רשימה זו הייתה אחת מהרשימות הראשונות שפרסמתי לפני כשנה, אך לבקשתו של גורם מסוים היא הוסרה מהרשת. כעת, לאחר שינויים ושלל השמטות בחרתי לכבוד יום העצמאות ה-62 למדינת ישראל לשוב ולהעלות אותה, והפעם עם תוספת אקטואלית בסופה.
*
כשעיינתי בנתונים הסטטיסטים של כפר-סבא התפלאתי מהעובדה שלא כל תושבי העיר הם יהודים, ובעיר מתגורר גם קומץ של מוסלמים. שאלתי בעירייה מיהם אותם ערבים, אבל נעניתי שבכפר-סבא אין ערבים בכלל. גם כששאלתי תושבים לגבי הנושא – קבלתי את אותה התשובה. רק אחרי שבמפה העירונית, מצאתי שמופיע בפינה למטה מימין "שכונת אבו סנינא (בהקמה)", הבנתי שבכל זאת יש כאן משהו. הייתם מאמינים שכפר-סבא היא "עיר מעורבת"???
אז בהזדמנות שאורלי ביקשה סיור היכרות עם העיר, החלטתי שזו הזדמנות לבקר במקום.
*
*
סך הכל מדובר בחמש משפחות, המונות כיום כ-100 נפשות ולהן שטח של 90 דונם. כך הוקם לו מעין כפר ערבי קטן הכולל מניין מבנים בעלי חזות ערבית טיפוסית עכשווית, בני 5-2 קומות בשוליה המזרחיים של כפר-סבא, על גדותיו של כביש 6.
המשפחות מתגוררות במקום מאז שנות ה-50, ונראה שהריבוי שלהן אינו אופייני לערבים בעבר, וקצב הגידול שלהן קטן מאד. בעירייה הסבירו לי שמדובר למעשה במשפחות שפונו אחרי הקמת המדינה מהכפר אג'ליל – שעל שרידיו ושטחיו ניצב היום מתחם הסינמה סיטי, מחלף גלילות וכל הבסיסים הצבאיים המצויים באזור.
אג'ליל היה כפר שחולק לשניים: אג'ליל אל-קבלייה ואג'ליל א-שמאליה. ערב גירושם של תושבי הכפר, מנו תושביו כ-780 נפשות, וכולם היו מוסלמים כמובן. בשנת 2004 יצאה לאור חוברת המאגדת את סיפורו של הכפר, לצד מספר עדויות של תושביו על החיים במקום. בין השאר ניתן למצוא גם באינטרנט עדויות של בני משפחת אבו סנינא על החיים בכפר.
*
.
היות ואני מצלם מלא תמונות בכפר-סבא, הנה חלק מהשלל שצולם במהלך סיבוב אחד במקום. אם שכונת אבו סנינא שוכנת בצידה המזרחי של כפר-סבא, הרי שבצד המערבי ניתן למצוא ממש נחלים בעלי מערכות אקולוגיות יפיפיות. באמצעות פיתוח מתאים, ניתן יהיה לפתח אותם לשטחים ציבוריים קהילתיים. ככל הנראה, אותם ערוצי נחלים הם למעשה תעלות ניקוז שנחפרו לפני עשרות רבות של שנים, אבל כיום כבר מהווים בתי גידול מרשימים – בעלי ערכי טבע ונוף, ותושבי כפר-סבא יפסידו מקום. עדיין, אני לא בטוח שאותם ערוצים מצויים בשטחיה המוניציפאלי של כפר-סבא, אך הממשק לעיר יוצר קשר הדוק בין השניים, ללא קשר לגבולות או בעלויות כאלה ואחרות.
החצרות האחוריות של כפר-סבא מתבררות כבעלות ערכים גבוהים החסרים לעיר, ומאזנים לפי דעתי את המערכת הכוללת של העיר ואת תדמיתה השמרנית. אמנם נראה שהכפר-סבאים לא יסכימו כל כך מהר לפתח את שכניהם הערבים, אך שכונת עליה מאכלסת בתוכה קהילה תימנית מסורתית ומופלאה, שהולכת ונעלמת מנוף הארץ – את זה קשה לי להאמין שניתן יהיה לשמר וזה חבל.
אך הנה נושא שכן ניתן בהחלט לפתח: מטעי התפוזים שמילאו את שדות כפר-סבא נעלמו כמעט כולם מהנוף, ונותרו עוד מעטים בצפון-מערב העיר. נראה כי יש לפעול באופן מיידי לייעד את אותם מטעים שנותרו – לטובת הציבור והקהילה, ולהפוך אותם לחקלאות עירונית. באופן זה, ילדי כפר-סבא או משפחות שתהיינה מעוניינות, יוכלו לטפח עץ או שניים, ולהביא אל ביתם מפירות עירם, ולהתחבר באותה ההזדמנות אל האדמה. זו גם תהיה הזדמנות לחזק את תדמיתה של כפר-סבא כעיר ירוקה.
במקום לשקוע בספה ולבהות בטלויזיה, או לעשות "צעידה" בפארק, ניתן יהיה לחזק את הקהילה או את המשפחה באמצעות עבודה ואחריות משותפת. היום כבר יש ממי ללמוד וממי לקבל עזרה: המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע, רשת הגינות בירושלים וגם בתל אביב. זה אחלה טרנד, כל שכן שיש לו תוצרים שיכולעם לגמור על הצלחת!
יש סיכוי?
.
ה' באייר תש"ע 19 באפריל 2010
1. לקיבוץ משמר העמק היו יחסי שכנות טובים וחמים עם תושבי הכפרים הערביים.
• הילדים בכל הגילים שיחקו ביחד.
• חברי הקיבוץ היו מוזמנים לאירועי החתונות וה"חפלות", ונכבדי הכפרים קיימו מפגשים עם חברי הקיבוץ.
• המרפאה היתה שוקקת לקוחות מהכפרים, שקיבלו טיפול רפואי מצוות האחיות והרופא של הקיבוץ.
• התפתחו לא מעט יחסי ידידות אישיים, בין הילדים ובין המבוגרים.
• כשחמומי מח מהכפרים ביצעו הצתות ושרפות, ואנחנו הבלגנו, זכינו לשירי נאצה של א.צ.גרינברג
2. לאחר הכ"ט בנובמבר 1947 החלה הסתה של המופתי ושלוחיו, ויחסי השכנות הטובה הפכו ליחסי איבה.
מדי יום נורו עשרות כדורים על המשק. נער נהרג בעת חליבה, חבר ותיק שרץ לכבות שריפה בלולים נורה בגב., החברים נאלצו לחפור תעלות ושוחות כדי שאפשר יהיה לנוע בקיבוץ. והיו ניסיונות חדירה רבים דרך הגדרות, שסוכלו על ידי חברי הקיבוץ.
טרם הקמת המדינה, ב – 4 באפריל 1948, החלה התקפה רצחנית של הצבא הסדיר של צבא קאוקג'י, שפעל מתוך הכפרים מנסי, רוביה אל תחתה, ורוביה אל פוקה. ההתקפה כללה הפגזות בלתי פוסקות של מרגמות ותותחים, וטילים שנורו משריוניות שנעו על הכביש לחיפה. תינוקות, ילדים, חברים וזקנים נהרגו ונפצעו. הקיבוץ נהרס כולו, וכל המבנים, כולל בתי הילדים נפגעו קשה מהירי וההפגזות.
חברי הקיבוץ השיבו אש מעמדות שהוכנו בעוד מועד. בעזרת הגדוד הראשון של הפלמ"ח נהדפו ההתקפות של קאוקג'י והוא ויתר על ניסיונותיו להשמיד את הקיבוץ, בדרך לחיפה, ונסוג לג'נין.
3. האם תושבי הכפרים הערביים עזבו או הועזבו? חלקם הגדול נטש את הכפר כשהחלה המלחמה, וחילופי האש, חלקם שוכנעו ע"י קאוקג'י לעזוב את בתיהם, כי במהרה יחזרו לשדוד ולשלול שלל בקיבוץ שיושמד.
אחרים כנראה סברו, שמה שרצו לעשות לנו, כלומר טבח, רצח ואונס, ייעשה עכשיו להם… ועל כל פנים, איש מחברי הקיבוץ לא פנה לבן גוריון בבקשת גירוש, וגם לא היה צורך בכך, כי הכפרים ננטשו בעת הקרבות.
4. אנחנו, חברי הקיבוץ ממשיכים לבנותו, ואיננו מתכוונים להתנצל כל יום על כך שאנחנו ניצחנו במלחמה ההיא, ולא הערבים. ודאי שאין לנו כל כוונה לאפשר התנחלות, הסתה והפגנות של התנועה האיסלמית
האם לא ברור שמי שהתכוון להשמיד אותנו לא יקבל הזדמנות שניה?.
————————————————————————
כתב: אמרי רון, בן וחבר קיבוץ משמר העמק, שחווה את ההתקפה הרצחנית של הערבים בהיותו בכיתה ו'.
לטפל במפגעים זה מקובל, אך כשילידם והנשים שבו לאסוף בגדים ומזון הם זכו לקבלת פנים של יריות, השפלות ואלימות ומיד הושמד הכפר לבל ישוב מי מהם.
התנהגות כזו הייתי מצפה לשמוע ממתנחלים, אך ההיסטוריה הוכיחה כי דווקא הקיבוצניקים מרמי נס "פועלי כל העולם התאחדה" ועוד שאר מיני אחווה ואהבה ושיוויון – הוכיחו כי קרקעות שוות יותר משיויון, ועם השמדת הכפרים והרחקת תושביהם, זכה הקיבוץ בדונמים רבים של קרקע, שהיום ניתן לבנות על גבה שכונת הרחבה ולשלשל כספים רבים לקופת הקיבוץ.
אגב, ההגדרה של "טיהור אתני" היא: "…מטרתו ליצור הומוגניות אתנית בטריטוריה מוגדרת, ובכך למחוק את המציאות האתנית הקודמת של אותה טריטוריה".
חלון אחורי 
תגובות
גדלתי בכפר-סבא וחרשתי ברגל כל הילדות את השדות והפרדסים שהיו ואינם סביבה, ולא דעתי על שכונת אבו סנינה.
הבעיה העיקרית בעיר היא שכל השטחים הירוקים מילדותנו נעלמו – הפרדסים שעוד הקיפו את בית הספר היסודי שלי, שדות הבור עם הפריחה הנהדרת באביב מול בית חולים מאיר. הפארק הוא אולי ריאה ירוקה אבל מאוד מלאכותית (ונטולת צל מספק). גם מעט השדות שעוד היו בין העיר לצומת רעננה צפון הפכו בחודשים האחרונים לאתר בנייה.
באמת מעניין. כתושב האזור לשעבר לא ידעתי. זה אומר שאתם עיר מעורבת עכשיו?
לאחרונה ביקרתי שם לאחר 3-4 שנים ובאזור המזרחי בנו שכונות על גבי שכונות, מחלפים, רכבות. פעם הייתי נוסע לעבודה דרך כבישים צרים עוקפים לצד שדות. היום כבר אין שדות.
כתושב כפר סבא מ-1995 גילית לי דברים שלא ידעתי. לגבי הרעיונות שלך נסה לדבר עם ראש העיר שרוצה לשוות לעיר תדמית ירוקה.
אני מגיעה לכאן באיחור רב אבל מודה על הגילויים. חשוב להסתכל בחלון האחורי ובטח בכל עיר יש סיפורים המלמדים על עוולות ומוליכים אל מה שפעם היה. אני יודעת בודאות שיש סיפור דומה במסלול היומי הקבוע שלי. אני מציצה לראות היסטוריות קרובות יותר בתוך השיגרה היום יומית ורואה חבל, פתלתל אמנם, המוליך מהם לעולות ואטימות בקנה מידה גדול יותר. ממש עכשו חזרתי מהפארק והיו שם סימנים לרצח שהתרחש בלילה. רק של עוף. והיו שם סימנים לכיבוש של חלקות וגירוש כבר בראשית היום. אם יתאפשר אני אעלה משהו מהמסלול הזה היום אחר כך, אבל מטריד אותי הכיבוש, החמדנות, הקושי, מתי הוא בדיוק מתחיל, מה לא מאפשר להיות ביחד. בפארק, בחגיגות ההמוניות יש גם אווירה של סולידריות זה לצד זה, אבל גם המון זוהמה.
תודה על רשימה מעניינת. הייתי רוצה להאיר משהו מורכב יותר בהיסטוריה שאתה מתאר.
איני יודע מה באמת קרה ב47-48 אבל מהדיווח ניכר שכל צד בטוח שאצלו היו רק נשים וילדים שוחרי שלום שהותקפו על ידי הצד השני. אבל משהו בדברים שאתה מביא מבני מוריס מותיר רושם של "הקיבוץ" כגוף מאוחד תאב בצע ואכזרי מול נשים וילדים שרצו רק לאסוף כמה בגדים – וזה נראה לי על פניו תיאור לא הוגן.
בנושא אחר, אולי אתה מכיר את האלטומנט האנגלי – חלקות חקלאיות שניתנות כמעט-חינם לתושבי העיר כדי לגדל ירקות. הייתי מאוד רוצה לראות משהו כזה בישראל. בעבר זה היה בילוי של פנסיונרים אנגלים, אבל בשנים האחרונות יש רשימות המתנה היסטריות לדברים האלה. גינון זה הדבר הבא. http://www.flickr.com/photos/federman/sets/72157622458053744/
הי אסף. תודה על התגובה. לגבי החלק הראשון: כאדם שאכפת לו מהזולת זו לא רק סיסמה או גימיק ובגלל זה בחרתי במקצוע האדריכלות, אני מפנה מבט למקום ממנו החברה הישראלית בחרה להתעלם. את הצד שאתה מצפה גם לשמוע אני לא מוצא בו עיניין להעלות כי הוא לא בחלון האחורי אלא בחזית ולכן לא יתאים כאן לרשימות. לגבי החלק השני: חלקות חקלאיות כפי שאתה מציין, כבר קיימות במספר רב של יישובים בכל רחבי ישראל. המוצלחת שבהן מצויה בראשון-לציון על תואי המוביל הארצי (אזור בו אסור לבנות ממילא). בוא לבקר.
סליחה אבל בענין משמר העמק אתה מציג שוב בחירה סלקטיבית של עובדות. ראשית מוצע שתקרא את ספרו של ההסטוריון עמירם אזוב (בן משמר העמק) כך שתדע את העובדות על הקרב על משמר העמק.
יש הבדל יסודי בין תושבי דיר יאסין שמפחד היהודים הגיעו להסכם עם ההגנה בירושליים ואכן עמדו בהסכם ולא נתנו ללוחמים זרים להתמקם אצלם בכפר , ובין 3 כפרים אלה שלמרות עבר עם יחסים טובים עם משמר העמק לא חששו מהיהודים ולכן לא ניסו להגיע להסכם עם משמר העמק. בחודשים שלאחר הכ"ט בנובמבר, החלטת החלוקה של האו"ם תושביהם פעלו נגד משמר העמק והרגו כמה אנשים שם. גורלם נחרץ כאשר בראשית אפריל 1948 שיתפו פעולה עם צבא ההצלה של קאואקג'י ושימשו בסיס להתקפותיו על הקיבוץ, כולל הפגזת הקיבוץ בתותחים ובשריוניות , בפעם הראשונה במלחמת העצמאות. צבא קאוקג'י היה עדיף בהרבה על מגיני משמר העמק אלא שבהתקפה הגדולה מיקם גרוע את צבאו התוקף בשטח נשלט נמוך והפלמ"ח הצליח לשלוט על הגבעות שמסביבו. צבא קאוקג'י הובס וברח לג'נין. מה היה על הקיבוץ לעשות לדעתך? לבקש מהשותפים להתקפה להישאר בכפריהם ולסכן התקפות נוספות על הקיבוץ?
קח בחשבון שבשלב זה לא נעזבו עדיין כפרים ערבים מפחד היהודים. גירוש או נטישה של הערבים מהכפרים שידרה מסר לשאר הכפרים הערבים מה קורה למי שתוקף את היהודים. בשלב זה. מצבנו הצבאי היה ממש רע . (ראה התגובה שלי לפוסט שלך על חולדה). האם היה עלינו לוותר על המסר הזה?
יהודה