סיבוב בבית מגור – חללית הבטון שבנאות אפקה

בשכונת נאות אפקה נחתו לפני כמה עשורים שתי חלליות: (1) הראשונה עצומה בגודלה תוכננה על ידי זוכה פרס ישראל האדריכל רם כרמי ומשמשת כיום כתיכון ליידי דיוויס. (2) והחללית השניה תוכננה על ידי בני דורו של כרמי – האדריכלים דרור סופר ויוסף קולודני ומשמשת כיום כבניין משרדים המכונה "בית מגור".

המשותף לחלליות זה שהן שתיהן בנויות מבטון, נוכחותם במרחב עצומה, הן כבדות וקשות לעיקול. בחללית השנייה אני עובד.

.

מראה כללי

הפינה

.

.

בית מגור הוא יצירה אדריכלית כבדה קשה לעיקול וקשה לסביבתה, בכך משקף הבניין את סופו של הסגנון הברוטליסטי שליווה את מדינת ישראל בארבעת העשורים הראשונים לקיומה. צבי אפרת וצבי אלחייני ציינו לא אחת את 1967 ו-1973 כשנים  בהן החלה האדריכלות הישראלית להשתחרר ממושגים של צניעות ופשטות שפינו את מקומם ליהירות, מורכבות ועוצמה – והדבר הזה משתקף היטב בבית מגור.

במהלך פגישת צוות פנימית שהתקיימה במשרד בתחילת השבוע, עלה הנושא האדריכלי של הבניין בו כולנו פועלים. בעקבות זאת, עם סיום הפגישה פניתי להרים טלפון לאדריכל הבניין ולברר מולו כמה שאלות ותהיות שעלו בראשי במהלך השנים על המקום.

העובדים במשרד אוהבים את המיקום הנוח, המרכזי והנגיש של הבניין, כל שכן שהחניה הצמודה חוסכת סבל המהווה על פי רב מטרד שעמו פותחים את היום בלא מעט משרדים. בתוך הבניין כמעט ולא מרגישים את האפור, אם כי בקיץ הבניין מתחמם ברמות שלא יתוארו, דבר שדורש מיזוג אוויר בטמפרטורות נמוכות במיוחד.

חברת מגור שהיא בעלת הנכס ומנהלת אותו מעניקה את השירות הבסיסי ביותר לדיירים, בין השאר הדבר בא לידי ביטוי בחדרי השירותים שלא עברו מתיחת פנים מאז שהוקם הבניין. אמנם נקי אבל גם השירותים וגם המדרגות – נראים כמו לפני שלוש מאות שנה.

שלוש מאות השנים האלו מתחילים בשנת 1971 כשהוקמה חברת מגור כחברה המעניקה שירותי גרר והפכה במהרה לאחת מחברות שירותי הרכב הגדולות בישראל. אם התרחבות החברה, הוחלט להקים בניין חדש שישרת את החברה, לצורך כך אותר שטח בשכונת נאות אפקה באזור שיועד לתעשייה (צמוד למפעל כיתן) והיה עד אותה עת דליל בבינוי. לתכנון הפרויקט הזמין מנכ"ל חברת מגור עודד רונן את צמד האדריכלים שהיו באותה העת שותפים – דרור סופר ויוסף קולודני (זה האחרון התפרסם בתור אדריכל העיר כפר-סבא – שם יצר את רשת שבילי הולכי הרגל הייחודית עליו זכה בפרס רכטר בשנת 1984).

הבניין חולק למספר אגפים: המוסך המרכזי הוקם במפלס תת-קרקעי והתפרס למעשה על שטח המגרש כולו. קומת הקרקע יועדה למגרש תצוגת רכבים פתוח ושלושת המפלסים העליונים יועדו למשרדים שחולקו לשני אגפים: אגף מערבי שנותר בבעלות בעל המגרש ואגף מזרחי שהוחזק על ידי חברת מגור. עם הקמתו של המוסך, החלו תושבים מהסביבה להרים קול זעקה שהדבר יפגע באיכות חייהם והחלו במאבק ציבורי שהגיע עד לראש העיר שלמה להט שפסק שהמוסך יבוטל ואיתו יוחלף ייעוד הקרקע של האזור כולו מתעשייה למשרדים, וכך היה. כיום משמש מפלס תת-הקרקע לחניית רכבים.

גם החלק של מפלס הקרקע שינה מייעודו ומחלל תצוגה הפך למשרדים ולמסעדה. כיום מאכלס הבניין את משרדי חברת מגור שתופסים בקושי רבע קומה וחוץ מהם שוכנים בבניין שני משרדי אדריכלים שאחד מהם הוא משרדו של מהנדס עיריית תל-אביב הקודם דני קייזר. כמו כן בבניין מתווך דירות יוקרה, זרוע של חברת פירסום, וגם אגף תרבות אמנות וספורט של אקי"ם  – שאני ממליץ לכל אחד להכיר את האמנות שיוצרים אנשים עם צרכים מיוחדים.

זהו הבניין היחיד שתכנן סופר בסגנון ברוטליסטי והפתרון של בטון חשוף לא בא לו כאן כהצהרה אופנתית, אלא כפתרון פונקציונאלי שעיקרו נועד לחסוך כסף ליזם בעלויות התחזוקה כיאות לבניין תעשייתי. ההשקעה התמקדה בתבניות ליציקת הבטון ובזה ניגמר הסיפור. תהליך הבנייה היה חלק וחוץ מטעות אחת בהנחת תבנית (דבר שלא ניתן לתקן ועד היום בחלק אחד בבניין יש היפוך ביציקה) העסק עבד חלק. סופר וקולודני הגישו גם הצעה לתחרות היוקרתית ביותר שהיתה בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים לתכנון בית המשפט העליון בהר הצופים. בתחרות הם זכו במקום הראשון אך בעקבות לחצים שונים בוטל הפרויקט ולאחר כמה שנים נספות הוחלט על הקמת בית המשפט בצמוד לקרית הממשלה – פרויקט שתוכנן בסופו של דבר על ידי רם ועדה כרמי.

סופר גם תכנן מבני מגורים והיום הוא שוקד על תכנון בית משפט השלום החדש בעיר אשדוד. שם גם מתמקדת כיום עיקר פעילותו (מבני מגורים, חינוך ותעשייה).

כל פעם שאני פותח את היום ונכנס לבית מגור, אני שומע את זעקת הבטון הבוקעת מקרביו. יש כאן דרמה סוערת שתמיד מעלה לנגד עיני את השאלה האם הבטון היה רוצה שזה מה שיקריצו ממנו. בית מגור הוא בניין בעל נוכחות שיהיו כאלה שישנאו אותו ויהיו שיאהבו. אני עדיין מתלבט.

.

מודל הבניין (מקור: אוסף אדריכל דרור סופר)

.

תצלום פירסומי של חברת מגור, 1979 (מקור: אוסף אדריכל דרור סופר)

 

אותה זווית, 2010

.

הפינה הצפון-מזרחית

.

הפינה הדרום-מזרחית

 

גם כאן ניצבע הבטון האפור בצבע הגנה

.

עוד קצה

.

חזית הכניסה הראשית בדרום אליה מוביל גשר המקשר אותה עם הרחוב

.

חזית מערבית: מעבר הולכי רגל המרחף כזיז מעל לחניון. החלל הפתוח שהיה במפלס הרחוב נסתם והפך לשטחי משרדים ומסחר

.

בחניון מתחת לחזית המערבית

.

חניון הבניין הותאם במקור לשמש כמוסך וחניית רכבים כבדים לגרירה

.

זיכרון אחרון למוסך שהיה: פיר בקרקעית החניון שנסתם בחלקו לטובת חניה נוספת

.

הדיירים

.

החלל המרכזי אליו משקיפים המשרדים באגף המזרחי

.

בעבר כשכל הבניין הכיל משרדים של חברה אחת הייתה מערכת המדרגות הזו פתוחה והיוותה את מערכת התנועה האנכית העיקרית באגף המערבי, אך כיום עם החלוקה למשרדים של חברות שונות נאטמה הגישה למדרגות

.

> חשוב לציין כי חלק מהתמונות המוצגות ברשימה זו (הטובות שבהן) צולמו בהזמנת המשרד על ידי הצלמת אורית רז.

.

החלל הפתוח במרכז האגף מאפשר קשרי מבט

.

כניסה ראשית למשרד

.

מעבר

.

שהתכניות לא יפגעו

.

רועי ומשה (אגף תכנון ערים ופרוגרמות)

.

עופר ואבי (אגף ניהול פרויקטים)

.

סמדר וערן (אגף אדריכלות)

.

שמואל

.

השולחן של משה

.

משה, אינה ורועי (אגף תכנון ערים ופרוגרמות)

.

קלסרים

.

חלון אחורי

.