סיבוב במפלצת בירושלים

האם מוגזם לחשוב ש"המפלצת" של ירושלים מייצגת את ישראל? או שמא היא סתם פנטזיה משעשעת. בכל מקרה היא ציון דרך בעיצוב, דרך שלא התפתחה כמעט. הפסל-משחק שהפך מיד עם חנוכתו ב-1972 לאטרקציה ולמוקד עירוני, לא איבד ממעמדו גם יותר מיובל מאוחר יותר. לא קמו לו מתחרים. "גן הרפתקאות" בפארק הירקון (בתכנון גדעון שריג) כבר שנים רבות היה מוזנח ומוצף בשתן ולאחרונה נהרס (וכעת משוחזר בחלקו). בחולון "גן הרצל" (בתכנון ברוס לוין מק.ס.מ. אדריכלות נוף) היה רגע של התעוררות בתחילת המילניום, אך הוא לא הביא בשורה חדשה ולא היתה לו השפעה והמשך.

הגינות הישראליות משעממות ואשמים בזה גם אדריכלי הנוף וגם ראשי הערים ומקבלי ההחלטות ובכלל זה מהנדסי הערים. "המפלצת" חריגה בנוף אך לא יותר מידי. היא נראית אמנם כמקום מושך עשיר בפעילות, אך בתכל'ס המעמד הוויזואלי שלה (והגן שבו היא ממוקמת) הרבה יותר חזק ממעמדה כמתקן משחק. יש כאן מגרש חול גדול שממנו מטפסים במדרגות צרות על מערה אפלה וממנה נפלטים בשלוש מגלשות חזרה אל מגרש החול. כמה פעמים אפשר להתגלש? 10? 20 פעמים? כל גלישה אורכת דקה, אז אחרי עשרים דקות גג זה נגמר. ומה אז? אין כאן שום מתקן אחר. נוצר מצב שרק ילדים בגיל גלישה מבלים פה וגם זמן הפעילות שלהם מוגבל.

את המפלצת, ובשמה הרישמי "הגולם", יצרה האמנית ניקי דה סן פאל. הוא נוצר בעקבות יוזמתו של מוזיאון ישראל שהזמין את דה סן פאל להתערב באמצעות פסל באחת מהשכונות החלשות בעיר. את המימון גייסה הקרן לירושלים. היום לא הקרן ולא המוזיאון מתאפיינים ביצירתיות, ומה שהיה התחלה מצוינת ב-1972 נתקע אי-שם בהיסטוריה.

ועל כך ברשימה זו.

.

2014 (1972)

.

(1) מיקום ותיאור הגן:

קרית היובל שבדרום-מערב ירושלים, היא שכונה שהוקמה בתחילת שנות ה-50 ובהתאם לכך הורכבה משיכונים ציבוריים שהקימה המדינה. הרבה צבע ומגוון לא היה כאן. את "המפלצת" רואים מידי יום אנשים רבים, היא ממוקמת בפינה של גן ציבורי (גן רבינוביץ – על שם התורם) השוכן במפגש משולש של רחובות מרכזיים בעיר: יעקב טהון (שמקשר לשדרות בגין), ארתור הנטקה (ההמשך של שדרות הרצל) והנרייטה סולד (שממשיך מזרחה להרי ירושלים ומרכז רפואי עין כרם).

הגן מתפרס בשטח בצורת האות "ר" כשהמפלצת ממוקמת בנקודת המפרק בין שתי הזרועות. בגן שלושה אזורים עיקריים: (א) חורשת עצי אורן גדולה, (ב) מגרש חול עם "המפלצת" ורחבה קטנה ומרוצפת מוקפת ספסלים להורים המשועממים ו-(ג) מדשאה. בצמוד לגן יש תחנת אוטובוס שבשלט שלה מצוין כי זו תחנת "המפלצת". לאחרונה אחד השכנים הצעירים החליט לקדם קאופרטיב של בר שכונתי שיקרא "המפלצת" (מעניין איך יעצבו אותו…).

למרות שהמקום ידוע כ"גן המפלצת", למעשה הוא נקרא "גן רבינוביץ" – יש שלט מתכת על עמוד בכניסה ויש גם לוח אבן מפורט יותר, אבל הוא קבור מתחת לחול (ראו תמונה בהמשך). המפלצת עצמה פונה לכיוון מפגש הרחובות, כך שהגן "קופץ" לעין לכל מי שחולף כאן.

פניתי לעיריית ירושלים כדי לברר מדוע חוץ מהמפלצת אין בגן מתקנים שיכולים לענות על צרכי התושבים והאם מתוכנן שיפוץ, וקבלתי תגובה: "בגן לא הותקנו מתקני משחק כי מדובר בחורשה ותקן בטיחות מורה על התקנת מתקני משחק על קרקע רכה; פיתוח שטח משחקים (הקמת קרקע רכה), יביא להריסת החורשה. יש לציין כי במסגרת עבודות הפיתוח של הרכבת הקלה לכיוון עין כרם, קיים תכנון ראשוני הכולל פיתוח פינת משחקים בשטח הירוק, הגובל בגן המפלצת".

.

אחוריים

.

(2) המפלצת:

כך מוצג הפסל על ידי העירייה: (א) המפלצת מייצגת אישה בשרנית החולשת על הפארק, אך עם זאת – משרה תחושה נעימה. בכך מבקשת האמנית לנפץ את דימוי האישה השברירית בעולם המערבי. (ב) חלל המפלצת מייצג את רחם האישה שהינו אפל וחמים. בחלל הפה הותקנו נדנדות שהושחתו, ולכן לא הוחזרו. (ג) פיה של המפלצת עוצב כפתח אשר מתוכו יוצאות שלוש לשונות-מגלשות, שבאמצעותן גולשים ילדים החוצה. האמנית התכוונה לייצג את הלידה, שבתחילה היא מפחידה, חשוכה ולא ידועה, אך לאחר מכן גולשת ומשמחת.

הכנתי כמה שאלות ליונה פישר שהיה אז אוצר לאמנות מודרנית במוזיאון ישראל וכך הוא ענה עליהן:

מ"י: איך נולדה היוזמה להזמין את הפסל?

י"פ: "ז'אן טינגלי הוזמן להקים פסל קינטי בירושלים לכבוד פתיחת המוזיאון ב-1965. אחרי זה התחלנו להזמין אמנים ואחת מהן היתה ניקי דה סן פאל שהיתה בת זוגו של טינגלי בשנות ה-60 וה-70. הרעיון והיוזמה היו בעיקר של מרטין וייל, שהיה מאוחר יותר מנכ"ל המוזיאון".

מ"י: איך נבחר האתר?

י"פ: "לא רצינו להזמין אמנים שיעשו פסלים במקומות מרכזיים בעיר אלא בשכונות. לכן, כשהיא באה לארץ, לקחנו אותה לקרית יובל והיא בחרה בו מיד. לאחר כמה זמן היא חזרה לארץ לבצע את הפסל, יחד עם טינגלי והאסיסטנט שלו וזה היה הפסל הציבורי הראשון שהיא הקימה. הפסל הראשון שהיא יצרה היה על שפת הים בבלגיה בהזמנת משפחה עשירה, שביקשה ממנה שתיצור פסל משחק לילדים שלהם. גם כאן היא רצתה ליצור פסל משחק. היא רצתה שזו תהיה הפינה של הילדים. היא למשל צבעה את כל החלק הפנימי של הפסל בצבע מיוחד, כך שילדים יוכלו לקשקש עליו כאוות נפשם, שיוכלו לעשות גרפיטי והם אכן עשו את זה, והעירייה באה וניקתה והילדים חזרו וצבעו. אחר כך התקינה העירייה גם נדנדות, אבל הן לא היו בתכנון המקורי שלה" [כיום אין כבר נדנדות, מ"י].

מ"י: איך היא ראתה את הפסל הזה משתלב בשכונה הקיימת?

י"פ: "תמיד היו לה פסלים מאד צבעוניים, אבל הפעם היא החליטה לצבוע הכל בשחור ולבן, כדי לא להתחרות בנוף. היא היתה מאד מודעת לכך שהיא בונה את זה בשכונה ענייה. היא יצרה כאן פסל מאד מפתיע, מאד בלתי צפוי, מאד בקנה מידה, שגובר על הסביבה האורבנית שלו אך יחד עם זה הוא אינטימי, מוצנע ועטוף בעצים כשברקע הנוף הקודר של השיכונים. זה פסל שמשדרג סביבה. הגן היה קיים וגם העצים כבר היו קיימים".

מ"י: איך היה התהליך, האם היא הציגה לכם כמה חלופות?

י"פ: "היא עשתה את הדגם ואישרנו את זה, אך לפני האישור הדגם הוצג בעירייה בפני מועצת העירייה והמועצה הצביעה נגד. טדי קולק רתח, כי הוא עבד קודם לכן שהם יאשרו את הדגם. ביקשנו ממנה שהיא תבוא במיוחד מפריס כדי להציג בעצמה את הדגם בפני מועצת העירייה. החן שלה היה כזה שהם כולם נמסו כמו דונג והצביעו פה אחד בעד. שנה או שנתיים לאחר שהפסל הוקם, היא הציגה בגלריה לפיסול בפריס הצעות לפסלים, והפסל היחיד שהוקם והוצג שם היה הפסל בירושלים והיה גם צילום. באו לגלריה נציגים של עיריית פריס ואמרו לה שהם רוצים את אותו פסל בפריס, רק את זה או כלום. היא ענתה להם 'אני אמנית ואני לא עושה את אותו דבר פעמיים' והיא לא עשתה. אני מספר לך את זה כדי להראות שבעיריית ירושלים בהתחלה סרבו אבל בפריס רצו רק את זה".

מ"י: מה אתה זוכר מתהליך ההקמה?

י"פ: "אני זוכר את שלד הברזל שהיה מרשים מאד, אבסטרקטי, ענקי. אני זוכר את הצביעה. זה היה תהליך שנמשך כמה שבועות. את הפסל חנך וילם סנדברג שהיה יועץ אמנותי של מוזיאון ישראל וידיד של טינגלי והוא היה הראשון שגלש במגלשה. אני זוכר את הרעמה הלבנה שלו מתנפנפת ברוח כשגלש למטה. יתכן שהוא גם היה האדם שהזמין את טינגלי ואת דה סן פאל".

אילה גורדון שניהלה באותה התקופה את אגף הנוער מוסיפה ומספרת שמבקביל לחנוכת המפלצת, המוזיאון ערך אירוע חד-פעמי אליו הוזמנו ילדים משכונת הקטמונים להשתתף בסדנה בהנחיית ניקי דה סן פאל בהשראת פסל המפלצת ו"נעשו דברים נפלאים ומעניינים" נזכרת גורדון 42 שנה לאחר שהתקיימה אותה סדנה. בסדנה נכח צלם ובהמשך הרשימה מופיעות כמה תמונות שצולמו במהלכה.

.

המפלצת Israel: שער המגזין werk

.

בינואר 1973 בחר כתב העת השוויצרי werk, שציין באותו גיליון 60 שנה לקיומו, להתמקד באדריכלות ישראלית. בגיליון פורסמה סקירה מקיפה של אדריכלות ישראלית. צעד נחמד ומחמיא, אך על כריכת החוברת הוצג על רקע אדום כדם, דווקא פסל המפלצת. האם היתה כאן רמיזה לישראל הקטנה שעלה לה השתן אחרי 1967? האם זוהי דמותו של דוד הקטן עם כובע הטמבל שהפך למשהו אחר?

בכל מקרה, חצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים והמפלצת דיממה כהוגן.

.

1949: ניקי דה סן פאל על שער מגזין LIFE

.

(3) יוצרת המפלצת – ניקי דה סן פאל:

"היא היתה מאד יפה ונעימה וקשה להאמין איך יצאו תחת ידיה יצורים כאלה מבהילים", נזכרת היום איילה גורדון שניהלה את אגף הנוער במוזיאון ישראל באותה תקופה. ואכן מתצלומים שצולמו במהלך הסדנה בה התארחה ניקי דה סן פאל נראית בחורה צעירה, יפה ועדינה. היא היתה אז כבר בת 41 ונראתה כמו בת 20. גם יונה פישר שהיה אוצר אמנות ישראלית ומודרנית במוזיאון ישראל באותה תקופה, מציין את יופייה וגם את היתרון שהביאו לה היופי והעדינות שבזכותם הוקם הפסל. פישר מוסיף שלמרות יופייה ועדינותה היא הייתה מאד דעתנית ונחרצת וגם היצירות שלה היה בהם משהו אגרסיבי.

ניקי דה סן פאל (2002-1930) נולדה למשפחה יהודית בצרפת וגדלה בארה"ב, בצעירותה היתה דוגמנית ובגיל 19 דיגמנה על שער מגזין LIFE. ב-1955 עברה עם משפחתה למיורקה (אי קטן מערבית לספרד) ושם הושפעה מעבודתו של האדריכל אנטוניו גאודי, ששילב פיסול באדריכלות במגוון חומרים וצורות שמצאו חן בעיניה. בסוף שנות ה-50 עברה עם משפחתה לפריס ובאותה עת החלה להציג בגלריות. היא החלה לצייר בטכניקות שונות ומשונות, תוך שהיא דואגת לתעד את תהליך עבודתה. היא יצרה קולז'ים בשיטה לא צפויה: היתה עומדת מול הבד או הלוח וירתה בו עם רובה או התנפלה עליו עם סכין – כמה סרטונים ברשת מציגים את אותו תהליך ואני בטוח שקוונטין טרנטינו היה מגייס אותה לאחד מסרטיו. בעקבות ביקור בפארק גואל שתכנן גאודי בברצלונה, ביקשה דה סן פאל להקים גן דומה שיורכב מיצירותיה. את הגן, Giardino dei Tarocchi, היא הצליחה להקים בסופו של דבר בטוסקנה והוא נפתח ב-1998 לאחר תהליך עבודה שנמשך 20 שנים.

המפלצת בירושלים מאפיינת את השלב היצירתי האחרון בחייה. לאחר שסיימה לירות בכל מה שלא זז, עסקה בגוף ובמעמד האשה והחלה ליצור פסלי נשים שנראו כמו בובות – ומכאן הדרך היתה קצרה ליצירת המפלצת בירושלים. היא הכירה את הפסל השוויצרי ז'אן טינגלי, עזבה את בעלה ונישאה לו. יחד החלו השניים ליצור במשותף עד פטירתו של טינגלי ב-1991. בפסל המפלצת סייע לה טינגלי לאורך כל העבודה אך דה סן פאל חתומה עליה לבד. היצירה המפורסמת ביותר שיצרו יחד היא "מזרקת סטרוינסקי" (1983) שנמצאת בצמוד למרכז פומפידו בפריס, והיצירה המשותפת האחרונה היא מזרקה בדיסבורג שבגרמניה. יצירה נוספת שיצרה בישראל אפשר למצוא ב"תיבת נח" שבגן החיות התנ"כי בירושלים (את התיבה עצמה תכנן האדריכל השווייצרי מריו בוטה). באמצע שנות ה-90 עברה לקליפורניה ובה נפטרה ב-2002, לאחר שתרמה את מרבית יצירותיה למוזיאון שפרנגל בהנובר שבגרמניה.

.

בכתב העת werk הופיעו כמה תמונות מעת הקמת המפלצת:

.

הפסלת (משמאל) ובן זוגה ז'אן טינגלי (שני מימין) עומדים בסמוך למודל הפסל (מתוך המגזין werk)

.

בריאת המפלצת: קונסטרוקציית הפלדה קודם ליציקת הבטון (מתוך המגזין werk)

.

תמונות מסדנה שערך מוזיאון ישראל באגף הנוער, ובה אירח את ניקי דה סנט פאל שהנחתה (בעזרת מתורגמן) קבוצת ילדים משכונת קטמון. במסגרת הסדנה יצרו הילדים פסלים בהשראת המפלצת:

.

הפסלת בעבודה עם ילדים באגף הנוער וכמה מתוצרי הסדנה (מתוך המגזין werk)

.

ניקי דה סנט פאל עובדת על דגם קטן של המפלצת במהלך הסדנה במוזיאון ישראל (צילום: ©מוזיאון ישראל, ירושלים)

.

שלושה סרטונים שמציגים עבודות נוספות שיצרה ניקי דה סנט פאל:

.

.

.

.

(4) תודות:

אני רוצה להודות לאנשים הבאים שסייעו בהכנת הרשימה: לרחל שכטר – דוברת מוזיאון ישראל, רחל לאופר – מחלקת צילום וזכויות יוצרים במוזיאון ישראל, אילה גורדון – לשעבר מנהלת אגף הנוער במוזיאון ישראל, יאיר טלמור – אמן וויקיפד יקר, יגאל צלמונה – לשעבר אוצר ראשי במוזיאון ישראל, יונה פישר – לשעבר אוצר ראשי במוזיאון ישראל, אריאלה סמילנסקי-דרעי – דוברת מינהל הנדסה בעיריית ירושלים, ליובל שם טוב על השימוש בתמונות מתוך סרטו "המסע אל הכוכב" שצולם בחלקו באתר.

.

"המפלצת": גם בתחנת האוטובוס הסמוכה

.

גן רבינוביץ

.

ששה ספסלים – כל ספסל שונה

.

מימים למטה לוח אבן ועליו שם התורם לגן מכוסה בחול. ברקע שיכונים

.

התורמים קבורים היום מתחת לחול

.

שיכונים, דודי שמש, רמזורים ומכוניות

.

חוץ מהפסל והעצים אין מתקנים: פה אולי היו פה פעם מתקנים

.

המפלצת מאחור

.

יותר קרוב

.

קרן ירושלים דאגה לציין את שם האמנית, שם היצירה ושנת היצירה בעברית ובאנגלית

.

יובל המבולבל וברקע המפלצת, מתוך הסרט "המסע אל הכוכב" (באדיבות יובל שם טוב)

.

ניר אורטל שלח לי את הקישור הזה לאתר חרדי שמציג את הגרסה החרדית למפלצת.

.

הגולם

.

יוצאים מהפה

.

שלוש לשונות, אולי רמז לשלוש הדתות?

.

שחור ולבן

.

מלמטה

.

לשונות דם

.

ראש העין

.

החור באחורי המפלצת דרכה נכנס יובל המבולבל בסרט "המסע אל הכוכב"

.

יובל המבולבל חודר למפלצת בסצנה מהסרט "המסע אל הכוכב" (באדיבות יובל שם טוב)

.

הרחם של המפלצת: בעבר היו כאן גם נדנדות

.

המדרגות העולות לראש

.

בקצה המדרגות חדר פנימי ממנו נפלטים דרך הפה של המפלצת

.

פתח תאורה בראש

.

בדרך למגלשות היוצאות מהפה

.

לשונות-מגלשות

.