לא הרגשתי נח זמן רב גם לאחר שהראיון הזה הסתיים. איך צריך היה להרגיש בחור שוויצרי שמראיין פליט יהודי מגרמניה בג'נבה של שנת 1940? האם הוא היה צריך לעשות משהו? האם לסמוך על הממשלה שתפעל בהגינות ובצורה הומאנית? איך אפשר שעתיים אחרי שהשיחה הסתיימה לשבת בחיק המשפחה החמה ולאכול ארוחה משפחתית? יחידת המגורים בה מתגורר הפליט (בבניין ששימש בעבר כאכסניה למלטשות יהלומים באזור הבורסה ברמת גן), היא מרחב המשקף לא רק את מצבו הפיסי של האדם, אלא גם את מצבו הנפשי.
בחרתי להביא כאן את הראיון יחד עם סדרת תמונות שצולמה בדירה, אך ללא הניתוח והמסקנות שהפקנו מהם ומהמפות המנטאליות. לזה יש צורך ברשימה נפרדת, אך לא נראה לי שזה המקום לכך.
הראיון והביקור המופיע כאן ברשימה, הוא חלק מסדרת ראיונות, תצפיות ומפות מנטאליות שאני עורך בימים אלה במשותף עם רוני, על הפליטים מאריתראה השוהים בתל אביב וסביבתה. כאן הבמה היא של מיהרה, וזו ההזדמנות להודות לו על שנאות להתראיין ולפתוח את ביתו בפנינו, וכמובן תודה לרוני.
חלון אחורי
ש: למה באת לכאן?
ת: קודם כל, אני רוצה להגיד שאני מאד מעריך את זה שאתם עורכים את הראיון הזה. ולגבי השאלה שלך, במדינה שלנו יש חוסר יציבות ודיקטטורה שמקשה מאד את החיים בה. אנחנו נאלצים להתמודד עם הבעיות האלה וחלק פשוט עוזבים את אריתראה. חלק מהם באים לישראל וזה מתוך העדפה של הדמוקרטיה שיש כאן.
ש: מכריחים אתכם לעזוב את אריתראה?
ת: אנחנו מוכרחים לעזוב, כי באריתראה כולם מוכרחים להתגייס בגיל 10 או 15 ותקופת הגיוס יכולה להימשך גם עד גיל 60. אבא שלי הוא מגיל 16 בצבא… אין זכויות ואין שם הזדמנויות. יש תמיד דיכוי קשה, חוסר יציבות ולכן רבים עוזבים את המדינה.
ש: יש לך משפחה באריתראה עדיין?
ת: יש לי הורים ואחים ואחיות. להורי יש עשרה ילדים, אבל חלק מהם עזבו. יש לי אחות במחנה באתיופיה, אח במחנה בקליפורניה ואחי הצעיר ניסה גם הוא לברוח מאריתראה אבל נתפס בגבול והוא עכשיו בכלא.
ש: בן כמה הוא?
ת: הוא בן 21 או 20… באפריקה הגיל הוא לא דבר כל כך חשוב…
ש: איך הגעת לישראל?
ת: חייתי בעיר דקמהרה שזו העיר הכמעט שניה בחשיבותה במדינה. הייתי שם תלמיד והצטרפתי לקולג'. בשנת 2004 התגייסתי לצבא לשנתיים וחצי עד אמצע 2006. בצבא בהתחלה עברתי חצי שנה של הכשרה ולאחר מכן במסגרת הצבא נשלחתי לעבוד בחברת בניין. בעבודה זו עבדתי כשנתיים, לא קבלתי על העבודה הזו תשלום, לא הייתי חופשי לשוב לבית שלי וכדומה. כל התקופה הזו התלוננו בעבודה שאני לא עובד טוב ועוד כל מיני. טענו שאני נגד הממשל ושאני רוצה לעזוב א המדינה – שזה נושא מאד קשה ורק על זה יכולים לכלוא אותך. יש הלשנות ובגלל זה הייתי 4 חודשים בכלא. ברחתי מהכלא ועזבתי לסודן. כולם באריתראה כל הזמן רק חושבים איך לברוח משם. בסודן הייתי כחודש, פליט, לא מצאתי את עצמי שם. סודן זו מדינה ערבית מוסלמית ואני כנוצרי ופליט לא היה לי קל שם ונתקלתי בהרבה מאד בעיות, שודדים אותך ומטרידים אותך, ולכן חיפשתי מקום אחר וניסיתי לעזוב לאיטליה, כי אחרי שחצינו את הסהרה ללוב נותר רק לחצות את הים התיכון ומאד קל להגיע לאיטליה. בסודן נשארתי 6 חודשים וסגרו אז את האפשרות לעבור חופשי לאיטליה. כשעברתי ללוב למדתי ששם הממשל הוא הכי הכי לא הומאני ומשליכים שם לכלא בלי חשבון. השלטון משוחד ומאד מושחת. בלוב שהיתי כמעט שנתיים, חייתי מכסף שדודים שלי שלחו לי. יש לי דוד בארה"ב ודוד בשטוטגארט שבגרמניה ובפעמים שנזקקתי לכסף אז בקשתי מהם והם שלחו לי. מלוב המשכתי למצרים, ודרך סיני הגעתי לישראל.
ש: מתי היתה הפעם הראשונה ששמעת על ישראל?
ת: על ישראל כאופציה לעבור לשם כפליט שמעתי רק ב-2007 כשהייתי בסודן, אבל לא רציתי להגיע לכאן בגלל ששמעתי על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני וחששתי שזה לא בטוח כאן. אחרי שאבדתי את ההזמנות להגיע לאיטליה אז הבנתי שזו ההזמנות היחידה והגעתי לישראל. על ישראל שמענו עוד קודם בחדשות, אבל תמיד דברו על ישראל כמדינה דמוקרטית. ישראל לא קשה אך גם לא קל להגיע אליה ותוך זמן קצר יחסית יש צ'אנס להיכנס לכאן ולכן אנשים מעדיפים לבא לפה.
ש: אז איך הגעת בסופו של הדבר לישראל?
ת: הדרך הייתה מלאה מכשולים, התשלומים והתנאים היו קשים מאד. בסיני הייתי שלושה חודשים כי שם יש המון בעיות, אין שם שלטון והיא נשלטת על ידי הבדואים ויש שם הרבה מאד פשע, הם עושים מה שהם רוצים ואין שם צדק. שלמתי הרבה מאד כסף כדי להגיע לכאן.
ש: כמה כסף עלה המסע הזה?
ת: 3,000$ עלה לי המסע מלוב לישראל. בסיני התעכבתי כי לא נותר לי כסף להמשיך בנסיעה. היו איתי ילדים ואנשים שבאו עם בנות זוג וזה היה הכי נורא להם. אם באה איתך אשה הם [הבדואים] לוקחים לך אותה ואני לא יכול לספר לך מה הם עושים להן… הם עושים את זה מולך ומרביצים לה ולוקחים עוד כסף רק כדי להחזיר לך אותה. היה לי מזל שהיה לי סכום כסף נוסף ויכולתי לזוז מהר יותר. כשהגענו לגבול עם ישראל הייתי צריך לקפוץ מעל הגבול, יש זמן מאד קצר לעשות את זה והחיילים המצרים יורים עליך והרבה מאד אנשים נהרגים ונפצעים שם. הרבה באים כאן לארגון שלנו כשהם פצועים מאותן תקריות ירי. עברנו את הגבול באמצע המדבר וחיילים ישראלים באו ולקחו אותי למחנה [קציעות].
ש: היה לך דרכון או תעודה מזהה?
ת: באריתראה אתה לא מקבל שום תעודה מזהה מתוך חשש שתברח מהמדינה. אריתראה היא היום גהנום לתושבים המתגוררים בה. לא הגעתי לכאן עם שום מסמך. בשבילי כאריתראי המחנה מעצר הזה היה בסדר. שאלו אותי שם כל מיני שאלות לזהותי, הסיבות שהגעתי בגללן לכאן, מה יקרה אם אשוב לשם וכו'. בסוף גם קבלתי שם שתי תעודות שמסדירות באופן מסוים את השהות שלי כאן. נתנו לנו בסוף כרטיס לאוטובוס ואמרו לנו לנסוע לתל-אביב.
ש: הכרת את תל אביב?
ת: לא הכרתי כלום בישראל ועשיתי מה שהם אמרו לי. ירדנו כולנו מהאוטובוס בגן לוינסקי ומי שלא הכיר כאן אף אחד נותר לישון בגן. לא ידענו כלום על ישראל. התאגדנו וגרנו יחד בדירה. היו לי כאן חברים, התקשרתי אליהם והם באו לאסוף אותי, אך ישנם כאלה שלא מכירים אף אחד וממשיכים לחיות בגן. יש לנו באריתראה תרבות שדואגת לסייע ולעזור אחד לשני כך שיש עזרה.
ש: תרצה להישאר כאן בישראל?
ת: אם המצב באריתראה יתייצב אז אני מעדיף לחזור לבית שלי כי השארתי שם המון וזו ארצי. אריתראה היא מדינה גדולה ולא צפופה, כך שיש שם מספיק מקום.
ש: מהן הזכויות שלך כפליט?
ת: אני פליט ואני יודע למה לצפות מהמדינה. יש לי סטטוס של פליט, אבל לא ידעתי מהם זכויותיי.
ש: מהו ארגון א.ס.ף.?
ת: ארגון א.ס.ף. מסייע לפליטים בדרך שמבקשת לתת לפליט כיוון. הם מוגבלים בכוחם, אך הם מנסים. הם דואגים לשירותי רפואה חינם ודואגים לקשר עם רופאים. ארגון ARDC דואג לענייני חינוך, יש שיעורים בעברית ובאנגלית ונותנים גם מקלט לנשים ולנשים חד-הוריות שאינן יכולות להתמודד עם המציאות לבד. הארגון הזה הוקם על ידי פליט מאתיופיה ועובדים כאן פליטים לצד ישראלים.
ש: מה אתה עושה בתחום?
ת: אני מארגן התארגנות לא פורמאלית שיושבת כאן ב- ARDC. אנחנו חמישה פליטים מאריתראה ואנחנו בעיקר עובדים עם הקהילה. למשל, עכשיו הממשלה התקיפה אותנו בכך שרצתה להקים מחנה הסגר בנגב, אז הבאנו את הנושא לקהילה כדי לארגן הפגנות ופעולות נגד הכוונה הזו. התושבים בדרום תל אביב מתנגדים לשהייתנו ואנחנו רצינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי להציג את הקהילה האריתראית באור חיובי ואנושי. לנו אין הרי שמץ של מושג בתחום ההנהגה בישראל ואנחנו נתקלים בשנאה גדולה מצד תושבי דרום תל אביב וניסינו להסביר להם מה גרם לנו לעבור לכאן. אנחנו נפגשים עם נציגי האו"ם, עם תושבים מקומיים, עם העירייה – אנחנו מנסים ככל יכולתנו, כי אנחנו רואים שמתייחסים אלינו כסודנים ולא יודעים בדיוק מי אנחנו, כי האריתראים הם לא סודנים אלא יותר קרובים לאתיופים.
ש: אני לא מצליח להביןאז אולי אתה תוכל להסביר לי מה ההבדל בין אריתראים לסודנים?
ת: ההבדל הוא מוחלט – בתרבות, בדת… אנחנו יותר דומים לאתיופים כי אנחנו בעצם אותו עם רק נפרדים.
ש: הארגון מסייע לך לשנות דברים?
ת: הם מנסים את מיטב יכולתם, הם מעניקים הסברים על החיים בישראל ולתת לנו כיוון. הם נותנים לנו גישה להרבה תחומים, מקשרים אותנו לגופים ממשלתיים ולתקשורת…
ש: אם היה לך את הכח לשנות, מה היית משנה?
ת: הרבה… ראשית הייתי מנסה להביא חינוך, לתת עזרה לפליטים שלא יכולים לעזור לעצמם.
ש: במה אתה הכי גאה שעשית כאן?
ת: ניסינו והצלחנו ליצור ארגון של גוף אחד.
ש: תאר לנו יום בחייך.
ת: אני קם בחמש בבוקר ובחמש וחצי אני עולה על האוטובוס לעבודה בראש העין. אני עובד במטבח של מסעדה ובשבע מתחיל לעבוד עד שש או שבע בערב. זו עבודה קשה אבל זה בסדר. אני חוזר באוטובוס ובערב אני מגיע לכאן בשעה שמונה וחצי לדון עם החברים בנושאים רלוונטים. לפעמים הולכים ביחד למסעדות וברים ושם נפגשים ומשוחחים.
ש: אתם גם נפגשים בבית…?
ת: בבית לא… יש לנו הרבה מאד קשיים באריתראה ובעיות משותפות – כך שאנחנו מעדיפים לבוא למקומות האלה. אנחנו מעדיפים להיפגש במסעדה או בבר – כי לשם באים הרבה אנשים וניתן להיפגש ולהחליף מידע, וישנם הרבה מקומות אריתראים. אבל זה בעיקר בסופי שבוע כי במהלך השובע עובדים מאד קשה.
ש: כיצד אתם מתקשרים בקהילה?
ת: אנחנו מדפיסים מודעות ותולים אותם על הקירות והלוחות בסביבה. יש לנו פגישה מחר בשעה הזו, בתשע וחצי – עשר בגן לוינסקי ובדרך כלל מגיעים לכזו פגישה כ-200 איש.
ש: מה יהיה בדיון?
ת: יהיה דיון על המצב והתנאים שלנו.
ש: איפה אתה מרגיש בנח?
ת: אני לא מרגיש בנח כי אין לי יציבות בחיים ואני לא יודע מה יהיה איתי בשלב הבא. לפעמים אני נוסע לבני ברק שם אין אריתראים ומרגיש שם עדיף. זה פחות מציק ואני חש שם חופשי. כל עוד הסטטוס שלי לא יציב אז אני לא מרגיש יציב. כשאני שותה בירה אני לפעמים מרגיש נח…
ש: איפה אתה משתדל לא להסתובב?
ת: בשכונת התקוה אני לא מסתובב, אחרי ששמעתי וראיתי את הגזענות שיש שם ואת זה שלא אוהבים שם פליטים. יש לי שם חברים ואני מעדיף לא ללכת אליהם אלא שהם יבואו לכאן.
ש: כיצד אתה נע בעיר?
ת: התנועה שלי היא בעיקר באמצעות אוטובוסים, אבל אם המרחק לא מצריך הליכה של יותר מחצי שעה אז אני מעדיף לחסוך וללכת ברגל.
ש: מהם ההבדלים שאתה מוצא בין העיר בישראל לעיר בה גרת באריתראה?
ת: אין הרבה הבדל. כאן יש חופש אך במדינתנו כשהייתי שם לא הרגשתי נח בגלל החים הלא נוחים. באריתראה הערים מלאות בשוטרים שכל הזמן מבקשים לראות את המסמכים שלך ואם אין לך אותם אז הם לוקחים אותך. אבל כשהייתי ילד העדפתי שם את החיים, כששחקתי עם חברים והלכנו יחד לבתי הקולנוע… אך כשהתבגרתי והמצב נהיה מסובך, אז העדפתי לעזוב למקום בו אתהלך חופשי וכאן יש לי את החופש.
ש: האם בקרת בעוד מקומות מחוץ לתל אביב?
ת: בקרנו בבית לחם ובירושלים ששם יש לי חבר. בית לחם פתוחה לתיירים אז עברנו לשם באופן חופשי. היום אגב זה הכריסמס האתיופי… אני רק תקופה מאד קצרה כאן אבל אני מאד רוצה לנסוע ולבקר. אני לא דתי, אני חילוני אבל לפעמים אני הולך לכנסיה.
ש: בבניין שאתה גר בו, האם יש לך יחסים עם השכנים?
ת: גרתי קודם בבני ברק ושם לא היה לנו שום קשר עם השכנים שהיו חרדים והעדיפו שלא ליצור איתנו שום קשר. אבל כאן בבית ברחוב תובל אנחנו חדשים. אין לנו עדיין קשר עם השכנים.
שאלות לאחר ביצוע שתי מפות מנטאליות: (1) סביבת החיים הנוכחית בישראל (2) סביבת החיים בעבר באריתראה.
ש: אתה יכול להסביר את שתי המפות?
ת: זו הדרך שלי שבה אני הולך וקונה בחנות ליד, אני ממשיך לתחנת האוטובוס ולקוח אוטובוס לראש העין לעבודה. בסוף יום העבודה אני חוזר לתחנה המרכזית ומשם אני מגיע לכאן. לפעמים בימי ששי אני נוסע באוטובוס מהבית שלי לגן לוינסקי. בנוה שאנן אני נפגש בסופי שבוע עם חברים. במפה השניה יש את העיר בה נולדתי. אני גרתי בעיקר בדקמהרה שיושבת במישור. אסמרה היא עיר הבירה ושם הייתי אמור ללמוד באוניברסיטה. את הקולג' למדתי בעיר קטנה סמוכה – מיהבר. במסאווה יש עיר נמל ולשם הייתי נוסע עם חברים מהקולג'. בבסיס הצבאי הייתי כאן בסאווה, אזור מאד חם כמו במדבר. חיים מאד קשים. השלטון הוא לא שלטון, אין בחירות, אין כלום, כולם מושתקים והשלטון עושה כל מה שהוא רוצה. הכל תלוי בנשיא שעושה מה שהוא רוצה, וכל הזמן נגד התושבים. גם את האוניברסיטה השלטון סגר, מתוך חשש שהתושבים יקבלו חינוך גבוה…
ש: למה ההבדלים האלה בין שתי המפות?
ת: כאן [בישראל] החיים שלי באזור כזה ובאריתראה החיים שלי היו בכל מיני מקומות. אני אוהב את המפה הזו כי כאן אני חופשי ללכת, אפילו לבית לחם שהיא רשות פלסטינית הגעתי בחופשיות. אך כאן [באריתראה] כל תנועה דורשת לעבור צ'ק פוינט ולפעמים אתה נאלץ ללכת בהחבא ברגל. למשל כשנמלטתי מהג'ונגל [שם נכלא] הלכתי לעיר הבירה ואחר כך להעיר הולדתי, חזרתי לעיר הבירה והמשכתי. אנחנו טובים בהליכה, אפילו יותר ממיכאל. הלכתי הרבה, בלי אוכל, רק מתוך פחד שיתפסו אותי.
ש: איפה אתה חש יותר בבית?
ת: בבית שלי באריתראה – זה הבית, המשפחה, החברים. השארתי שם הורים, אחים ואחיות ואני מתגעגע לזה כל כך. אם אשוב לכאן אתקל בהרבה מאד בעיות.
ש: האם אתה מתקשר איתם?
ת: אני מדבר איתם בטלפון פעמיים בשבוע כשאפשר, גם באינטרנט יש לי מסנג'ר. יש לי אחות מורה בקולג' במסוואה – ושם יש לה רשות לגישה לאינטרנט.
ש: כמה אתם במשפחה?
ת: אנחנו עשרה ילדים. זה גודל רגיל של משפחה באריתראה. זה מאד מקובל.
ש: אתה מוצא דימיון בין ישראל לאריתראה?
ת: כן יש דימיון בלבוש. לפעמים הבוס שלי אוסף אותי מהבית ואנחנו משוחחים בדרך, ויוצא שיש הרבה דברים משותפים כמו האימרה: "תן לו אצבע והוא ייקח את כל היד". גם השפה דומה… הישראלים ישירים וכנים כמו באריתראה וזה מה שאני אוהב בהם ולכן נח לי איתם, בשונה מהערבים שהם מרמים, לא משלמים משכורות.
ש: אתה חושב שישראל היא מדינה רב-תרבותית?
ת: זו לא מדינה רב-תרבותית, כי אם כן אז לא היינו סובלים כפי שאנחנו סובלים.
ש: איך אתה מרגיש שמתייחסים אליך הישראלים?
ת: בכנות האנשים מתייחסים אלי יפה ומתקשרים טוב וזה למרות שאני לא מדבר עברית. אני יודע שיש שנאה אבל לא מראים לי את זה.
רוני משוחחת עם מיהרה
3 זוגות נעליים
בעת הכנת מפה מנטאלית
מראה כללי של החדר המאכלס שני דיירים מכיוון דלת הכניסה
מבט של החדר מכיוון החלון אל דלת הכניסה: משמאל ספה קטנה ומימין שידה עם טלויזיה ופריטים אישיים וקצת מזון, באמצע: רוני מציצה
לצד הספה הקטנה מזודה שנרכשה בארץ וביגוד
השידה 01
השידה 02
השידה 03
המסדרון בדירה שבקצהו מקלחת ללא פרטיות. משמאל הכניסות לחדרים ובהם חדרו של מיהרה
הנוף הנשקף מבעד לחלון החדר
חלון אחורי 
תגובות
תודה על ההזדמנות לראות ולהקשיב. האם הראיונות האלה מתפרסמים בעוד מקום? הם חלק ממחקר אקדמי? חברתי? אשמח אם תרחיב גם את הרקע.
מדובר במחקר אקדמי המתמקד בהיבט החברתי-פיסי. יחד עם רוני, אנחנו בודקים כיצד המרחב הפיסי נתפס על ידי הפליט וכיצד הוא מתנהל בו בחיי היום-יום.
בשלב הנוכחי לא נראה לי שמישהו יתעניין לפרסם כזה דבר, ולכן תוכלי למצוא את הראיון הזה רק פה. הראיון הזה מצטרף לביקור במסעדה האריתאית שפרסמתי כאן לפני כחודש, ובמידה ואמצא שישנה התעניינות בנושא אז אמשיך לפרסם חלקים מהמחקר (בעיקר מעבודת השטח).
איפה המאמר על הביקור במסעדה?
דרך אגב, תודה על המאמר המרתק.
תודה לך.
קישור לרשימה על המסעדה האריתראית של ירגלום: http://wp.me/pS9cH-i6Y
בלי קשר לראיון המרתק
שאפשר ללמוד ממנו רבות.
עכשיו אנחנו יודעים מי מרוויח ולמי יש אינטרס שימשיכו
להגיע להנה עובדים בלתי-חוקיים\פליטים.
הביטו על החדרון!
בעל המלטשה-לשעבר לקח שטח וחילק אותו למי-יודע-כמה חדרונים כאלה
והוא מרוויח פשוט הון תועפות!…
מסתבר שסבל הזולת תמיד מאפשר למישהו להרוויח…
למען הסר ספק, יש לי חברים שמתגוררים במלטשות לשעבר, ואני לעומת זאת מתגורר בדירה מפוצלת (בשכונה לא רעה) עם פליטים מעבר לקיר.
הניצול לא צריך סיבות פוליטיות וגאוגרפיות מיוחדות.
תודה רבה. מרתק, אנושי ועצוב. תודה.
וזה בהחלא "שווה" פרסום רחב הרבה יותר.
מחשבות שעלו בראשי עם ואחרי הקריאה.
הפרדוקס הידוע מימים ימימה:
* העניים ביותר גרים על הקרקע היקרה ביותר, אולם ברמת גן הם חולקים אותה עם העשירים שגרים במגדלי השן. הפליטים בוהים בעגל הזהב המתנוצץ מול עיניהם.
* החיים במזוודה.
* הנעליים הפונקציונליות והנוחות להליכה של מיהרה. מזכיר לי את אמי המנוחה, ניצולת שואה, שתמיד הקפידה לנעול נעליים גבוהות ונוחות להליכה ולא לצבור יותר מדי רכוש. מי יודע מתי יצטרכו לנוע הלאה.
כנראה שזה מאפיין מצב של פליטות.
באיזו שפה התנהל הראיון?
בהצלחה למיהרה.
תודה על הראיון.
כיהודים, אכן טבעי להשוות אותו לפליטים היהודים של 39'-45'. חשוב לזכור שבעוד שפליט יהודי בשוויץ ב-1940 ברח ממוות וודאי, פליט אריתראי בורח מחיים (איומים ונוראים ביחס אלינו) במדינת עולם שלישי כמו סודן, מצריים או לוב. אני מניח שמבחינתו- הגיאוגרפיה, היחס ברחוב, השכנים וכו' שוליים לעומת האפשרות להחזיר את ה- 3000$ שעלתה לו ההברחה לכאן, ולחסוך כסף לטובת קרוביו.
אני ממליץ לכל אחד לקרוא את דו"חות האו"ם השונים על המצב באריתראה. שם תגלה שמה שמתרחש שם הוא ממש לא רק בגדר מאסר ואיומים. אריתראה מדורגת במקום האחרון במדדים שונים של זכויות אדם. כך למשל, ממשלת אריתראה אוסרת כניסת כתבים זרים לתחומה (זו המדינה היחידה בעולם שאוסרת את הדבר).
על פי עדויות הפליטים, אנשים נאסרים לאור יום ללא משפט וסיבה ברורה ונשלחים למתקני מאסר במדבר ללא זמן מוגבל, ומעטים הם השורדים. רשת של מלשינים החריבה את המערך החברתי, והביאה למצב שאח לא סומך על אחיו. טרם בררתי מה תפקידה של ישראל בתמונה, אך נראה לי שהרווח "שלנו" הוא בשכר נשק עם הממשלה המקומית.
מרתק. אשמח אם תפרסם עוד. עבודה חשובה מאד.
ממליץ לשקול הורדה של הצילום מהחלון כדי שהדבר לא יהווה טרף קל למשטרת ההגירה.
שוב טעות נפוצה שרשימה זו מבקשת לתקן: האריתראים בישראל הם אינם מהגרי עבודה אלא פליטים – מדובר במעמד שונה בתכלית.
תודה!
תודה רבה על הצוהר שפתחת לי לעבר המודחק.
היתה לי תחושה של מציצנות כי אני מכירה היטב את השניים שראיינתם, אז מוזר פתאום לראות את המיטה עליה הם ישנים.
מצחיק, כל-כך שמחתי כשהם סיפרו לי שהם גרים ברמת גן. ואני הגבתי "וואו, great, רחוק מנווה שאנן" ודמיינתי איזו דירת שני חדרים נחמדה בשיכון חביב ברמת גן. אז זהו שלא!
מי מכם שרוצה לשמוע עוד על אריתראה אנו עורכים סדרת הרצאות בא.ס.ף
רביעי הבא 09.02 בשעה 19:00 – על מעמד פליט והתהליך לקבלו (כידוע בישראל אין מעמד פליט, ולמעלה מ 30,000 בני אדם הם חסרי מעמד)
רביעי 09.03 – ראש הועד האריתראי (חברם של השניים המרואיניים כאן) ירצה על המצב הפוליטי באריתראה.
פרטים באתר של א.ס.ף ובדף הפייסבוק שלנו.
אורית שלום, גם לי היה חשש שהרשימה הזו תתפס כמציצנות. אך לאחר שעיקרתי ממנה את זיהויים של המשתתפים בין השאר בכדי להגן עליהם מפני זיהוי מצד השלטון האריתראי (ואולי את שמכירה את הנפשות הפועלות תביני את מה שעשיתי כאן), אז בחרתי שראוי כן להציג את המצב הפרטי שלהם.
בתקשורת הישראלית לבד מהעוינות המופגנת כלפי הפליטים, לא קיימת כל התייחסות לאדם הפרטי.
ההרצאות שאתם עורכים חשובות מאד, ואגיע כבר לראשונה שבהן יחד עם רוני.
SURPRISING AND SHOCKING TO THE TERRIBLE COMMENTS I READ ON THE GOOGLE TRANSLATION FROM HEBREW TO ENGLISH BECUASE I DONT UNDERSTAND AT ALL HEBREW YET.I NEVER EVER EXPECTED TO SEE SUCH A INHUMANE COMMENTS FROM THOSE WHO READ THIS TERRIBLE STORY OF MINE I WILL NEVER CRY TO THOSE WHO NEVER FEEL IT CAUSE TO DAY I UNDERSTOOD THAT I AM EXACTLY IN THE PLACE SIMILAR TO THE COUNTRY FLEED AND NOW I AM AWARED THAT I WILL ESCAPE AGAIN. THANKS TO THOSE WHO WROTE THOSE SHOCKING COMMENTS AND GOD BLESS TO THE WRITER THE REAL KIND MAN AND THE KIND WOMAN WITH HIM. I REALLY SURPRISED TO SEE THIS ARTICLE POSTED HERE AND THANKS ALOT TO THE NGO'S LIKE ASSAAF.
אכן יש הפרדה בין פליטים למהגרים.
למי יש אינטרס להביא לכאן פליטים?
לכל ארגוני הסיוע לפליטים יש אינטרס כי כך יש להם פרנסה לתקציבים והצדקה לקיומם.
ככל שיהיו פה לפליטים תנאים טובים יותר כך יבואו לפה עוד.
אם תבקר פעם באפריקה אז תבין שמה שהאיש מראה לך זה ארמון לעומת רוב מקומות המגורים שם. האיש עשה סיבוב בכמה מדינות שבהם אין ארגוני סיוע והגיע למדינת הפראיירים ישראל.
טרקבאקים
[…] This post was mentioned on Twitter by assaf refugees, itamar b. itamar b said: מיכאל יעקובסון מראיין פליט אריתראי על חייו כאן: http://bit.ly/fquKaB […]