לקראת הכתבה הרביעית שעמדתי לפרסם בכתב העת "הד החינוך", היה ברור לי שהפעם אלך אחורה בזמן ואבקר באחד מבתי הספר המרתקים ביותר שתוכננו בישראל. הבניין שתוכנן בשלבים החל משנת 1959 על ידי האדריכל מרדכי בן חורין (המופיע ברשימותי כבר פעמיים: במגדל דיזינגוף ובמשרדו) הוא לעניות דעתי אחד מהאדריכלים הטובים שיצרו כאן בארץ מגוון של פרויקטים שכמעט כל אחד מהם הפך לאייקון בנוף הישראלי.
את בית הספר אורט בנתניה הכרתי הודות להרצאה שנשא בן חורין, במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל בשנת 2005. בהרצאה תואר תהליך תכנון והקמת הקמפוס, באמצעות עשרות תצלומים היסטורים שהציגו את המבנים הרבים שתוכננו על ידו בבית הספר. ההרצאה הייתה כל כך טובה כך שהיא נותרה בזכרוני, וכשהגעתי לכתוב על בתי הספר היה ברור שאעלה בשלב זה או אחר את מקומה של המורשת האדריכלית במוסדות החינוך ואורט נתניה יהיה מקרה המבחן. זהו המאמר הרביעי שפרסמתי בכתב העת לנושאי חינוך "הד החינוך", כשאת הטקסט הזה ערכה ציפה קמפינסקי ובהזדמנות זו אני רוצה להודות לה על ההזדמנות לפרסם סדרה של מאמרים קצרים על הצד הפיסי של בתי ספר בישראל.
לצערי, כל החומר שהוצג במצגת אבד וארכיונו של בן חורין אבד אף הוא בתקופה הקצרה מאז ההרצאה, וכך נותרתי ללא כל אותן תמונות שעליהן התכוננתי לבנות את הכתבה (כמו למשל שילובן של עבודות מתכת אמנותית באולם הכדורסל מעשה ידיה של האמנית רות צרפתי-שטרנשוס שנפטרה בראשית החודש הזה). את התמונות הבודדות שמצאתי קבלתי מצבי אלחייני ומבן חורין עצמו (וכאן ברצוני להודות לשניהם על העזרה הרבה באיתור התמונות) – אך מדובר בקומץ שאינו מייצג את החומרים המקוריים אליהם נחשפתי בעבר.
בכל מקרה, הכתבה נכתבה כפי שתוכננה רק בלי מכלול התמונות המוזכר. בנוסף, הכתבה במקור הייתה ארוכה יותר אך משיקולי עריכה היא קוצרה ובחרתי להיות נאמן לגרסה המודפסת ולא להציג כאן את הנושאים הנוספים שהעליתי בגרסה המקורית.
קודם לביקור בבית הספר שאותו ערכתי באחד מימי ששי בלווית שאול, פתחנו בחומוסיה סמוכה – באזור התעשיה של נתניה. למרות המראה הפשוט ולא מושך של המקום, התגלה החומוס כמוצלח ומעולה, והסתבר שבעל המקום הוא צעיר ערבי מבאקה אל גרביה, שבחר ללכת בדרכו של דודו שפתח את אחת מהחומוסיות הטובות בהן ביקרתי ועליהן כבר כתבתי כאן בחדרה. לאחר מכן, המשכנו לבית הספר השוכן בסמוך.
אני חושב שהשילוב של החומוס עם בית הספר אולי לא מתאים ל"הד החינוך" – אך למזלי, כאן מותר לי לעשות כמעט כל מה שאני רוצה. יש גם שני סרטונים [1] [2] אז הנה הרשימה:
[1]
מדינת ישראל איננה נוהגת אומנם כמדינה קומוניסטית, אך נדמה שמשהו מהאינטרנציונל הצליח לחדור אל הרוח הישראלית: עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְסוֹד נַחְרִימָה / אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה / לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹל. המחר אכן יכול להראות מבטיח, אך כאשר הוא בא על חשבון העבר המהווה את יסודותיה של החברה והתרבות הישראלים, הרי שהחרבה זו הינה ככריתת הענף עליו אנו יושבים ומביאה לבכייה לדורות הבאים.
זהותו של מקום נבנית משלל רבדים כשמבנה טבעי של מקום והתפתחותו התרבותית יכולים להמשך דורות. כאשר באים לפתח את המקום, נוסף הרובד שיכול להתנתק מהעבר או מאידך בכוחו להוות המשך בהתפתחותו הטבעית תוך יצירת תודעת מקום – דבר המהווה בין היתר מרכיב בחינוך להתייחסות ואחריות של יושבי המקום לסביבתם הפיסית.
[2]
לא מעטים מוסדות החינוך השוכנים במבנים וקמפוסים שתוכננו על ידי טובי האדריכלים ומהווים רגעים של חסד יצירתי וטכנולוגי בתרבות המקומית. בין המבנים הללו שהוקמו בדור הראשון של מדינת ישראל הצעירה ניתן למנות את בית ספר ניצנים שתכננו יעקב רכטר ומשה זרחי ברמת אביב, מקיף יד שפירא ביפו בתכנון שלמה פלד ואריאל מייזליץ, עמל ע"ש תמן בצפת בתכנון שמעון פובזנר והדוגמאות עוד רבות ומכל רחבי הארץ.
קרית חינוך אורט לבוביץ' שתוכננה על ידי האדריכל מרדכי בן חורין בשנת 1959 ומוצגת לפניכם, הינה הדוגמה המובהקת ביותר לארכיטקטורה במיטבה המצליחה לשלב ולהביא לידי ביטוי באופן איכותי ערכי תרבות ומורשת לצד ערכים טכנולוגים. למרות זאת, שנים של הזנחה וחוסר הערכה והבנה, הביאו לשינויים ופגיעות במקום אשר בימים אלה הביאו את הנהלת המוסד לקבל החלטה להחריב חלקים משמעותיים של מבני המוסד.
עד ימינו אלה ובכלל, ובמיוחד בשנים הראשונות של מדינת ישראל, הושקע מאמץ דל ביותר בתכנון אולמות הספורט. כך יוצא שמרבית האולמות הם למעשה קופסאות אטומות עם חלונות צרים, מתוך חשש שהכדורים ינפצו את הזכוכיות.
אולם הספורט שתוכנן בקריה על ידי בן חורין ביקש לנפץ את כל אותן סטיגמות ולהעניק לתלמידים אולם קליל ונעים הפתוח אל החוץ. באופן זה, נוצרה אחת מהפנינים של הארכיטקטורה הישראלית, שאף היום, לאחר שהבניין עבר שינויים המהווים השחתה ופגיעה קשה ביצירה, נותרה מרשימה ומקורית.
גג המבנה הדקיק השובר את המישור המקובל, נשען על עמודים אלכסוניים המדמים תנועות התעמלות של ידיים או רגליים מפוסקות אל-על, וקיר מסך הזכוכית יוצר קשר ורציפות עם חצר בית הספר. לשם הגנה מפני כדורים תועים, רושתה חזיתו הפנימית של קיר המסך בעבודת מתכת של האמנית רות צרפתי-שטרנשוס שבמהלך השנים הוסרה ואבדה.
לבד מעבודת המתכת, הוחלף קיר מסך הזכוכית המקורי בלוחות המחדירים אמנם אור יום אך אינם מאפשרים שקיפות מלאה. מסיבה זו אבד קשר העין עם החוץ ואף אבדה האפשרות לפתוח את החלונות לצורך אוורור טבעי.
[3]
בית הספר הוקם ליד מבנים קיימים שנבנו באתר קודם להקמת המדינה ולא תאמו שינויים במערך החינוך כגון לימודי אלקטרוניקה. הודות לכך בשנת 1969 הוזמן האדריכל לתכנן שתי כיתות אלקטרוניקה. בן חורין סבר שהעתיד טמון בתחום האלקטרוניקה ועל המוסד להקים בניין בן עשרות כיתות. ההנהלה סירבה ולפיכך הסתפקה בהזמנתה המקורית.
בן חורין שראה את הנולד, תכנן למעשה בניין שלם אך הציג את שתי הכיתות בלבד והחל בביצוען בשטח. כבר לפני גמר בניית שתי הכתות, הבינה ההנהלה את המציאות החדשה, והזמינה כיתות נוספות. בסופו של הדבר, מימש בן חורים את הבניין שתכנן מראש.
ייחודו של הבניין הנמשך לאורך יוצא דופן של 110 מטרים, הנו בבחירה בבטון, בלוקים וזכוכית כחומרי הבניה – חומרים בסיסיים ופשוטים אך יחד עם זאת עמידים וכאלו המקרינים כנות וצניעות שאיננה מסתתרת מאחורי אריחי קרמיקה תכולים או טיח מאפיר.
בשל גובהו של בניין הכיתות המרכזי, העניק האדריכל לתלמידי המפלס העליון חצר עילית בקומה השלישית אליה יוכלו לצאת ולשאוף אוויר צח בהפסקה בת עשר הדקות העומדת לרשותם במקום לרדת ולעלות שלוש קומות. כיום הוסבה החצר לחדרי שירותים ומשרדי הנהלה ובכך נפגעו למעשה ההתנהלות בבנין, תאורת המסדרון וכן חזותו החיצונית של המבנה.
שינויים שכאלה הם ההופכים מבנים אלה לשנואים על המשתמשים בניגוד לעבר, והם שגורמים לכך שערכם הולך ומטשטש ומקרב את קיצם.
המבנה תוכנן באופן גמיש כך שניתן יהיה בעתיד לערוך שינויים מרחיקי לכת בחלוקת החללים הפנימיים. מסיבה זו, היה זה מבנה החינוך הראשון בישראל בו נעשה שימוש בטכנולוגית בניה של קורות דרוכות.
למרות גמישותו של המבנה, בחרו במהלך השנים מקבלי ההחלטות במוסד שלא להטות חסד למקום וביצעו שינויים בכל חלקיו שלא תרמו לצורתו של הבניין, תוך שימוש בחומרי בניה לא תואמים אשר אינם הולמים את המבנה ותוך פגיעה בחללים נדרשים.
כיום עומדת קרית החינוך בשיאו של תהליך בניה והתחדשות, ולבד ממספר מבנים, ייהרסו כל המבנים הקיימים (ובראשם מבני סדנאות העבודה ההיסטוריים) ואת מקומם יחליפו מבנים חדשים בהם אין כל ייחוד או זכר למבנים ולשימושים שהתקיימו ופעלו כאן בעבר ושיקפו מערך חברתי, תרבותי ומקצועי בן דורות.
ראוי היה שאת המבנים החדשים יתכננו תוך אזכור למבנים הראשונים, ולמבנים החשובים שזכו להמשכיות ישיבו את ערכם שאבד, ויתייחסו אליהם כאל יצירות אמנות של ממש.
במטרה לשפר את היחס אל המערך הפיסי המרכיב את קרית החינוך, ראוי היה להעביר מספר שיעורים הן לתלמידים והן לאנשי הסגל, וזאת במטרה שילמדו להבין ולהעריך את המקום בו הם פועלים במרבית שעות היום.
שימור נכסי התרבות המקומיים הם ערובה לשימור כלים מהם ניתן ללמוד על ערכים אנושיים. במסגרת זו, בה נוצרים קונפליקטים לגבי אתרים הנדרשים לשכלול, פיתוח וחידוש, ניתן לכוון את מעשינו לדבריו של שר החינוך לשעבר יגאל אלון. דברים אלו, שנאמרו על ידי אלון בפני הוועדה הציבורית לשחזור ראש פינה עם קבלת ההחלטה לשחזור מרכז המושבה ההיסטורי, הפכו עם השנים למצפן בתחום חידוש מבנים ומרחבים הנושאים ערך תרבותי: "עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל".
חלון אחורי 
טרקבאקים
[…] תיכון אורט נתניה (עם שאול) […]
[…] תיכון אורט נתניה (עם שאול) […]