ובשנת 1952 עברנו לכפר.

א"כ: אני נולדתי כאן בסומייל בשנת 1953. אבא שלי הגיע לכאן בסביבות שנת 1938. מכאן לקחו אותו הבריטים גם לכלא עכו, היה לו כאן סליק של האצ"ל. הורי גרו כאן יחד עם הערבים. הם הגיעו לכאן וגרו בשכנות, הם היו אחים, ואני כך הכרתי את בן דודי שהיה אחר כך לבעלי. הרבה זוגות יצאו מכאן.

ש: איך הייתה הילדוּת בסומייל?

מ"ב: הייתה לי כאן ילדות מאושרת. הכול היה מוקף בפרדסים ובעצים. היינו תשעה ילדים בבית, לא הייתה טלויזיה או מכונת כביסה, אבל היו לנו מרחבים ואויר פתוח. היינו כולנו יחד והיינו מאושרים. בעיקר אני נזכרת בימי שישי ובערבי שבת, המאכלים על הפתיליות, בית הכנסת שנמצא עוד פה ושאותו הקימו ההורים שלנו. הייתה כאן אווירה משפחתית מיוחדת מאוד.

א"כ: מדורת ל"ג בעומר של סומייל הייתה המדורה הגדולה ביותר. ל"ג בעומר היה אירוע גדול מאוד. כבר חודשיים לפני, היינו אוספים עצים וקרשים. המדורה הייתה דולקת שלושה ימים רצופים והייתה הגדולה ביותר באזור. הייתה פה אווירה כמו בקיבוץ ועד היום זה כך.

מ"ב: הבתים היו אז קטנים והיו נשפכים אל הרחוב. אלו היו בתים נמוכים ומשופעי עצים, עצי גויאבות, קלמנטינות, אגסים וגם עצי תות גדולים, ואנחנו כילדים היינו מתגנבים כדי להשיג את פירות העצים. איפה שבניין השק"ם עמד עץ שקמה גדול, שקראנו לו 'ג'ומיס'. בנו עליו בית מעצים בין הענפים שלו. מתחתיו היינו עושים את כל החגיגות ואת ימי ההולדת שלנו. כשבאו לעקור אותו בשביל בניין השק"ם, היו צריכים להביא לפה חמישה דחפורים כדי לעקור את השורשים הגדולים שלו. זה היה האושר של הילדות. היום כבר הכול בניינים, כל בית שנהרס, בונים במקומו רק רבי קומות.

א"כ: איפה שהצופים היום, היה מה שנקרא 'הבית האדום'. בבית הזה אני זוכרת גרה הדודה אביבה. זה היה בית ארוך ארוך ומלבני, עם הרבה חדרים והשירותים בו היו בחוץ. הוא היה צבוע אדום עוד מימי הערבים, כי התגורר בו שיח' או פחה והם אהבו לצבוע באדום. בחצר שם של הבית היו המון עצי פרי.

ש: מה אתן יכולות לספר על ניסיון הפינוי שהיה פה בשנות השישים?

מ"ב: זה צולם ליומן גבע. היה פה אדם ערירי וניצול שואה, יהודה לוי שכוּנה גם חומס'לה בגלל שהיה מוכר חומוס. הוא היה אומן בנפשו, הייתה לו מצלמה, אולי המצלמה הראשונה פה. הוא כבר צילם את סומייל בשנות הארבעים.

א"כ: הסיפור הוא שרצו להרחיב את רחובות אבן גבירול וארלוזורוב ולהפוך אותם מכביש חד נתיבי לכביש דו נתיבי. יהודה לוי גר שם והרשויות רצו לפנות אותו בכוח. בהתחלה באה המשטרה והגברים לא נתנו לה לפנות אותו, הם לא הלכו חודש לעבודה עד שהיו בטוחים שהכול נרגע ולא יפנו אותו. בסוף הם חזרו בשקט בשקט, אנחנו היינו צעירות וחזרנו אז מבית הספר, הגברים לא היו בכפר אלא רק הנשים ופרצה פה מהומה גדולה. אימא שלי ז"ל הייתה אישה בהריון ובסוף נולדה לה ילדה לא בסדר. הייתה גם אישה אחת שמהמכות של השוטרים היא איבדה את שפיותה עד יום מותה. בסוף הגיעו חזרה הגברים וחסמו את דלת ביתו של יהודה לוי מפני המשטרה וככה לא פינו אותו. היו פה מעשים שלא יעשו, כמו הנאצים. זה היה בכל בתי הקולנוע, היומן ניפתח במה שקרה בסומייל. זו הייתה קטסטרופה, זה היה כמו הנאצים. בסוף הוא מת כאן בכבוד.

מ"ב: הוא מת מתאונת אופניים, אבל עד יום מותו הוא גר כאן. מאז שיש כאן את כרישי הנדל"ן, וזה לא חדש, זה כבר בא בשנות הארבעים, כשהמפלגות קנו כאן את המגרשים בגרושים, את המגרשים עם האנשים שישבו עליהם בלי להתייחס בכלל לאנשים שגרים כאן. האשימו אותנו בבית המשפט שאנחנו פולשים. הטעות הייתה שאנחנו כל הזמן היינו בעמדת הגנה, במקום שאנחנו נהיה אלו שמתקיפים ותובעים את הרשויות. התושבים כאן היו אנשים קשי יום ולא ידעו איך להתמודד עם זה ולאיזה מצב הבנים שלהם יתגלגלו. ליזמים יש זמן וכסף ולהם קל לטרטר אותנו. אחד הקבלנים פה מירר לנו את החיים ממש. השיער הלבן שלי זה ממנו. הוא קיצר לי את החיים בעשר שנים. הוא בא מולנו עם סוללת עורכי דין שהוא לקח בכסף שלו ובא עם צווי הריסה, הוא אמר לנו שלו יש הרבה סבלנות והוא יחכה של אחד מאיתנו ימות וככה הוא ישתלט על המקום. באמת, בעשר השנים האחרונות, מתו פה הרבה מהתושבים הקודמים.

ש: איך את חושבת שהרשויות צריכות להתייחס אליכן כדי לפתור את הבעיה?

מ"ב: צריך לאפשר לנו לשפץ כאן. העירייה לא מעמידה כאן עמודי תאורה ולא עושה פה גינון. כאילו שאנחנו לא קיימים. או שייתנו לנו לחיות כמו שנותנים לכל שאר תושבי העיר, או שאם הם מציעים את פתרון הפינוי, אז שיציעו הצעת פינוי נורמלית, כמו שעושים בכל שאר העולם.

ש: אתם בקשר עם בעלי הבית הערבים?

א"כ: בבית שלנו היה גר ערבי בשם יוסף צראפי. אני זוכרת שהוא היה מגיע לפה עם הילדים שלו, פורס מפה גדולה תחת עץ התות הגדול וכל המשפחה הייתה יושבת ואוכלת כאן. היינו איתם בקשרים טובים.

מ"ב: הבית שאני גרה בו נרכש מבעל הבית הערבי המקורי, ערבי בשם ממייא. הוא היה בעל סוס או חמור ועגלה והיה מסתובב באזור ומוכר כל מיני דברי נחושת וכאלה דברים. את הבית רכשנו בלי ניירות אלא בעל פה ובכסף מזומן. בדיעבד, כשהתחילו כל הבעיות, חיפשנו את ממייא אבל הוא כבר ניפטר מן העולם, הגענו אל הבת שלו והיא לא מצאה איזה נייר שיעיד על המכירה.

ש: אתן מדברות על פולשים, איך אתן מתייחסות לתחושות הערבים שגרו כאן?

מ"ב: הערבים ברחו מכל הכפרים כאן בסביבה. הם לא אומרים שאנחנו פלשנו לבתים שלהם. ההפך, אנחנו שילמנו כל חודש דמי שכירות, וכשהם ברחו לא היה כבר למי לשלם. אם תתני להם דריסת רגל, תראי מה קרה במסגד חסן בק. ארץ ישראל שייכת ליהודים וזה כתוב בתורה. הם היו שבטים שהתיישבו פה ושם, זה לא היה שלהם. עם ישראל חזר מכל הגלויות לארצו לא כדי לגרש אותם, אנחנו רצינו לחיות איתם בשלום. המלחמה פרצה כי הם היו אלו שרצו לגרש אותנו לים, ועד היום הם מדברים על זה. זכותם לעצמאות, אבל ארץ ישראל שייכת ליהודים.

★