סיבוב בעמק יזרעאל

יומני היקר, יום ששי האחרון היה יום יפה, סיבה טובה לבקר בעמק ולנסות את הסקי החדש שהוקם על מורדות הגלבוע (הסבר מפורט בהמשך). על הדרך ראיתי עוד כמה מקומות שאני מכיר, אבל היה שווה לשוב ולבקר בהם.

(1) תחנה מרכזית עפולה (בתכנון אינג' וולי וולטש).

(2) קיבוץ יזרעאל (המחלקה לתכנון באיחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ המאוחד).

(3) אתר סקי בגלבוע (אדריכלים ישראל ונינה ברלב).

(4) המשכן לאמנות בעין חרוד (אדריכל שמואל ביקלס).

(5) חדר אוכל תל יוסף (אדריכל לאופולד קרקואר).

(6) בית טרומפלדור בתל יוסף (אדריכל שמואל ביקלס).

.

למרגלות חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף

.

המטרה המרכזית של היום היה הביקור בסקי בגלבוע. כל השאר היו נספחים אך לא פחות מעניינים ואולי אפילו יותר. הם הדגישו את הניגודיות של אתר הסקי שמייצג את האלימות הישראלית העכשווית כלפי הנוף, לעומת ההשתלבות בנוף העמק ומימוש החזון להחייאתו שהיה כאן עד לפני 60 שנה. כמובן שלא צריך לבכות על העגלה הריקה, כי כל אחד הולך עם האמת האישית שלו. אך יש כאן נקודה למחשבה.

היות ולא בטוח שכל אחד מכיר את מיקום היישובים המוזכרים כאן, טרחתי והכנתי מפת התמצאות, כדי שתדעו איפה הצפון.

התחלתי בבוקר מוקדם בעפולה, המשכתי ליזרעאל (שם לא נתנו לי להיכנס). אחר כך עצרתי במורדות הגלבוע לגלוש סקי. לאחר שעתיים ירדתי לקיבוץ עין חרוד לבקר במשכן לאמנות, וסיימתי בסיבוב קצר בקיבוץ תל יוסף.

.

מפת התמצאות

.

בשלט הזה נתקבלתי במפגש של כביש 675 עם דרך נוף הגלבוע, שם ממוקם אתר הסקי:

.

"עפולה עיר חלומותי"

.

(1)

את היום פתחתי ב-9:00 בעפולה.

זיכרון: כשהייתי תיכוניסט, סמוך לבית ספר התגורר בחור בתחילת שנות ה-20, עם רמת פיגור מסוימת. הוא היה נכנס תמיד לחצר בית הספר כדי להעביר את הזמן, ולקשור שיחה עם האנשים היחידים שהתייחסו אליו ברצינות ובכבוד. פעם אחת שאלתי אותו אם יש לו תכניות להמשך החיים. הוא ענה לי שהתכנית המרכזית שלו היא לעבור לעפולה. "לעפולה?" שאלתי בתדהמה, והוא ענה: "כן, עפולה היא עיר חלומותיי".

אני כבר לא זוכר למה דווקא עפולה היא עיר חלומותיו ואיזו הזדמנות מחכה לו שם מעבר לפינה, אך תמיד כשהגעתי אליה, נזכרתי ב"עיר החלומות". עפולה באמת היתה עיר של חלומות והתכנית העירונית שעיצב ריכרד קאופמן לפני כמעט 100 שנה, עדיין נראית בשטח. שדרת הדקלים (שדרות ארלוזורוב), תחנת רכבת העמק, תחנת משטרת טיגארט, בית כנסת עם כיפה, בית פינגולד – כל אלה נותנים לעיר הזו רובד מיוחד. תחנת האוטובוסים המרכזית הפועלת ממש בצמוד לגרעין העיר כבר מזמן נראית כמו מפגע עירוני. במהלך עבודת תחקיר לכתבה שפרסמתי אתמול על התחנות המרכזיות של אגד (לכבוד 80 שנה לחברה), למדתי משהו על יופייה של התחנה בעפולה, שהלך לאיבוד מאחורי גדרות, פרסומות, תוספות בניה והזנחה ארוכה בת 50 שנה. בכתבה הזו תוכלו לקרוא בהרחבה על התחנה בעפולה ועל התחנות בכלל.

תחנת עפולה נחנכה ב-1958 והיתה לאחת הגדולות והיפות שהקימה חברת אגד לאורך שנותיה. פנים אולם הטרמינל בתחנה מזכיר את תחנות הרכבת המרכזיות בערי אירופה, הודות לגגון המעוגל וחלונות הזכוכית. כיום מכוסים הגגונים בלוחות עץ הנושאים כרזות פרסומת ענקיות. גם הגגון המעוגל עם קירות הזכוכית מתחבא אי שם מאחורי הפרסומות, כך שהנכנס לטרמינל בקושי יזהה אותו.

לאחר שמכרה את נכסיה, הצטמצמה פעילות אגד בתחנה באופן משמעותי. קווי עפולה והעמק הופרטו ועברו לידיים אחרות. מצבה של תחנת עפולה דומה לתחנות האחרות שהקימה אגד. תהליך ההפרטה ואוזלת ידו של משרד התחבורה מציגה את התחבורה הציבורית בישראל בפתח המאה ה-21 כמערכת מפגרת המעניקה שירות בינוני עד רע, אותם נאלצים לצרוך אלה שידם אינם משגת או אלה שמעדיפים להזניח את הרכב הפרטי היקר והמזהם. בינתיים נראה שנוסעי התחבורה הציבורית יאלצו להמתין בדוחק ובלכלוך כשהם נתונים לחסדי האקלים המקומי.

לצורך הכתבה ב-Xnet על התחנות, פניתי להנהלת אגד וקווים שמפעילות את התחנה, לחברת נצבא בעלת התחנה ולעיריית עפולה שמנהלת את העיר ושאלתי מי אחראי על ההזנחה. כל אחת מהן זרקה את האחריות על השניה. בכל מקרה, ההזנחה לא תישאר עוד זמן רב: לנצבא יש תכנית להרוס את התחנה ולנצל את מרכזיותה לצורך הקמת פרויקט חדש בו מוקד התחבורה הציבורית ישתלב.

במהלך הביקור השתדלתי לצלם מאותן זויות שבהן צילם האנס פיין את התחנה ב-1958 עם חנוכתה.

.

התחנה המרכזית, מבנה בסגנון הבינלאומי מסתתר מאחורי כל השלטים והמודעות

.

חזית מבנה התחנה כשגגון אגף הטרמינל בולט מעל לגגון הבטון הדקיק, 1958 (מקור: ארכיון אגד)

.

בזמן הצילום אף מכונית לא עברה בצומת הסואן שכיום אין שניה של שקט בו. אולי צולם בשבת ואולי פשוט לא היו כאן מכוניות ב-1958 (מקור: ארכיון אגד)

.

הכניסה לתחנה המרכזית: פעם מוקד תחבורה ומסחר מרכזי בעמק, היום פחות

.

תחנה חדשה ב-1958, אבל כבר מישהו דאג לקשור את האופניים לעמוד (מקור: ארכיון אגד)

.

בכניסה לתחנה יש גינת נוי (מוזנחת) כשקיר אבן דקורטיבי ומעוגל חוצץ בין הטרמינל לגינה והרחוב

.

קיר האבן הדקורטיבי השחיר מהפיח וההזנחה

.

אולם הטרמינל: מאזכר תחנות רכבת מהמאה ה-19, אך קטן וצנוע בהרבה

.

מבנה הטרמינל ומשמאל ביתן מכירת כרטיסים שמשמש כיום כמזנון (מקור: ארכיון אגד)

.

1958 (מקור: ארכיון אגד)

.

הגג המעוגל מסתיים בקיר מסך זכוכית. במקור קיר המסך היה מנותק מהגגון המכסה על מעבר הנוסעים, אך כניסת רוחות הביאה מישהו לסגור את הפתח וכך נראה שקיר המסך מחובר לגגון

.

1958 מבט מכיוון הטרמינל אל הרציפים. גגון הבטון מנותק מהטרמינל (מקור: ארכיון אגד)

.

שדרה מסחרית כוללת חזית כפולה אל פנים התחנה ואל הרחוב העירוני. במקור העסקים והמסעדות הטובות בעיר היו כאן, היום כבר לא.

.

הגגון מעל הרציפים היה מנותק בעבר מהמבנה ובכך חיזק את תחושת הקלילות של המבנה, אך שוב כניסת רוחות וגשמים גרמה לסגירת הפער. עבודת תלאים.

.

חברת אגד יצאה כבר לפני שנים מהתחנה וכיום מפעילה אותה חברת קווים

.

שלטי בחירות

.

בניין העירייה נמצא בסמוך

.

(2)

מעפולה המשכתי לכיוון אתר הסקי, אך קודם רציתי לעצור בקיבוץ יזרעאל. זהו יישוב שהוקם עוד במהלך מלחמת העצמאות בעיירה הערבית זירעין (زرعين) שהתרוקנה מתושביה. ראשוני המתיישבים עוד גרו בבתים שלא היו בבעלותם אלא בבעלות תושבי זרעין, וכנראה שכבר אז העגלה התרוקנה מכל ערך מוסרי והיום כשאין אפילו את הלהט לתרום ולבנות, אז "יצירות" כמו אתר סקי בגלבוע שנוגסות בהר הצורה הכי מכוערת, צצות ממש ליד הקיבוץ.

יזרעאל תוכנן ב-1949 ועבר תכנון מחודש בשנות ה-60 על ידי האדריכל פרדי כהנא חבר קיבוץ בית העמק. לכן רציתי לראות את הקיבוץ, אך לצערי שער הכניסה ליישוב המגודר כולו בגדר גבוהה היה סגור. אפשרות הכניסה היא רק לתושבי היישוב ולכן נותרתי בכניסה. איזה מין אנשים (חוץ מאסירים שעושים זאת בלי ברירה) חיים בתוך גדרות סגורות???

הגדר והשער הגדול הזכירו לי את הצלבנים. הם היו כאן בארץ לפני כאלף שנה והסתגרו גם הם מאחורי חומות וגדרות. בסוף ראינו איפה הם גמרו.

.

השלט ליישוב. השער סגור ולכן לא נכנסתי.

.

השער הסגור. היום כאן, מחר חזרה לאירופה או אוסטרליה (הרי כולם דאגו בטח לשמור על הדרכון האוסטרלי…).

.

(3)

במשך כמה חודשים שעברתי למרגלות הגלבוע ראיתי דחפורים חוצבים בהר. סמוך לחציבה היה שלט שהודיע על הרשמה ל"יישוב אקולוגי". היות ואני יודע שכל הסיפור "האקולוגי" ו"הירוק" הוא עבודה בעיניים, הייתי בטוח שהחציבה היא לצורך הקמת היישוב. אך לבסוף התברר שהיישוב הוקם בהמשך הכביש וכאן מוקם משהו אחר: אתר סקי.

על הפנינה הזו חתומים האדריכלים ישראל ופנינה ברלב, שבין השאר חתומים על מתחם אנדרומדה ביפו ושכונת כרמים במערב ראשון לציון. על אדריכלות הנוף חתום משרד מילר-בלום.

הפצע בנוף מפריע לי, כל שכן כשהוא כל כך בולט בנוף העמק. לא ברור לי איך אנשי העמק שחיים לצד אתרי נופש ותיירות כמו הסחנה ומעיין חרוד נתנו לכזה מקום להתפתח. עגלה ריקה כבר אמרתי?

לכשעצמו אתר סקי הגלבוע הוא אטרקציה מצוינת ואני יכול להעיד שהשעתיים שביליתי בו היו מהנים ומהווים תמורה מלאה (ואף למעלה מכך) למחיר. לא מדובר בסקי רגיל אלא בהחלקה על שטיח לבן המושקה במים קרים ללא הפסקה, מה שגורם לחיכוך בין המגלשיים לשטיח. ישנם שני מסלולים ואם מגיעים מספיק מוקדם אז המסלולים הם שלכם בלי עומס בכלל.

.

מעל למסלולים ממוקמים מספר מבנים שבאחד מהם מסעדת קימל בגלבוע ובשניה מסעדה שסגרה ועוברת בימים אלה למרכז צים החדש בבית שאן

.

מבני מכירת הכרטיסים

.

הרבה כסף הושקע כאן, אך כנראה שלא באו מספיק אנשים והמסעדה סגרה ועברה למקום אחר יותר מבטיח

.

נוף העמק מאתר הסקי

.

מפת האתר

.

מסלול הסקי הקצר (100 מטר). לידו מסלול נוסף באורך 300 מטרים

.

אין צורך בידע מוקדם. ישנה הדרכה ברורה בתחילת הפעילות.

.

הסקי והעמק

.

העליה חזרה לראש המסלול מתבצעת במסלול הקצר בעזרת מסוע חשמלי. במסלול הארוך יש רכבל כסאות

.

ברקע כפר יחזקאל וקיבוץ גבע

.

(4)

אחרי הסקי החלטתי שנחמד יהיה לראות את תערוכת הצעצועים שעמדה להיסגר במשכן לאמנות בעין חרוד שבקיבוץ עין חרוד.

ישנם כאלה שטוענים שבניין המשכן לאמנות שתכנן האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) חבר קיבוץ תל יוסף, הוא אחד מהמבנים החשובים בישראל. ואכן, החזון הגדול של ביקלס ואנשי עין חרוד היה להפוך את עין חרוד למרכז ישראל, כשבתחומו יפעלו מוסדות מרכזיים ובהם גם מוזיאון לאומי. הבניין תוכנן כך שיוכל לצמוח לאורך השנים מבלי לפגוע ברעיון הכללי של הבניין. כמו כן, הוא תוכנן כך שאולמות התצוגה יוארו באור טבעי ככל הניתן, ולכן בפעם הבאה שתבקרו במוזיאון כדאי לכם לחפש את כל אותם פתחים המחדירים אור יום שאינו ישיר אל פנים הבניין. ביקלס גם הכניס כאן המון סימבוליקה, כך שהמוזיאון תוכנן להיות מקדש חילוני, ולכן יש התייחסות למשכן או המקדש של עם ישראל מלפני אלפי שנים (לא סתם הוא קרוי "המשכן לאמנות" ולא מוזיאון), אבל לא כאן המקום להאריך בהיבט הזה.

התערוכה "שי לילדינו – תרבות לילדים בקיבוצים" (אוצרת: עינת אמיתי), שנסגרה בינתיים, הציגה משחקים שונים ששימשו את ילדי הקיבוצים לאורך השנים.

.

הכניסה למוזיאון

.

שלט בכניסה

.

הספריה היא המקום האהוב עלי במוזיאון. היא תמיד מוארת באור יום ואין בה בכלל צורך בתאורה מלאכותית

.

מתחת לאגף הספריה ישנו חדר שהוקם לפני כעשור ובו הרחבה של הספריה ופינת העבודה של מאיר אגסי הסופר ומבקר האמנות בן קיבוץ רמת הכובש, שהפעם נראתה לי עלובה וכנראה שהסירו חלק מהתצוגה שתמיד הקיפה אותה

.

המנורה המשתלשלת מאולם הספריה העליון לחדר התחתון

.

פינת העבודה של מאיר אגסי. במשכן יש גם את פינת העבודה של שמואל ביקלס שתכנן את הבניין והחל מהחודש גם את פינת העבודה של הקריקטוריסט דודו גבע (אלמנתו מפעילה כאן את המזנון)

.

קטע מהפתחים דרכם חודר אור יום אל אולם הספריה

.

סדרת אולמות מהוות את עמוד השדרה של המשכן לאמנות ודרכם נכנסים משמאל ומימין לאולמות התצוגה השונים

.

תערוכת צעצועי הקיבוץ מעניינת אך גם בפעם הזו העדפתי להתמקד בתאורה

.

תאורה ותצוגה

.

אור היום שחודר לאולם התצוגה אינו ישיר מהשמש אלא עובר סינון באמצעות פגיעת הקרניים במספר משטחים

..

בניין המשכן הוקם על הגבעה ולכן המבנה מלווה את הטופוגרפיה. על כיסאות גלגלים לא חשבו אז.

.

קרוסלה מאחד הקיבוצים בצורת מגן דוד

.

הדפסים ופינת ישיבה

.

פריים מתוך מגילה ארוכה של ציורים שליוותה סיפור

.

ילדים משחקים בקיבוץ, עבודה של שרגא וייל

.

עוד עבודה של שרגא וייל

.

לצד תערוכת הצעצועים מוצגת גם סדרת עבודות של אחד האמנים האהובים עלי: אליהו אריק בוקובזה

.

ומחוץ לבניין עבודה של אמן אחר שאני מאד אוהב – מרדכי גומפל

.

מרדכי גומפל (2009-1912) מופיע כאן בבלוג כבר פעמיים: פעם ראשונה בבית יד לבנים בפתח תקוה ובפעם השניה בבית העם בכפר שמואל הנטוש. היה לי המזל, וכשלמדתי בבצלאל הציג גומפל הקשיש בבית האמנים שהיה צמוד לבניין המחלקה לאדריכלות ברחוב שץ במרכז העיר ירושלים.

ביקרתי בתערוכה מידי כמה ימים ופעם אחת גומפל בא בעצמו לבקר בתערוכה. כך היתה לי ההזדמנות לשוחח איתו על אדריכלות ואמנות, היות ועבודותיו מעטרות עד היום מבנים רבים בישראל. את התערוכה שנקראה "מרדכי גומפל – פסיפס של חלומות" אצרו גליה בר אור וירגן שפלר והיא הוצגה לאחר מכן גם בלמגו, עיר הולדתו של גומפל בגרמניה. גומפל היה אמן של אמנים ולא זכה לפרסום רב יותר שהיה ראוי לו. בקטלוג התערוכה כתבה גליה בר אור: "מרדכי גומפל זכה להערכה חמה מבני חוגו, האמנים, ולא השקיע מאמץ רב לכבוש לו מקום במעגל המוזיאונים והגלריות".

הוא התמחה במיוחד בעבודת פסיפס, וכל מי שנכנס לחולון יכול לראות מימין (ברמזור) את העבודה על קיר סניף בנק לאומי שמימן את היצירה. גם בחיפה ישנן עבודות פסיפס שלו וכן בירושלים, פתח תקוה וביקנעם. גומפל היה "לאמן המוזאיקה המשמעותי בישראל" מציינת בר אור בקטלוג ומספרת שפיתח שיטת עבודה משלו שהיתה כולה ידנית והתמקדה בגווני האבן המקומית, "הטמיע תנועה וביטוי באמצעות חיתוך משתנה של האבן, העמיק במבנה הקומפוזיציה המונומנטלית, בתפיסה הדו-ממדית של הקיר וביסודות הצורה".

.

קטע מעבודת הקיר של גומפל מחוץ למשכן לאמנות בעין חרוד

.

(5)

מעין חרוד המשכתי לקיבוץ הצמוד אליו: קיבוץ תל יוסף. עד לפני כמה שנים המקום כמעט ננטש ובקושי היו פה אנשים. הפעם הגעתי ומצאתי מקום שקם לתחיה. הורים צעירים בדיוק הלכו מבתיהם אל גן הילדים לאסוף את הבנים והבנות חזרה מהגן.

אנשים באים והולכים אבל שדרת הוושינגטוניות נותרה במקומה, ממש כמו בעפולה (אין פלא, את שתיהן תכנן האדריכל ריכארד קאופמן). בקצה השדרה ניצב כבר משנת 1935 חדר האוכל של האדריכל לאופולד קרקואר (1954-1890). חוץ מחדרי אוכל תכנן קרקואר את "מוזיאון בית אוסישקין" בקיבוץ דן (עליו כתב לאחרונה תומר גרדי ספר שלם), בית בונם ברחביה שבירושלים ואת מלון טלטש בחיפה. בגלריה גורדון בתל אביב מוצגת כמעט בקביעות, לפחות עבודה אחת שלו בחלל הגלריה התחתון.

יחסית לכתיבה על מבנים בישראל, על הבניין הזה נכתב לא מעט. האדריכל פרדי כהנא חבר קיבוץ בית העמק, כתב בספרו "לא עיר לא כפר" (הוצאת יד טבנקין והמועצה לשימור אתרים, 2011): "ללא מחשבה על הגדלה והרחבה בעתיד, המכלול כולו מתבטא כיצירה אדריכלית מושלמת, ביטוי מובהק למודרניזם משנות ה-30 ובצדק נחשב כיצירת מופת של האדריכלות הארץ-ישראלית מתקופת המנדאט ובכלל".

כך כותב עליו מיכה לוין בקטלוג התערוכה "לאופולד קרקואר – צייר ואדריכל" שהפיקה מוזיאון ישראל ב-1991: "הפתרון האדריכלי שמצא קרקואר לחדר האוכל הזה מייחד אותו בין כל חדרי האוכל שבנה, וגם בין אלה שתכננו אדריכלים אחרים. כשנבנה נמתחה עליו ביקורת שצורתו, המרשימה אמנם, לא תאפשר הרחבה בעתיד. אולם התוספת שנבנתה לו בשלב מאוחר יותר, בידי אדריכל אחר, שומרת על מילון הצורות המקורי וממשיכה את חלון הפס הממוסגר לכל אורך האגף הנוסף. עם זה, צורת הקובייה נפגעה, ואף כי אפשר לראות את חדר האוכל מארבעה כיוונים, יש לבניין למעשה רק שלושה כיוונים, מכיוון שברביעי נבנו מחסן ומטבח".

מי העז לתכנן את התוספת על הבניין? פרדי כהנא מספר בספרו שבתחילת שנות ה-60 "פנה קיבוץ תל יוסף למחלקה הטכנית של איחוד הקבוצות והקיבוצים בבקשה להרחיב את חדר האוכל, שנעשה צר ולא יעיל לאוכלוסיה המתרחבת". כהנא שלא הכיר היטב את המבנה נסע לתל יוסף כדי להעמיק את ההיכרות. בעקבות הביקור, הציע לבנות חדר אוכל חדש "כדי שלמור על המבנה המקורי ואולי להסב אותו למטרה אחרת, אך הקיבוץ עמד על שלו להרחיב את המבנה". כהנא הציע פתרון שהוסיף אגף חדש למבנה "שאמנם משנה את האופי המושלם של המבנה, אך שומר על ייחודיותו, לפחות מזווית ראייה מיוחדת. […] בדיעבד אפשר לטעון שההרחבה בתל יוסף היתה השינוי הטוב ביותר שהיה אפשר להשיג באותם הימים, לפני שהתקבעה המודעות לשימור".

.

שדרת הוושינגטוניות ובקצה חדר האוכל מ-1935

.

מבנה מגורים הצמוד לשדרה

.

קלנועית (בלי קשיש, אלא אבא ובת) בדרך הביתה

.

המדשאה המרכזית

.

בחזית בניין חדר האוכל, במדשאה, היתה בעבר בריכת נוי גדולה כשבשתיים מפינותיה הוצבו שני פסלי ברונזה גדולים המתארים שני ילדים משחקים בפינה אחת ובפינה השניה זוג בוגר צופה בהם. כיום אין לבריכה כל זכר והיא קבורה מתחת לדשא. לאחרונה פרסמה איה שפרן, חברת תל יוסף, מאמר קצר ב"הגלילה" (עלון מחוז הצפון של המועצה לשימור אתרי מורשת ישראל, בעריכת מירב רונן) בו חשפה חלק מסיפורה של הבריכה והפסלים.

במאמר מספרת שפרן כי לאחרונה חידש הפסל ידידיה מור את שני הפסלים, שנוצרו בשנות ה-30 על ידי הפסל דוד פולוס (1975-1863). פולוס יצר בין השאר את פסלו של אלכסנדר זייד על סוסתו, וכן את פסל "דוד הרועה" שגם אותו חידש ידידיה מור.

.

חדר האוכל

.

אחד מהשינויים משנות ה-60 הביא לסגירת קומת העמודים

.

חלון "הפס", "הסרט" או "הארגז"

.

.

בית הכנסת בקיבוץ תל יוסף

.

המקלחות המשותפות היום הן מחסן כלי עבודה

.

(6)

אם האכילה עמדה במרכז חיי קיבוץ תל יוסף (מה שניתן להסיק הודות למיקום חדא האוכל במרכז היישוב) הרי שהתרבות עמדה בעדיפות השניה. "בית טרופלדור" שהוקם ב-1949, עשור וחצי לאחר הקמת חדר האוכל, נבנה כמה כמה עשרות מטרים מחדר האוכל, קצת בצד.

את הבניין תכנון האדריכל שמואל ביקלס בסגנון יותר קלאסי מחדר האוכל שתכנן קרקואר שכנראה היה יותר מידי מודרני ומופשט לקיבוצניקים. ביקלס שתכנן בין השאר את בית לוחמי הגטאות ואת המשכן לאמנות בעין חרוד, נחשב בעיני רבים לאחד מהאדריכלים המקוריים והייחודיים שפעלו בישראל במאה הקודמת. את המבנים שלו ניתן לחקור לעומק ברמה שאינה מביישת יצירות מופת אדריכליות בעולם. את הניתוחים האלו לרב מבצעים סטודנטים לאדריכלות, אך היות ואין במה שמוכנה לקלוט את כל אותן עבודות, אז בתום הסמסטר הן נזרקות לפח ונשכחות וחבל.

אני לא רוצה להאריך כאן, היות והבניין היה נעול וסגור ולפני פחות משנה פורסמה במוסף גלריה של הארץ כתבה על הבניין אותה ניתן לקרוא כאן.

.

בית טרומפלדור בתכנון שמואל ביקלס

.

חזית הבניין

.

שלט בכניסה מציין את השם ושנת ההקמה

.

ארכיון בית טרומפלדור

.

.

לצד בית טרומפלדור שוכן קיר זיכרון לבני הקיבוץ שנפלו במלחמות ישראל. הבחירה במיקום הקיר במרכז הקיבוץ, ולצד השביל המרכזי יוצרת מצב שקשה שלא להתייחס אליו. הזיכרון כאן עוצב כחלק בלתי נפרד מחיי היום יום של המקום. כדי להדגיש אף יותר, דאגו לצבוע אותו בצבע אדמה שאינו מאפשר למבט להתחמק ממנו.

בחזית הקיר רחבה מרוצפת עם עמוד נר תמיד. הקיר מורכז מלוחות אבן עם שמות המתים, לוח אבן אחד עם משפט שמתחיל במילים "כבוד לחללינו". תבליט אבן גדול מעשה ידי האמן אהרן פריבר (1979-1902) , בוגר בצלאל שהיה גם חבר הקיבוץ החל מ-1955, שהתמחה בעבודות מהסוג הזה ופסלים שלו פזורים בכל הארץ (ובעיקר ביד לבנים בפתח תקוה ובהיכל התרבות בכפר סבא). התבליט שיצר לזכר מייסדי תל אביב שוכן בשדרות רוטשילד באחד מהמוקדים היותר יפים לאורך השדרה.

בתבליט בתל יוסף מופיעות שש דמויות המייצגות את ההגנה, ההתנדבות והקרבן. בצילום התבליט שמופיע בספר "כל מקום – נוף ישראלי עם אנדרטה" (דרורה דומיני ופראנס לבה-נדב, הוצאת חרגול, 2002), העניקו השתיים פרשנות אישית לאנדרטה, כפי שעשו לעוד עשרות אנדרטאות בארץ. כאן בתמונה שצילמו נראית דמותו של הבחור הגוסס, כאילו יוצאת מתוך השיחים, אולי אפילו מתוך הקבר. ובאמת, המקום הזה ששוכן עמוק בלב הקיבוץ, מייצג את הקבר הפתוח שהאנשים כאן חיו איתו. הרי בזמן שהוקם האתר, כולם הכירו את אלה שנפלו, והוריהם, אחיהם וחבריהם התהלכו פה על השבילים יום יום ונדרשו לזכור.

.

רחבת וקיר הזיכרון וברקע בית טרומפלדור

.

"כבוד לחללינו"

.

.

.

עוד על זרובבל הורביץ שנהרג בגיל 28 בשיירת נבי דניאל, ניתן לקרוא כאן

התבליט

.

יש עתיד

.

או שלא

.

נוף הגלבוע הנשקף מרחבת הכניסה לבית טרומפלדור

8-