סיבוב בירושלים בכמה מקומות מעניינים

האמת ש"מקומות מעניינים" יכולים להיות למשהו אחר משעממים, אבל אותי הם מעניינים. אם יש לכם סבלנות וכמה דקות פנויות אתם מוזמנים לראות גם.

הצעתי לאיתי (עורך האדריכלות באתר Xnet) לפרסם כתבה על פרויקט מגורים חדש בהר הזיתים, מה שהצריך את עלייתי לעיר הקודש. הגעתי בין הטיפות לעיר וחשבתי שמוגזם שרק בשביל הר הזיתים נסחבתי לכאן, אז במקום לחזור מיד למישור החוף החמים והיבש, החלטתי לבקר בכמה פרויקטים שהרבה זמן לא בקרתי בהם.

.

רחבת הכניסה למערה התת-קרקעית בה טמונה על פי המסורת הנוצרית מרים

.

(1) קבר מרים

בשעה 16:00 קבעתי עם האדריכל בפרויקט "מעלות דוד". יצאתי מוקדם מהעבודה והקדמתי ב-15 דקות לפגישה. היינו כבר על "דרך יריחו" – דרך קדומה שקישרה בעבר בין ירושלים ויריחו וכיום משמשת בעיקר את תושבי הר הזיתים. הצעתי לאביעד, הצלם שהתלווה אלי, לעצור לכמה דקות באחד המקומות המעניינים בעיר: מערת קבר מרים (האמא של ישו). המערה נמצאת בנחל קדרון, מזרחית לעיר העתיקה. פעם הצעתי לשאול ללכת ברגל את כל נחל קדרון עד ים המלח. בדרך עצרנו במר סבא ובשרידי מבצר הורקניה, ותוך כמה שעות הגענו לים, סיפור שלקח לנו בסך הכל כולל כל העיכובים 6 שעות.

מערת קבר מרים חצובה בסלע הגיר הירושלמי והיא כנראה כבר כמעט בת 2,000 שנה. מתוך רחבה מרוצפת גדולה, נכנסים מבעד שער אבן לאולם מלא מדרגות היורדות אל עומק של כ-10 מטרים מתחת לפני הקרקע. שם ישנה מערה גדולה בה טמונים כל מיני אנשים שחיו כאן: ההורים של מרים חנה ויהויכים, בעלה של מרים יוסף, מלכת הצלבנים מליסנדה, מלכת סקנדינביה בוטילדה ואולי עוד כמה כאלה ששכחתי את שמם. יש גם מזבחות שמשרתים את העדות השונות בנצרות (ארמנים, אתיופים, יוונים-אורתודוכסים יש גם מחראב למוסלמים). באמצע המערה ניצב מבנה קברה של מרים שנחצב בסלע.

המקום היה מלא תיירים מכל העולם, אנחנו רק הצצנו והמשכנו חזרה למכונית.

.

שלט הכוונה סמוך לקבר מרים

.

.

.

מדרגות חצובות באבן הגיר מורידות את המבקר אל מערת הקבורה

.

קבר מרים

.

(2) מצבת קבורת מוג'יר א-דין

בסמוך לאתר קבר מרים, בולטת המצבה המסמנת את מקום קבורתו של הגאוגרף המוסלמי מוג'יר א-דין שחי כאן לפני 500 שנה. הודות לכתביו ניתן היום לדעת כיצד היו חיי היום יום בארץ ישראל באותה תקופה.

מצידו השני של הכביש אפשר להשקיף על נחל קדרון והכותל המזרחי של הר הבית שאחרי הגשם הופך למדרון ירוק ופרחוני. בסמוך, שוכנת "כנסיית כל העמים" שבולטת הודות לגמלון המצויר בראשה. זמננו היה קצר, אז המשכנו למעלה לשכונת ראס אל-עמוד אל מתחם "מעלות דוד" החדש.

.

קברו של הגיאוגרף והשופט הירושלמי מוג'יר א-דין אלחנבלי (1456-1522), מצבת הקבר צמודה לכניסה אל קבר מרים

.

הנוף מהחניה שלצד האתר משקיף על נחל קדרון והכותל המזרחי של הר הבית

.

כנסיית "כל העמים" שבשולי נחל קדרון. הוקמה ב-1924 בתכנון האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצי שתכנן בארץ מבנים רבים לכנסיה הפרנציסקנית

.

בית הקברות היהודי בהר הזיתים כפי שנשקף מחלון המטבח באחת מדירות מתחם "מעלות דוד"

.

(3) מתחמי המגורים "מעלה הזיתים" ו"מעלות דוד"

את מה שיש לי להגיד על "מתחם מעלות דוד" כבר כתבתי לפני כמה ימים באתר Xnet, בכתבה שפורסמה תחת הכותרת – "נוף להר הבית, לקברים ולשכנים עוינים: מתחם ליהודים בהר הזיתים". קודם נכנסתי ל"מעלה הזיתים" ולאחר מכן המשכתי ל"מעלה דוד" שם חיכה לי האדריכל בועז ביטמן.

השמש כבר החלה לשקוע. ברגע האחרון לפני שהחשיך, אביעד צילם את התמונות שאפשר לראות בכתבה ואני את אלה שיש כאן.

.

החצר הפנימית במבצר מעלה הזיתים – מתחם מגורים ישראלי בקצה שכונת ראס אל-עמוד שבהר הזיתים

.

שלט על אחד מקירות הבתים במתחם מעלה הזיתים

.

לעומת מתחם "מעלה הזיתים" שמורכב ממספר מבני מגורים חדשים, מתחם "מעלות דוד" כולל בינתיים שני מבנים היסטורים שהפכו שניהם למבני מגורים משותפים. עד 2015 תושלם במתחם שורת מבני מגורים חדשה.

.

אדריכל בועז ביטמן וברקע החזית האחורית של בניין המגורים המרכזי במתחם "מעלות דוד". במקור בניין משטרה בריטי, מפקדת לגיון ירדני ומשטרת ישראל.

.

בעקבות תרגיל פוליטי נדרש האדריכל לבטל את המרפסות שכבר אושרו ונבנו. כעת הן מוטלות מפורקות בכל דירה.

.

מראה דירה: ארוכה וצרה. מצד צפון משקיפים על בית הקברות והר הבית ומצד דרום על שכונת ראס אל-עמוד

.

אדריכל בועז ביטמן על אחת מהמרפסות שבחזית הצפונית וברקע בית הקברות וכיפת הזהב שבמרכז הר הבית

.

הפינה הדרום-מזרחית של הר הבית וירושלים העתיקה כפי שנשקפת ממרפסת אחת הדירות בפרויקט "מעלות דוד"

.

.

מבנה נוסף במתחם "מעלות דוד": וילה ערבית ישנה שהפכה לבית דירות משותף

.

.

מגג הוילה משקיף על בניין המפקדה (שהפך כאמור למגורים) ובית הקברות.

.

פעם ראיתי מרפסת בלי אור

.

(4) בית אלישבע

נפרדתי מאביעד ומהר הזיתים והמשכתי למושבה הגרמנית ואחר כך היוונית. סמוך למעגל תנועה שמפגיש בין רחוב כובשי קטמון, אלעזר המודעי וחזקיהו המלך נמצא מבנה הציבור הראשון שבקרתי בו היום שתכננו האדריכלים שולמית נדלר ומיכאל נדלר (בהמשך בקרתי בעוד כמה שהם תכננו). את הפרויקט שהושלם ב-1963, הם תכננו במשותף עם שמואל ביקסון. קשה למצוא ישראלי שלא ביקר באחד המבנים שתכננו השניים האלה: החל ממכללת רופין, דרך הספריות האקדמיות באוניברסיטת תל אביב, בן גוריון, העברית ומכללת ספיר, ספריות עירוניות, קיבוצים, מושבים, שכונות מגורים, בתי קולנוע ותאטרונים, בתי משפט וכו' וכו' וכו'. היום בקושי זוכרים אותם וחבל.

בית אלישבע שנקרא על שמה של אשת ראש הממשלה לוי אשכול, שימש כמרכז תרבות, מרכז הכשרה מקצועי לנשים ומעון יום. הבניין מאד מוזנח ומשמש היום את בית הספר למשחק ניסן נתיב. הכניסה אליו רק לתלמידי המוסד, לא התעקשתי לנסות להיכנס אז המשכתי הלאה. לפני שנתיים נועם דביר כתב על הבניין, כתבה קצרה אותה ניתן לקרוא כאן.

.

בית אלישבע בתכנון האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר, ושמואל ביקסון (1963)

.

היום משמש כבית הספר למשחק של ניסן נתיב

.

(5) פארק המסילה

מרגש היה לבקר בפארק המסילה. מאחד המקומות היותר מוזנחים, הפך המקום לטיילת יפה וחיה. מסילת הרכבת שחיברה בין יפו לירושלים, נחנכה לפני 101 שנה, אך הפסיקה להגיע לתחנה שבקצה עמק רפאים לפני הרבה מאד שנים. תוואי המסילה היה נטוש ושומם. לפני כשנה נפתח על התוואי פארק. למעשה מדובר בטיילת, כי כאן רק הולכים, רצים, רוכבים או מתגלגלים. זה לא מקום לשהות בו כי התכנון הרזה וחסר היצירתיות או התקציב לא יצר מקומות מעניינים לשבת בהם, להתקבץ או סתם לעשות פיקניק נחמד. מידי פעם יש אמנם ספסלים וגם מדשאה ברוחב של כמה מטרים, אך הם לא באמת מעוצבים כמקומות, אלא רק כנוי, ללוות את העין של זרימת התנועה.

כמה ימים לפני שהושלם הפרויקט קבעתי פגישה בפארק עם האדריכל שתכנן אותה, כדי לכתוב עליה כתבה. הגעתי לעיר הקודש ואז קבלתי טלפון ממזכירתו שהוא מבטל את הסיור, כך גם בוטלה הכתבה והביקור בפארק.

.

.

פארק המסילה שתכנן שלומיק זאבי על תוואי מסילת הרכבת התורכית בשולי המושבה הגרמנית

.

המסילה

.

הולכים, רוכבים ומתגלגלים בפארק המסילה. כאן זה לא מקום לשהייה.

.

(6) מרכז תרבות עמים לנוער 

מבנה שני שבקרתי היום ואותו תכננו שולמית נדלר ומיכאל נדלר, הוא מרכז תרבות עמים לנוער, שהוקם בין בתי הטמפלרים ברחוב עמק רפאים. הבית עוצב ברוח התקופה, ובעיקר ברוח המבנים שתכננו בשעתו הנדלרים ולכן הדמיון בינו לבין "בית אלישבע" גדול, אלא שכאן יש שני מרכיבים נוספים. ראשית כל חזית קומת הקרקע מורכבת מגדר אבנים מקורית שהקימו הטמפלרים להקיף בה את אחת החוות. הגדר מצאה חן בעיני האדריכלים והם שילבו אותה בבניין. המרכיב השני הוא מגדל זכוכית המיתמר מעל גוש הבניין המרכזי (לא רואים בתמונות שצלמתי).

גם היום, 42 שנה לאחר שנחנך המרכז, הוא מלא בתושבי העיר שבאים לחוגים הרבים המתקיימים בו. את המבנה קשה לצלם בלי עדשה רחבה, ובלילה צריך גם סבלנות ומצלמה טובה. שלושתם חסרו לי.

.

אחד המבנים המיוחדים שנבנו בארץ: מרכז תרבות עמים לנוער, היום מתנ"ס עמק רפאים בתכנון האדריכלים שולמית ומיכאל נדלר, 1960

.

בלילה קשה היה לי לצלם אותו, אבל מעל לתיבה מוארכת שנראית כאילו צפה מעל הקרקע צומח מגדל זכוכית

.

(7) תאטרון ירושלים

המבנה השלישי של הנדלרים הוא אחד מהמבנים החשובים בחיי התרבות של מערב העיר. הוא נולד בעקבות תחרות אדריכלים שהתקיימה ב-1956 בה זכתה הצעתם, אך רק לאחר 30 שנה הושלם הפרויקט, כשאל השניים הצטרפו שמואל ביקסון ומשה גיל.

בשונה מתאטרון הבימה הפתוח, או מבנים דומים אחרים כמו היכל התרבות ובנייני האומה, כאן הביאו הנדלרים את המסה האדירה שהורגלו להנחית במקומות נוספים כמו ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. אלא שכאן מבנה התאטרון מורכב ממגוון של מסות שמנסים לשבור את הכובד שלו.

אני מקווה שבהמשך יהיה לי זמן להרחיב על המקרה של תאטרון ירושלים. עד אז, אלך אל הסוף, אל שני פרטים יחסית קטנים לכאורה במבנה: הפיסול והתאורה. הנדלרים דאגו תמיד לתכנן את עיצוב הפנים בפרויקטים שלהם, ולמנוע כניסה של כל מיני קוסמטיקאיות כפי שנהוג לעשות. במהלך השנים עשו כל מיני פונקציונרים בתאטרון מה שבא להם, וכך נשבר האיזון וכיום קשה לדעת מה באמת תכננו האדריכלים ומה שינו והוסיפו ללא הסכמתם וידיעתם. השטיח האדום למשל הוא של האדריכלים, אך לשם איזון, נבחרו מושבים בגוון אוקר-זהב. הכל היה יפה עד שנחתה איזו פוסטמה מהקרן לירושלים והחליטה להחליף את המושבים לצבע אדום, בטענה שבכל התאטראות המושבים הם אדומים. הבחירה של האדריכלים בשטיח אדום היא ליצור מקום חגיגי, באמצעות שטיח אחיד שקל יהיה לנקות ולהחליף חלקים ממנו בלי לחפש בנרות את הדוגמה המקורית. למרות שהאדום קצת מוגזם, הרעיון עובד גם היום ויוצר אחידות בכל הבניין העצום. גם התקרה האקוסטית באולם המרכזי הוסרה, מה שכמובן לא הוסיף חן למקום.

את הפיסול שמורכב בעיקרו מקירות מפוסלים בבטון, יצר האמן חתן פרס ישראל וחבר קיבוץ כברי יחיאל שמי (2003-1922). הנדלרים ושמי היו חברים ותיקים והשיתוף פעולה נראה היה להם טבעי ונמשך בפרויקט 30 שנה.

גופי התאורה נועדו פחות להאיר ויותר להפגין חגיגיות. האדריכלים ביקשו להחליף את התאורה הקלאסית של נברשות כבדות עם קריסטלים כפי שנהוג בתאטראות בעולם המערבי בגופי תאורה מודרנים, בעיצוב שהתאים לאותה תקופה (שנות ה-70). המודל הבסיסי הורכב מגלילי קרטון, שנשלחו לייצור במפעל גופי התאורה של גולדשמידט ושוובה בדרום תל אביב (שנסגר כבר לפני שנים).

בזמן הביקור היו בכמה מהאולמות מופעים לילדים, בית הקפה עבד וגם החנות. בשורה התחתונה המקום עבד יחסית יפה.

.

תאטרון ירושלים נבנה בעקבות זכייתם של האדריכלים שולמית נדלר ומיכאל נדלר בתחרות אדריכלים. לקח שנים לבנות את הפרויקט הענק הזה

.

בשטח התיאטרון פזורים פסלי ענק מבטון חשוף של יחיאל שמי, חתן פרס ישראל וחבר קיבוץ כברי. הפסל בראשית שוכן בכיכר שבחזית הבניין

.

"בראשית" צבוע היום בלבן

.

גם בחזית הבניין משולב פסל של יחיאל שמי

.

אולם המבואה

.

פסל שלישי של יחיאל שמי ניצב מול הכניסה באולם המבואה

.

.

שני המרכיבים הבולטים בעיצוב הפנים של הבניין הם השטיח האדום וגופי התאורה שעיצבו האדריכלים

.

האדריכל אבא אלחנני: "בניין זה הוא אולי עבודתם החשובה ביותר בתקופה, ולו בגלל ההישג שבשילוב הנדיר בין חזית כניסה לתבליט הפיסולי האקספרסיבי (מעשה ידי הפסל יחיאל שמי). למרות שעבודות של אמנות פלסטית שולבו בבניינים ציבוריים רבים בארץ, הצלחת האדריכלים של תאטרון ירושלים ושל הפסל יחיאל שמי באינטגרציה בין שתי אמנויות ויזואליות, היתה ללא תקדים בבנייה החדשה בארץ" (מתוך: "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20", משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998).

.

בניין התיאטרון מתאפיין בקווים רכים ומתעגלים, זאת במטרה לרכך את חיפוי האבן הירושלמית ופסלי הבטון הקשים. גם הריהוט מבוסס על צורות בסיסיות עם קווים ישרים.

.

השטיח האדום נועד לתת תחושה לקהל שכל אחד כאן הוא VIP

.

על הקירות למזלי מציגים תערוכת ציורים שמתאימה יחסית לבניין. בדרך כלל מציגות פה עקרות בית משועממות.

.

כל יום אני אוהב להאזין ברדיו, לפחות לכמה דקות של הקלטה מהאולם הזה

.

מישהי שאיבדה את הראש

.

>

.

המתנה

.

.

.

גופי התאורה שעיצבו האדריכלים. פחות תאורה ויותר עיצוב.

.

גופי התאורה על רקע פסל-קיר נוסף של יחיאל שמי

.

יש גם חתימת אמן בתחתית הפסל-קיר

.

יש כאן הרבה מדרגות שמובילות לאולמות נסתרים

.

קיר מיוחד שהופך ליצירת אמנות

.

ידית לדלת כניסה לאחד האולמות

.

.

.

תערוכת צילומי תאטרון באחד המעברים המשמש גם כמקום לשבת בו וליהנות מהתמונות ומהתאורה הייחודית

.

את גופי התאורה שעיצבו האדריכלים בעצמם ייצרה חברה תל אביבית שנסגרה מזמן

.

(8) קמפוס גבעת רם, האוניברסיטה העברית: בניין המנהלה, בנייני מדעי הרוח והחברה והספריה הלאומית

אחרי שהאוניברסיטה העברית נאלצה לעזוב ב-1948 את הר הצופים, הוקם למענה קמפוס חדש בגבעת רם, דרומית לקריית הממשלה (ב-67' היא קבלה חזרה את הר הצופים). בתחילת שנות ה-50, הוזמנו לפרויקט אדריכלים ותיקים וצעירים. דב כרמי הוותיק תכנן את בניין המנהלה, היינץ ראו הוותיק לקח את רזניק הצעיר ותכנן את בית הכנסת, דוד אנטול ברוצקוס הוותיק תכנן את בניין המעבדות ולפסריה הלאומית התמנתה חבורה שבקושי עברו את גיל 30. כך גם הוזמנו אמנים מעולים לשלב קירות אמנות בחזיתות המבנים: יצחק דנציגר בחומת הכניסה, ז'אן דוד, אהרון כהנא וגדולה עוגן בכניסות למבני הפקולטה למדעי הרוח והחברה ועוד.

תחילה נכנסתי לבניין המנהלה שתכנן דב כרמי עם צבי מלצר ורם כרמי (הושלם ב-1956). היה ריק וחשוך. פעם ישבתי כאן בקפטריה עם מירי וצבי. בספרו של רם כרמי "אדריכלות לירית" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2001) מציין כרמי כי היה זה אחד מהמבנים היחידים שתכנן במשותף עם אביו, וקיים הרבה מן המשותף בין מבנה זה לבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב שתכנן אביו עם חבר אדריכלים והושלם שנה קודם לכן. אלא שלעומת בית הוועד הפועל, בניין המנהלה "מרוסן ושקט יותר בדקורום האוניברסיטאי שלו, שכן הוא מהווה שער כניסה להיכל הרוח ולא למדינה שבדרך". יפה מאד, אבל מה זה לעזאזל דקורום?

המשכתי לבנייני הפקולטה למדעי הרוח והחברה (שהיום בטח משמשים יחידות אקדמיות אחרות), אותם תכננו שמעון פובזנר ואברהם יסקי. לא נכנסתי כי פני היו אל הספריה הלאומית, אבל המעבר המקורה הוא חוויה בפני עצמה. הוא מקשר בין הכניסה לקמפוס ועד לספריה באופן רציף ואחיד ונותן תחושה של שלמות למכלול הכניסה לקמפוס. על הפרויקט הזה כותב שרון רוטברד בספרו "אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית" (הוצאת בבל, 2007): "קרית האוניברסיטה העברית בגבעת רם היתה הראשונה בסדרת קמפוסים ממלכתיים שעתידים היו להבנות בירושלים – מוזיאון ישראל, קריית הממשלה, הר הרצל, יד ושם. […] הדבר הבולט ביותר בפרויקט הפקולטה למדעי הרוח בגבעת רם הוא השימוש במשאבים הירושלמיים ביותר – הטופוגרפיה והאבן – כדי להתווכח עם כל מה שעשוי לייצג ירושלמיות בארכיטקטורה. יסקי ופובזנר השתמשו באבן הירושלמית, ובה בעת רוקנו אותה מתכניה הירושלמיים".

לתכנון בניין הספריה הלאומית נערכה תחרות אדריכלים פומבית. הוגשו 41 הצעות, ולשלוש צוותים שהגישו הצעות הוצע לחבור לצוות אחד, כשחבר השופטים המליץ לפתח את הצעתם של האדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון (שניהם עובדי המחלקה הטכנית בקיבוץ המאוחד). שני הצוותים האחרים כללו את האדריכלים: אברהם יסקי ושמעון פובזנר, מיכאל נדלר ושולמית נדלר ועימם אמנון אלכסנדרוני. במהלך התכנון יסקי עזב את פובזנר ויצר שותפות עם אלכסנדרוני שעבד עד אז אצל הנדלרים. תיאוריה מעניינת על הבניין יש לאדריכל דני מינץ (מרצה וותיק במחלקה לאדריכלות בבצלאל שזכה לפני חודש בפרס רכטר). הוא רואה בו את אחד ממבשרי 'עידן הזכוכית', כפי שהוא מכנה את העידן בו אנו חיים. כאן הוא מצביע על יער העמודים שבקומת הקרקע של המבנה, ולעומתו באולם הביניים שהיה פתוח אל הנוף (ונאטם בויטראז' שלא בהתאם לתכנית המקורית של צוות התכנון) ולבסוף אולם הקריאה הסגור. בהזדמנות אולי אתייחס לכך בהרחבה כי זה מעניין ולא מצאתי שום מקום שמינץ העלה את הרעיון שלו על הכתב.

עוד על הספריה הלאומית ניתן לקרוא בספרו של צבי אפרת "הפרויקט הישראלי" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004), בספרו של אבא אלחנני "המאבק לעצמאות של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" (משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1998) וכמובן בספרו של רוטברד שהזכרתי "אברהם יסקי – אדריכלות קונקרטית" ובספרו של דוד קרוינקר על הקמפוס בגבעת רם, שחלק ממנו ניתן לקרוא כאן.

.

המשכתי לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. כאן אני במעבר המקורה שבחזית בניין המנהלה בתכנון דב כרמי, צבי מלצר ורם כרמי

.

מגדל המדרגות בבניין המנהלה (כזה יש גם בבית הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב בתל אביב שכרמי תכנן)

.

אחד מבנייני הפקולטה למדעי הרוח והחברה שתכננו האדריכלים שמעון פובזנר ואברהם יסקי

.

מתחת למנורות העגולות פסנתר כנף

.

.

וליד אולם קונצרטים

.

המעבר המקורה לצד בנייני מדעי הרוח והחברה, המקשר בין בניין המנהלה (מציץ מימין) והספריה הלאומית

.

עבודת קיר של ז'אן דוד. לאורך המעבר המקורה משתלבות בקירות עבודות אמנות של אמנים כמו גדולה עוגן ואהרון כהנא

.

עבודת קיר של גדולה עוגן

.

עבודת קיר של אהרון כהנא

.

הספריה הלאומית

.

בכניסה מפקידים תיקים ומקבלים שקית לציוד נדרש

.

מדרגות

.

בחצר הפנימית מזרקת בטון שהפכה לעציץ

.

המדרגות שמובילות לאולם הקריאה

.

.

באולם שבמקור ניתן היה להשקיף ממנו על ירושלים, יש היום ויטראז' ענק שבלילה הופך את האולם לסתמי

.

הסבר. אף מילה על כל הספרים שנגזלו מהאוכלוסיה המקומית

.

אולם הקריאה המרכזי

.

יש כאן גם מחשב

.

והרבה ספרים

.

האולם במבט מהמרפסת העליונה

.

המרפסת מאפשרת מבטים על ארונות הספרים שלמטה

.

הספריה ריקה בשעת שיא של הסמסטר

.

התקרה המוזנחת שבטח לא מיטיבה עם הספרים והקוראים

.

בנקודה הזו ארע דבר לא צפוי. בזמן שניסיתי לתפוס זווית טובה של אולם הקריאה, נדחפתי אל מדף הספרים הערבי שבו בעיקר עומדים מגוון מהדורות של ספרי קוראן. כאן נתקלתי בחבר מהשירות הצבאי בסדיר. ויצטום חזר לפני שבועות ספורים לאחר שהייה ארוכה בארה"ב, שם קנה לעצמו שם של חוקר השפה הערבית. לאחר שנולדו הילדים בחר לשוב לארץ. למרות שהוא נראה כמו אסטרונאוט ירושלמי טיפוסי, ויצטום הוא אחד מהאנשים המשכילים, הפתוחים והמרתקים ביותר שהכרתי (טלי תמיד אומרת לראות את התכנית של אבא שלו, אבל ערוץ 1 מחוץ לתחום אצלי).

.

ויצטום ואני

.

אז הצעתי לו שהיות ואני מת מרעב כי לא הגיע דבר אל פי משעות הבוקר, נקפוץ למרכז העיר לאכול משהו. וכך היה. בדקתי מול הרצוג איפה כדאי לאכול, והוא המליץ על מסעדה גרוזינית חדשה ברחוב החבצלת, סמוך לרחוב יפו.

.

רחוב יפו שהפך למשהו שקשה היה לדמיין לפני חמש שנים

.

.

סוף הארוחה בראצ'ה (החבצלת 6)

.

ולסיום רוקדים (ככה זה בכל המסעדות הגרוזיניות?)

.