מול שרידי הכפר איג'ליל וסינמה סיטי גלילות, צמוד לכביש החוף, ניצבת מאז 1982 האנדרטה לאוטובוס הדמים. למרות שחלפו למעלה מ-30 שנה מאז הוקמה, האנדרטה נראית כמו חדשה. אמנם הגישה קשה, אך היא ממילא עוצבה כך שגם מי שנוסע במהירות 100 קמ"ש יוכל לקלוט אותה. היתה לי עכשיו הזדמנות לעשות מה שמעטים עושים וזה לבקר בה.
מה שמייחד את האנדרטה בכביש החוף זה הכח שלה לפעול במקביל גם למי שנמצא בתנועה וגם למי שבשהייה. למרות הכביש הסואן והרועש, הביקור באנדרטה שואב אותך למקום אחר. הצבת העמוד במרכז המעגל ממקדת את המבט ואת התנועה, ומצליחה לנתק את המבקר מהסביבה הלא אינטימית שמקיפה אותו. בזמן שהוקמה האנדרטה זרם המכוניות היה קטן משמעותית וכך גם מספר הנתיבים, אך עדיין המקום מצליח לשמור על שקט שמתאים למקומות התייחדות.
האמן יצחק שמואלי (1994-1941) שעיצב את האנדרטה וסביבתה כבר ניפטר, אז הרמתי טלפון לחייקה שמואלי. חייקה היא אשת האמן, שעבדה בשנות ה-60 במשרדו של האדריכל אריה שרון, וגם היתה שותפה לעבודות בעלה, כמו האנדרטה לאוטובוס הדמים. ועל כך ברשימה זו.
.
.
הפיגוע: בזמן שבגין וסאדאת החלו לדבר על שלום, ו-30 שנה לאחר שתושבי איג'ליל ויישובים ערבים אחרים ברחו וגורשו מבתיהם מפחד על חייהם, עצרו כמה מצאצאי אותם פליטים אוטובוס ובו עשרות מעובדי חברת "אגד" עם משפחותיהם ששבו מטיול שבת בצפון. בערך על האסון שקיים בויקיפדיה מופיע הסיפור כולו. בנקודה בו נמצאת האנדרטה הגיע לסיומו מסעה של החוליה החמושה שיצאה מלבנון. הסיום היה רע ומר לכל הצדדים: התפתח קרב יריות בינם לבין כוחות משטרה גדולים, כשבין לבין כלואים נוסעי האוטובוס.
המחיר: 35 הרוגים מתוכם 13 ילדים ו-71 פצועים. בין הפצועים היה גם מפקד הימ"מ אסף חפץ, לימים המפכ"ל ה-12 של משטרת ישראל.
עוצר בתל אביב: במשטרה לא ידעו אם כל חברי החוליה חוסלו ולכן הוטל על תושבי צפון תל אביב, רמת השרון והרצליה עוצר בו נדרשו עשרות אלפי תושבים להישאר סגורים בבתים. היות ואותו היום היה שבת, הדרישה בוצעה בקלות.
הכח הנשי: את החוליה הובילה אשה. דלאל מוגרבי היתה בקושי בת 19. היא נולדה במחנה הפליטים סברה בלבנון, אך אביה היה יליד יפו. אחרי שנפלה בקרב הפכה לסמל והרשות הפלסטינית דאגה להנציח את שמה במוסדות חינוך, אירועי ספורט ונופש ואפילו יש כיכר בעזה ולהקת מחול הנושאת את שמה.
.
.
.
חייקה שמואלי מכירה היטב את האנדרטה, לכן יכולה לשפוך אור על הסיפור שלה:
קבלת העבודה: "בתחילת 81' הגיעה אלינו משלחת של הנהלת 'אגד' והורים שכולים, ובהם יוסי הררי שהיה מנהל באגד ובתו נהרגה באירוע טרור בארגנטינה. הם ביקשו הצעה אותה הם בחנו בתחרות. הם הגיעו אלינו בעקבות יוסי הוכמן שאיבד בפיגוע את אשתו, שני ילדיו ואת רגליו והוא הכיר אותנו".
המשמעות: "שני גושי האבן למטה ולמעלה מייצגים את הכוחות שירו אחד על השני וביניהם נתפסו הקרבנות כמו קפיץ שנלכד באמצע. לא ידעו מי ירה על מי ובוועדת החקירה שהתכנסה לאחר מכן, התגלה שחלק מהקרבנות נהרגו מאש כוחותינו"
ההשראה: "האנדרטה התחילה ממודל קרטון, אותו הוא נתן לי ושרטטתי את השרטוטים לאחר כך מהם הוצאנו לביצוע. הוא עשה שני גושי שיש שכל אחד מהם שוקל כמה טונות ורק במפעל 'אבן וסיד' במפרץ חיפה היה את האפשרות לחתוך את הגושים באופן מדויק גושים כאלה גדולים. בין שני הגושים ישנו גוף שמקורו בגוש פלדה מלא, שבאמצעות כרסום קיבל את הפלסטיות שלו. את הכרסום בפלדה ביצענו במפעל 'חמת'. השתמשנו בפלדה, כי רק פלדה יכלה לשאת את גוש השיש מעליה. לאחר הכרסום ציפינו את הפלדה בנירוסטה. את כל העבודה ביצעו הרבה אנשים בהתנדבות וגם 'אבן וסיד' ו'חמת' עבדו בהתנדבות. המעגל עם השמות מסביב לאנדרטה זה רעיון שלי. היתה בעיה איך להנציח כל כך הרבה שמות והיה לי רעיון לתת לכל אחד מקום שווה. ב'אגד' רצו בהתחלה קיר, אבל אחרי שהבאתי את הרעיון עם העיגול שמוקפת בלוחות שיש ועליהם השמות, הם קבלו את זה".
הטעות: המטרה היתה שהפסל יאפשר מבט ממזרח, גם אם חטוף, דרכו אל הים שבמערב. גוש הפלדה במרכז הפסל כורסם כך שדרך החורים שנוצרו הנוסעים בכביש לא במהירות מופרזת יוכלו להציץ לאלפית שניה דרך הפסל ומי שעומד מולה גם כן. קבלן הביצוע שיצק את היסודות עשה טעות ונאלצו להציב את הפסל בסיבוב של 90 מעלות כך שהמבט אל הנוף מתאפשר כעת רק למי שעומד ליד הפסל מצד צפון או דרום. "בעלי מאד כעס אבל בסוף השלים עם זה".
תכנון סביבתי: חוץ מהפסל יצחק שמואלי עיצב גם את הספסל, הבירזיה והאבן עליה חרוט סיפור מעשה. בסמוך לפסל מונח גם סלע בזלת גדול אותו הביא שמואלי מרמת הגולן ובו מדליקים את האש ביום השנה לאירוע. הסלע מחובר לבלון גז המוסתר מאחור. כיום סביבת האנדרטה מאד מטופחת ומתברר שהגנן שטיפל בעבודה היה בנו של שמעון פרס, שלדברי חייקה שמואלי, לקח את העסק מאד ברצינות.
עוד משהו: הנרצחת הראשונה במסע ההרג היתה הצלמת גייל רובין, שהיתה שקועה בשעות אחר הצהריים בצילומי טבע בחוף מעגן מיכאל. ההרוג השני בפיגוע היה אמנון דרורי, המאבטח שליווה את האוטובוס אנדרטה קטנה. ליד קיבוץ מעגן מיכאל זרקו המחבלים את גופתו מהאוטובוס, ובמקום בו הושלכה הגופה הזמינה האלמנה את יצחק שמואלי להציב אנדרטה לזכרו. הוא לקח סלע בזלת מרמת הגולן, חצה אותו לשניים וציין את המאורע. רק לאחר מכן, גילה שמואלי שדרורי עבר אתו קורס מ"כים 19 שנה קודם לכן. גם המצבה על קברו של שמואלי מורכבת מסלע בזלת דומה שהובא מהגולן.
.
.
אנדרטאות נוספות שיצר שמואלי: בהמשך כביש החוף צפונה, ניצבת לצד הכביש מול קיבוץ החותרים אנדרטה לזאב אילון ("זאביק"), אותה הקימו חבריו לגדוד ב-1972. בשדרות הציב פסל לזכר קרבנות השואה. לאחר חנוכת הפסל, אמר איזה פסל (זוכה פרס ישראל) עם פה גו'רה, שעיראקי לא יכול להבין מה זו שואה ולא מגיע לו לעשות פסל בנושא. ב-1989 יצר אנדרטה לזכר החייל שגיא רכס בן קיבוץ מעיין צבי, נירוסטה מבריקה שמבהיקה על רקע נוף הכרמל.
פסלים: עד לפני זמן קצר שכנה בכיכר רמב"ם (אורדע) ברמת גן מזרקה מפוסלת שעיצב ולאחרונה הועברה לפארק הלאומי. פסל מים בכיכר סוקולוב (גן ערים תאומות) בחולון. במוזיאון הפתוח בפארק התעשיה תפן הציב 12 פסלים. בין שני "מגדלי התאומים" במתחם הבורסה ברמת גן, על רחוב ז'בוטינסקי, עיצב את הפסל עם המים. בטיילת לואי שבמרומי הכרמל בחיפה עיצב את שער הכניסה לטיילת.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
תגובות
האם יש לך מקור שאכן היו במחבלים: "כמה מצאצאי אותם פליטים… תושבי איג'ליל ויישובים ערבים אחרים ברחו וגורשו מבתיהם מפחד על חייהם…" (שיניתי את סדר הציטוט, היות ונדמה לי שזאת הייתה הכוונה).
כן
זוכר את העוצר. הייתי בן 10.
זוכרת את היום ההוא, נסעתי בכביש המקביל עם בתי התינוקת ורק בגלל הבחירה בנתיב הנסיעה לא נקלענו לזירת הפשע. עד היום אישי תוהה מה גרם לי לרצות לנסוע בכביש פ"ת הישן במקום בכביש החוף החדש. חורה לי שאתה מציג משני צדי המשוואה מטיילים תמימים באוטובוס מול רוצחיהם וההנצחה של שני הצדדים. גם אם האנשים נספו באש כוחותינו, האחריות מוטלת על המחבלים שלא באו הנה בשליחות של שלום, אלא מן הסתם לסכל אפשרות כזו. חוץ מזה אני חושבת שיש בארץ יותר מדי אנדרטאות והייתי מעדיפה דרכי הנצחה שיש בהן חיים.
"מסעו של הכח הערבי החמוש"… אכן ניסוח נפלא, פיוטי ומיוחד! אגב, מה עם איזכור גייל רובין בהזדמנות הזו? הנה קישור לויקיפדיה חביבת גוגל ולאחר ביקור הזחלן שלהם תוך כמה ימים גם יוביל חזרה לפוסט שלך ויקדם אותו ברשת:
http://he.wikipedia.org/wiki/גייל_רובין
אותה מצאו "לוחמי החופש" על חוף הכפר הערבי שהיה ליד מעגן מיכאל. אגב, ראיתי כי הקיבוץ אפשר לשקם בית קברות ערבי שנמצא בתוך תחום הקיבוץ. בקיצור, "ושבו בנים לגבולם".
אסיים פה את חלקי בדיון. אציע למיכאל, אנא מעט התחשבות.
מיכאל, חבל לרשימותיך נוסף לאחרונה מימד פוליטי עכור ומתריס. אני אומר את זה כאיש שמאל. "רע ומר לשני הצדדים" – בכך אתה גוזר גזירה שווה בין טרוריסטים (שמכונים אצלך "כוח חמוש") לבין קורבנותיהם שנרצחו בשל היותם יהודים. המחבלים לא היו בהכרח בני הכפר אג'ליל (וגם אם היו, זה לא הופך את המעשה שלהם ללגיטימי). חזור לכתוב את כתבות הארכיטקטורה הנפלאות שלך, וגם אם יש להן משמעות פוליטית, אפשר להיות יותר אובייקטיבי.
טוב, אני רואה שהדברים מטרידים, אז עדנתי את הכתוב כדי שיהיה נח ונעים.
מיכאל הנכבד,
הבעיה היא האסוציאציה, בין אם היתה קיימת או שהומצאה בדיעבד:"לאחר שתושבי איג'ליל ויישובים ערבים אחרים ברחו וגורשו מבתיהם מפחד על חייהם, עצרו כמה מצאצאי אותם פליטים אוטובוס ובו עשרות מעובדי חברת "אגד" עם משפחותיהם ששבו מטיול שבת בצפון.
יש מתנ"ס בגבעת שמואל ע"ש אריק שרון (יחידה 101, מלחמת יום כפור, עזה, מלחמת לבנון, ההתנתקות) ומרכז רפואי בפתח תקוה ע"ש יצחק רבין (אלטלנה, מלחמת ששת הימים, דליה רבין פילוסוף). אני לא מספק תשובה לתאבון הבלתי נגמר של חלק מהאנשים לשפוך דם ולהביא אסונות על העולם.
תודה על התגובה.
תמשיך לצלם. בהחלט יש מקום להביא איזכור לערבים שגרו כאן. אבל, אנא ללא הגזמה ! סוף
מוויקיפדיה: "במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים."
התיאור הניטרלי להפליא אצלך: "בנקודה בו נמצאת האנדרטה הגיע לסיומו מסעה של החוליה החמושה שיצאה מלבנון. הסיום היה רע ומר לכל הצדדים: התפתח קרב יריות בינם לבין כוחות משטרה גדולים, כשבין לבין כלואים נוסעי האוטובוס.".
מיקמת את עצמך יפה באמצע בין גייל רובין לבין דלאל מוגרבי מ"החולייה החמושה".
תודה רבה.
עברתי באנדרטה הזאת שבוע שעבר ואמרתי לחבר שהיה איתי שהיא ממש יפה אבל אני לא יודע מה היא מסמלת. אז תודה.
נ.ב. אני חייב להסכים עם המגיבים הקודמים לגבי היחס פה למחבלים. אתה כותב מדהים על אדריכלות, אני קורא אותך גם פה וגם בxnet. אבל כל הדיבורים הפוליטיים האלה ממש מוצאים את הכיף..
רק טוב!
אני זוכרת את הנער שלמד כיתה מעלי בבית הספר ונהרג בהתקפת המחבלים המזוויעה הזו. אסור להשוות בין מחבלים מלאי שיטנה היוצאים לפעולת נקם, גם אם היא אחרי 30 שנה, לאנשים תמימים שיצאו לטייל. אין לקחת את הדעה שמגיע להם, גם אם זו לא דעתי, ולחבר אותה לתירוץ להרוג אנשים חפים מפשע. עד היום הוא ומשפחתו עולים בזיכרונותיי, ומאחר וזו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי אבדן של מישהו שאני מכירה היא גם נשארה אצלי עמוק במחשבות ובזיכרון. אם אותם אנשים היו חיים היום, הם בטוח היו מלאי חיים וכך אני גם רוצה לזכור אותם.
ברוך גולדשטיין, רופא שחווה וראה עשרות ליטרים של דם מחבריו גם לוחם חופש ?
אני מזועזעת מהתיאור של הפיגוע, מההבנה שאתה מגלה למניעי הרוצחים ומן הפרשנות שכתבת לאנדרטה, ״הכוחות שירו אחד על השני וביניהם נתפסו הקרבנות כמו קפיץ שנלכד באמצע״.
״הכוח הנשי״ דלאל מוגרבי גיבורה המהוללת חטפה תינוקת מאמה הפצועה והשליכה אותה לכיסא בוער בתוך האוטובוס. http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_Heb/SharedView.Article.aspx?parm=Kv8kLjuYbyesCEB0jAYA7yesAC9YPoK9kQN%2FSvHTC%2FiMA%2FVZraY5xkHr5fbj5tyIYw%3D%3D&mode=image&href=MAR%2f1979%2f08%2f23&page=7&rtl=true