המומלצים / שלל מקומות קטנים ונחמדים ברחבי ישראל לאכול בהם על הדרך

סוכות הגיע ועימו הסתיו, וזה הזמן הטוב ביותר לטייל במרחבי ארצינו היפה ושוטטת הדם. אבל סיבוב אינו מושלם ללא עצירה לאכילה ועדיף שיהיה מקומי וייחודי. ברשימה זו, אציג ששה מקומות מומלצים למילוי הקיבה ובהם עצרתי אני בשבועיים האחרונים במהלך סיבובים שלא הועלו לאתר מפאת גידול בתדירות הסיבובים שלי לאחרונה.

ראוי כמובן לציין כי לא קבלתי כל תשלום / שוחד / מינוי פוליטי באף אחד מן המקומות המוצגים ואני ממליץ עליהם ממספר סיבות מרכזיות: 1. קידום ערכי תרבות ומורשת. 2. ערכים כלכליים – לעידוד תוצרת מקומית וזעירה. 3. לוודא שעוד אנשים יכירו או יזכרו – כדי שבפעם הבאה שלי באזור אמצא את המקום ושלא יסגרו אותו. 4. טוב ליבי השופע ( ;

מאפיית צנעני / גדרה

לפני שנתיים בררתי איפה יש מקום טעים, בדרך לשמורת גד ותל לכיש שם רציתי לטייל באיזה יום עם שמעון ואורי. היה מאד קשה למצוא משהו כזה, אבל אחרי הרבה עמל וסבל, הצלחתי להצליב מידע באינטרנט, ולגלות את הפנינה האמיתית של גדרה (אלא אם כן מישהו יגלה לי אחת נוספת): המאפייה התימנית של משפחת צנעני. 

מאז הביקור הראשון, עצרתי אצל הצנענים כבר כמה וכמה פעמים, וכל פעם מצאתי את עצמי מתקנא בתושבי גדרה שיש להם כזו מאפייה בייתית וטעימה בלב ליבו של היישוב. המאפייה עצמה שוכנת בקומת הקרקע של בית פרטי (רחוב גד 3 היוצא מרחוב ויצמן – הרחוב הראשי של העיר) הניצב בשכונת מגורים שנראית כאילו עצר בה הזמן מלכת ושנות ה-50 לא תמו – במובן החיובי של הרעיון. בפעם האחרונה שביקרתי כאן בערב סוכות, שאלתי את הבת הצעירה של המשפחה שניצבה בעמדת הקופה אם יש קשר משפחתי לכוכבת נולדת מרגול. התשובה היפה והמלהיבה (לא פחות מהבחורה) הייתה שהקשר היחידי עם מרגול הוא שהכביסה של אמא והכביסה של מרגול מתייבשות שתיהן תחת אותה השמש… כמו ברשימות האחרונות שהעליתי לכאן, אז סרטון קצרצר מציג חלק מתהליך האפייה אצל משפחת צנעני, אותו צילמתי בפנים המאפייה.

הבטחתי לשולי שאקח אותה לארוחת בוקר בטבע, אז מגדרה הדרמנו על כביש 40 המשכנו צפונה עד לשמורת מרר (או מע'ר) – במקום בו התרחשו קרבות קשים במלחמת העולם הראשונה ובעת מלחמת העצמאות. את העובדה כי במקום שכן כפר ערבי – הס מלהזכיר ועובדה זו לא נמצאת בשילוט המקומי. 

אז במקום בו נהרגו נאשים בקרב ואזרחים לא שבו אל ביתם – שם על ספסל לצד שולחן שקט, מבודד ונעים פרסנו את מרכולתינו ופתחנו את הבוקר. בסביבה ישנם גם חדרים להשכרה לפי שעה כך שאם אתם מעוניינים בבילוי מושלם, דיסקרטי וקרוב למרכז – זה המקום!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

והנה כמה תמונות משמורת מרר

 

 

 

 

 

 

**************************

חוות דחלאן / כביש 40 מול רהט

לפני כמה שנים נסעתי לערד עם מירי (שלמדה איתי בבצלאל והייתי דלוק עליה), חשבנו שנמצא מקום בדווי שנוכל לאכול בו משהו, אך להפתעתנו למרות שלצד כביש 31 שוכנים עשרות ישובים בדווים – לא היה מקום אחד לרפואה. רק אחרי שחזרנו ופנינו לכביש 40 בצומת להבים, ניתקלנו ממש מול רהט בשלטים מזמינים לאוהל אירוח בדווי. אז מורעבים עצרנו באוהל הענק שלצד הדרך, וזכינו להכיר מקום שעד שהיום אין פעם שאני יורד לדרום ולא עוצר בו.

כאן לא מתצאו אטרקציות מטורפות, אלא פה הולכים על משהו טעים, קצר, קצת תיירותי אבל במידה הנכונה, ובמחיר מאד הוגן. המגש שלי קבוע: פיתה עם שמן זית ולבנה וכוס לימונדה, ולצד שניהם מקבלים צלוחית זיתים מעולים. יש אוהל ענק עם מקומות ישיבה נוחים, כך שאתמול למשל שעצרתי במקום נשכבתי על אחד המושבים ושקעתי בספרו של וילנאי על ים המלח משת 1964 (אותו קיבלתי בתחילת היום מתנה מאסף מדמוני).

פעם שאלתי את בעל המקום למה חוץ מהמקום הזה אין מסעדה או מזנון בדווי על הדרך שלצידה שוכנים כל כך הרבה כפרים, והוא ענה לי שהבדווים הקימו הרבה מקומות כאלה לאורך השנים, אך תמיד המדינה לא העניקה רשיונות, ולבסוף הגיעו פקחים שהרסו את המקום וגם דפקו קנס. גם חוות דחלאן "זכתה" למסורת הביקורים, וזו אחת הסיבות שהמקום שוכן באוהל ארעי. אך נראה כי לאחרונה הוסדר העיניין ולפחות לחוות דחלאן לא עושים בעיות (או שאני לא מעודכן). בכל מקרה המקום מאד שליו, נעים ונח ולא הייתה פעם אחת שהתאכזבתי מהעצירה במדבר, רגע לפני שאני חוזר לאספלט ולבטון.  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

********

המאפייה הבוכרית / שכונת שפירא, תל אביב

שכונת שפירא היא אחת מהשכונות היפות לא רק בתל אביב אלא בארץ כולה, את היופי שבה ריכזו וערכו לכדי ספר שראה אור לפני פחות מחצי שנה מוקי צור והאדר' שרון רוטברד. "לא ביפו ולא בתל אביב" המסכם בצורה מקורית ויפה את סיפורה של השכונה, אך יותר מזה – הספר מצליח להעביר לקורא את האווירה המיוחדת והקוסמופוליטית של המקום.

הספר יצא בהוצאת הספרים "בבל", שהפכה תוך זמן מאד קצר לאחד מהמוסדות החשובים של עולם הספרות והעיצוב בישראל, ואולי גם מיותר לציין ש'בבל' שוכנת בשכונת שפירא באחד מהמבנים המיוחדים ביותר בעיר – אבל זה כבר סיפור לרשימה אחרת.

מוסד חשוב אחר וותיק עוד יותר, היא המאפייה הבוכרית השוכנת ברחוב מסילת ישרים  – הרחוב הראשי של שכונת שפירא (ממש ליד מעגל התנועה במרכז הרחוב, בבניין מס' 41). לפני כחודשיים, כבר העליתי לכאן רשימה שתיארה סיבוב שעשיתי עם כנופיית ויקיפדים, שבסיומו ביקרנו במאפייה המדוברת. כרגיל, כולם היו מאד מרוצים אחרי הליכה ארוכה בחום המתיש לגלות מאפיה קצת אחרת, כזו עם מסורת וטעמים שלא בכל מקום ניתקלים בהם.

חוץ מלחמים בוכרים מסורתיים, נמכרים במקום קיסוני בצק בשלל מילואים, כשהמומלץ שבהם זה מילוי הבשר, אבל את זה אתם כבר תחליטו לבד.

 

 

 

 

 

**********************

המאפייה הביתית של חוה'לה / מסילת ציון

את המאפיה של חוה'לה, גיליתי במקרה בעת נסיעה על הכביש המחבר את בית שמש עם בית גוברין. לצד הדרך היה שלט שכיוון ליישוב מסילת ציון, ואחר כך מערכת שילוט אררררוכה הובילה אותנו עד לקצה המושב – שם בבית האחרון אפתה חוה'לה את העוגות והחלות הטעימות ביותר שאכלתי לאחרונה.

חוה'לה אופה קטנה יש לה קמח מים ותנור ביתי, שבו היא אופה בכמות מוגבלת את המאפים הביתיים והאיכותיים שלה. בפעם הראשונה טרפנו הכל כבר במכונית קודם שהגענו ליעדנו, זה היה פשוט טעים מידי. אבל בפעם השניה התקשרתי לפני ודאגתי להזמין חלה.. ובתיאום נוסף עם שולי, עשינו לנו ארוחת בוקר רומנטית בצל העצים ובלב הטבע שוטט הדם בפארק קנדה. את שרידי הטיהור האתני שבוצע כאן דורסים מידי סוף שבוע אלפי מטיילים ורוכבי אופניים הבאים מכל רחבי הארץ. האויר מצוין והנוף נהדר, "ואפילו אפשר לראות את החרמון ביום יפה" (…סתם, זה משפט שתמיד אומרים כשמגיעים לקומה העליונה באחד מהמגדלים בעיר).

אז אם אתם חושבים על בוקר נחמד באזור בית שמש, כי יש באזור מאות מסלולי טיול ואטרקציות – אז חוה'לה זו תחנת חובה ששווה לנסות. וכך לשלב אוויר נקי עם טעם ביתי, איכותי וטוב – רגע לפני שיחטפו אותה לאיזו רשת. באותה הזדמנות אפשר גם להתעקב לשתי דקות על בית העם המקומי ובניין בית הכנסת שנראה כמו בניין שיכון טיפוסי ביוקנעם.

עידכון (18.03.10): המקום כבר לא עובד. חבל…

 

^בית העם של מושב מסילת ציון

^בית הכנסת של מושב מסילת ציון

 

 

 

 

 

 

 

 

ממסלית ציון המשכנו חמש דקות לפארק קנדה,

ושם על שרידי כפר ערבי אכלנו בשלווה ישראלית טיפוסית את ארוחת הבוקר

 

 

 

 

******************

חנות המפעל של גלידות בן אנד ג'ריס / יבנה

יבנה נמצאת תמיד על הדרך לדרום, למרות שהיא בסך הכל שוכנת 10 דקות מתל אביב אבל עדיין נותנת תחושה של שחקנית שמחוץ למטרופולין. בכל מקרה, ביבנה יש לא מעט מה לראות: משה דיין חיפש כאן עתיקות מהתקופה הישראלית, על גביהם מפארים מספר מבנים ממלוכים עד היום שני מוקדים בעיר: תל יבנה – שממש לאחרונה נחרש חלקו לטובת כביש מהיר והקמה של שכונת מגורים (באתר שכן עד 1948 הכפר הערבי יבנא), וקבר רבן גמליאל. מהתקופה הישראלית הנוכחית ישנם מספר מפעלים שתוכננו על ידי שני אדריכלים זוכי פרס ישראל רם כרמי ואחותו עדה כרמי – כשאת המפעל של רם כרמי (פרויקט מטורף שמזכיר מאד את התחנה המרכזית החדשה עם רחובות פנימיים) עומדים להרוס ממש בימים אלה, והמפעל שתכננה עדה כרמי ממש מולו – עומד נטוש וגם הוא ככל הנראה ייהרס ברגע שיינתן האות.

אבל חוץ מארכיטקטורה יש ביבנה גם את הגלידה האהובה עלי. כאחד שחולה על גלידות ובכל הזדמנות שאפשר אני אוכל שני כדורים בגביע, ובתור אחד שהעוונטה והיחצ"נות של אייסברג ושאר אחיותיה כבר לא עובדת עליו, אז בחנות המפעל של בן אנד ג'ריס אני מוצא את הבסיס, עם הטעמים שרק כאן אפשר להשיג. חוץ מזה שאחד משני השותפים מתאמן בחדר כושר עם אמא שלי כאן בתל אביב, בן אנד ג'ריס מתבססים על הנוסחה האמריקאית של עודף מתיקות שעלי היא עובדת.

חנות המפעל ביבנה (המיסב 1 מול תחנת הדלק, 08-9437474) שוכנת ממש ליד תל יבנה – עליו ניתן להשקיף מחלון החנות, היא מקום נוח לעצירה על הדרך ואם אתם כבר בדרך חזרה הביתה, אז כדאי לנצל את המבצעים של העודפים שלהם ולקחת למקרר בבית.

 

 

 

 

***************

מאפיית רימונה / חוסן

אחת מהתחנות האהובות עלי בדרך לצפון הרחוק זה מאפיית רימונה השוכנת ביישוב חוסן הסמוך למעלות-תרשיחא – ולא בגלל פלאי הארכיטקטורה המרהיבים המצויים בו (הצימרים כאן זוכים לשמות כמו "מערת התשוקה" וכדומה ובעיצוב שבא בהשראת מערות על-קרקעיות שטרם נראו בעולמינו).

הביקור הראשון שלי במקום היה בהמלצתו של שמעון שאת המקום גילתה לו בחורה שמכל הקשר שהיה לו איתה נותרה הזכות להכיר את הלחם של רימונה. עם שמעון בנתיים יש לי חשבון פתוח כי הוא הבטיח שנעשה יחד את היהודיה הקיץ, ובסוף הוא הבריז לי ועשה את היהודיה עם עוד שתי בחורות, וכך נותרתי בלי היהודיה ובלי שתי הבחורות (יהודיות כמובן).

ולגבי רימונה: עם דעיכת ענף החקלאות, שעליה התבססו מרבית תושבי חוסן, פנתה רימונה להקמתה של המאפיה הייחודית שבשעריה אני ניצב אחת למספר חודשים, ואם היה ניתן אז גם הייתי מבקר בה מידי יום.

הלחמים והמאפים כולם נוצרים על פי מתכונים, אותם הצילה רימונה מדודתה המרוקאית הקשישה. לבד מלחמים ושלל מאפים, מגישה רימונה גם בהמזנה שבאה בהתראה קצרה (אבל לא קצרה מידי) ארוחות בוקר ובראנצ'ים מעולים במחיר מאד סביר. תמיד כדאי לוודא מראש שרימונה אופה באותו יום ואם זה יום ששי אז שתשמור שולחן אל מול הנוף.

ביום רביעי בדרך לפגישה בחורפיש עצרתי בלי להודיע מראש, ורימונה אפתה לי לחם עם עשבי תיבול (5 ש"ח) אותו טרפתי תוך דקה, ואפילו לא הספקתי לצלם (את מתקן המים הבריטי דווקא הספקתי לצלם, ולו מוקדשת רשימה שלימה).

על רימונה תמצאו לא מעט חומר ברשת, והמשותף לכל אותן כתבות, זה שכול הכותבים ממליצים עליה (וגם לקשר לאחת מהן, ולהזכיר גם את מספר הטלפון שלה כדי לוודא שלא תאלצו להמתין סתם: 04-9978186).

היות ובביקורי האחרון היה מדובר באמצע שבוע ובשעת בוקר יחסית מוקדמת לתיירות, אז המקום היה קצת ריק (למרות שעד אותה שעה נחטפו כבר כל הלחמים…) אז שילבתי כאן שתי תמונות שצילמתי בפברואר 2005 בעת ביקורי הבתולי הראשון במקום.