סיבוב בפלורנטין ובתערוכה החדשה של רונה סלע

חן ארגן סיור בתערוכה החדשה שאצרה רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן. בדרך לשם, כשאני חוצה כמה רחובות נתקלתי בכמה מפגעים רגילים לחלוטין, שאני חושב שהגיע הזמן לסלק מדרכנו – הולכי הרגל.

אופנועים, קטנועים, ארונות תקשורת, עמודי תאורה וחשמל, תמרורים, שעוני מים, פחי זבל, חרא של כלבים ומרצפות שבורות – כל אלה מצאו את המדרכה כמקום אידיאלי להתמקמות. האספלט על הכביש תקין ופנוי ורק איפה שהולך הרגל צריך ללכת הכל חסום. ההליכה בזיג זג עם הסכנה שאתקל במוקש מטרידה אותי. משה האתיופי מהמילואים תמיד אמר ש'במלחמה כמו במלחמה', ובעקבות דבריו לקחתי את הרעיון מהתאוריה לפרקטיקה. מכונית או אופנוע שמחנים על מדרכה הם בעיני הפקר ולוח לציור בעזרת קצה של מפתח.

חושב שזה לא מוגזם לקוות שהדרך של הולך הרגל תהיה פנויה. הולך הרגל שאינו מזהם, אינו צורך יותר מידי מקום ומאמץ את עצמו בחום הקיץ הישראלי, מגיע לו יותר. עם המכוניות והקטנועים פיתחתי דרך התמודדות, עכשיו רק נשאר לטפל בעמודי התמרורים ושאר ההפרעות, אבל כאן צריך לפעול עם העירייה. מזל שיש קצת אמנות לאורך הרחוב, בעיקר באזור פלורנטין שמחפה על כל אותם כשלים וחסמים.

ההקדמה שהבאתי כאן מתקשרת לתערוכה המוצגת עתה במוזיאון נחום גוטמן בנוה צדק: "תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה / דור חדש בערים היהודיות-ערביות". לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל כן כזו שבעזרתה ניתן להבין טוב יותר את המרחב שלנו וללמוד על רבדים שזרים לפחות לי אישית במציאות בה אנו חיים.

.

רונה סלע בתערוכה

.

חוסמים את המדרכה ברחוב ויטל: (1) אופניים, (2) עמוד, (3) פח אשפה, (4) שעון מים

.

ישנם הטוענים שתערוכות כאלה הן הלקאה עצמית של יפי נפש, אבל אני לא בטוח שזה נכון. כבר כמה שנים שאני הולך לכל אחת מהתערוכות שאוצרת רונה סלע ולמוד מהן הרבה. סלע היא לא דמות שגרתית בעולם התרבות הישראלי ולכן היא נמצאת בשוליים, אך מה שהיא עוסקת בו היום יהפוך למיינסטרים של המחר, לכן תמיד מעניין לראות מה יש לה לומר ולהציג.

את סלע הכרתי לראשונה בבצלאל, שם היא לימדה קורס במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ובמקביל ניסתה להקים מוזיאון לצילום, ניסיון שלא צלח. בתחילת הקורס שעסק בצילום ישראלי, היא הגישה לתלמידים סילבוס – דבר שהיה מאד נדיר בבצלאל, שם תמיד היה נדמה שהמרצים באים מאד לא מאורגנים לקרוסים ויותר היה נראה שהם משתוקקים פשוט להכניס לרזומה את השורה "מרצה בבצלאל". סלע תכננה קורס שהתבסס על 14 מפגשים כשכל מפגש עוסק בתקופה או כיוון אחר בתולדות הצילום הישראלי במאה ה-20. זה פרק בהיסטוריה התרבותית שלנו שטרם נכתב באופן מסודר. לצערי, בקורס עצמו היה קצת חוסר סדר וסלע לא הצליחה להגיע אפילו לחצי מהמטרות שהעמידה לעצמה בסילבוס. אבל בסיס להבנה היא כבר הצליחה לטעת אצלי ונוספו לכך שני סיורים שהיא ערכה לתלמידים וקבלתי תמונה ראשונית של עולם הצילום הישראלי.

החל מתחילת העשור הקודם סלע אצרה מספר תערוכות אותן ליוותה בקטלוגים מושקעים ומקיפים, שאני מאד ממליץ להשיג אותם:

• צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוזיאון הרצליה לאמנות, 2000).
• שישה ימים ועוד ארבעים שנה (מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, 2007).
• לעיון הציבור – תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל (מנשר לאמנות, 2009).

היא השתתפה בספר-קטלוג המצוין שגם אותו אני ממליץ להשיג, וליווה תערוכה מוצלחת שמשכה קהל רב באולם הטורבינות של תחנת הכח רידינג:

• קרן קימת ומצלמת, תמונות מהקופסא הכחולה 2003-1903 (קרן קימת לישראל, 2003).

לכן, כשחן (דוקטורנט בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, עליו כתבתי רשימה כאן) ארגן לכמה מחבריו המלומדים סיור בתערוכה החדשה במוזיאון נחום גוטמן בהדרכת האוצרת, ברור ששמחתי להצטרף. חן כותב היום מחקר שעוסק באקטיביזם ולכן העניין שמצא בתערוכה.

אבל קודם שתי עבודות של עדי סנד שנתקלתי בהן בדרך.  סנד הוא בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל והיום מתמקד בגרפיטי שהגיע כבר למוזיאון תל אביב ולגלריות נחשבות ולמוסדות בכל רחבי הארץ. העבודה הראשונה מתייחסת לאלטר אגו שסנד מפתח כבר שנה "לאה פיל" ונראה לי שחוץ ממנו אף אחד לא מבין את מה שהולך פה. העבודה השניה נמצאת ביציאה מנוה צדק, בצמוד לגשר שלוש. היא מתארת זוג אפריקאי. הבחור עם עצם גדולה בשיער והבחורה מחזיקה ביד אחת חניט וביד שניה תיק יד קטן. זו אחת מהעבודות היפות של סנד גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת האמירה.

.

אמנות רחוב של עדי סנד: לאה פיל

.

עוד זוג של עדי סנד

.

רחוב ויטל בפלורנטין הוא רחוב קצר שמקשר בין רחוב פלורנטין לדרך סלמה. תוך כמה עשרות מטרים בודדים נתקלתי בהרבה מאד חסמים שמפריעים להולך הרגל. דווקא העצים שנשתלו כאן, פורצים עם המדרכה לשטח הכביש ובאים על חשבון חניית רכבים.

.

חניית קטנוע עם שרשרת שמחוברת לקיר חזית הבית הפכה לקבועה על המדרכה

.

(1) קטנוע (2) יציאת מים למכבי אש (3) ארון תקשורת

.

עמוד עם אוסף תמרורים חוסם את המדרכה ומצריך מהולך הרגל לרדת לכביש (רחוב שלוש פינת דרך אילת)

.

חן ממתין למשתתפים בכניסה למוזיאון נחום גוטמן ומעליו כרזת התערוכה

.

(1) על התערוכה:

בשונה מהתערוכות הקודמות שאצרה סלע שהיו היסטוריות בעיקרן, הפעם מדובר בתערוכה שמציגה רק עבודות עכשוויות. לא מדובר בתערוכה שמורכבת רק מיצירות אמנות, אלא גם מתוצרי עבודה של פעילים חברתיים. את ההיסטוריה סלע משלבת בכל זאת בתערוכה, כמעט בהחבא, באמצעות תצלומים זעירים מארכיונים שונים המופיעים בשוליים ומתייחסים לעבודות השונות. זו אמנם לא תערוכה היסטורית, אך סלע ממשיכה את עבודת הקיטלוג בה היא מתמחה. היא יצרה כאן קטלוג ויזואלי של מאבק לתודעה. לכן התערוכה מצאה חן בעיני, וזה גם מה שאפשר ללמוד ממנה ולא משנה אם אתם מכירים או מודעים לנושא התערוכה.

ערים מעורבות הן הזירה העיקרית בה מתקיימת התערוכה: תל אביב-יפו, עכו, נצרת ונצרת עילית, כרמיאל, חיפה, לוד ורמלה.

רונה הדריכה את הסיור והיות והיה לי נייר ועט כתבתי חלק מהדברים שאמרה: "יש כאן דור חדש שפועל בכלים דמוקרטים וזה היופי של הדור שלי. זה דור שמודע לצורך לקום ולפעול כדי לא להשלים עם המצב הקיים. רבים מהם מדברים על שיחות הדו-קיום שהתקיימו בעבר ונשמרו בהם יחסי הכח, ועכשיו הם אומרים שהם מוכנים לדו-קיום אך מתוך עמדה שהישראלים מוכנים להיאבק למען שיפור הזכויות, החלת השפה הערבית והכרת הסיפור של 1948".

סלע לא הסתפקה בתערוכה ובספר וגם עורכת את "פסטיבל קולנוע פלסטיני" שנפתח הערב ויימשך עד מחר במוזיאון תל אביב (אוצר: סכנדר קובטי). ההסכמה של מוזיאון תל אביב לארח אירוע שחלק משמו כולל את המילה "פלסטיני" ובמסגרתו יוצגו לראשונה בישראל סרטים שעד היום החרימו יוצריהם את ישראל, הוא ציד משמעותי לא פחות מהתערוכה.

.

(2) על הספר: 

דבר ראשון אשבח את מחיר הספר השפוי העומד על 85 ש"ח. במוזיאון תל אביב כבר היו מבקשים עליו לפחות 150 ש"ח. גם מחיר הכניסה למוזיאון הגיוני וביום ששי משלמים אפילו פחות.

הקטלוג הוא המקום בו התאפשר לסלע להסביר את התערוכה בהרחבה ולהעמיק את הדיון. לפני שאתייחס לתוכן, אתייחס לעיצוב.

עד היום הקפידה סלע על עיצוב גבוה של המסמכים שיצאו תחת ידיה (אלה שאני מכיר). את לעיון הציבור" עיצבו יעל בורנשטיין ונדב שלו ואת "ששה ימים" מגן חלוץ. הפעם סלע בחרה עבד טמיש – אחד מהאמנים הפעילים שנכללים גם בתערוכה וגרפיקאי שכבר הספיק לעצב לא מעט בזירה (בין השאר את אחד מגיליונות כתב העת סדק). אלא שהתוצאה כאן נראית חובבנית מעט וגם לא נוחה לקריאה. הכאילו כתם צהוב בפינת העמוד, גודל האותיות הקטן מידי וגם גודל הספר עצמו, רוחב ומספר העמודות הלא עקבי, הצבת התמונות וגם עיצוב הכריכה עצמה. אני מבין את סלע שרצתה ללכת עד הסוף עם התערוכה, אבל בספר זה לא יצא מוצלח ולא נראה שיש כאן מספיק מודעות לתוצר הסופי.

תוכן הספר לא אחיד. בתכלס יצא לסלע ספר חצי אקדמי שזה מצד אחד מפתיע לטובה, מצד שני הקולות שנשמעים בו כבר נשמעו יותר מידי פעמים. אני בעד מיחזור אבל לא של רעיונות. המיחזור בעיקר עולה ממאמרי הפתיחה. חיים יעקבי בפעם המיליון מביא מאמר על לוד וגם המקורות שהוא מציג לא עודכנו מאז 2001. אחריו הנא חמדאן סליבא במאמר על נצרת עילית שגרסה קצת שונה התפרסמה כבר לפני 7 שנים בספר שערך יעקבי (ולכן תמצאו שם גם את לוד). סליבא מציגה תמונה חד צדדית ולכן המאמר גם קצת מביך. אחריה דנה פירוינסקי במאמר היסטורי שעוסק בשלושה מצעדים שהתקיימו ברמלה. זהו המעניין מבין השלושה, אך עדיין נותר בנקודת המבט ההיסטורית. לאחר השלישיה הזו, הספר מתעורר לחיים. אמנון בר אור מתלונן על השימור ביפו, רונה סלע חורקת שיניים על פיטוריה ממוזיאון חיפה, הגאוגרף ראסם חמייסי משוחח עם עמיתו ארז צפדיה (האחיין הבאר-שבעי של האדריכל משה ספדיה) ואבתיסאם מראענה מפורדיס משוחחת עם ראג'י בטחיש מנצרת. רונה סלע חותמת את הספר במאמר שמציג את התערוכה באמצעות סקירה רוחבית של הפעילות החברתית שחשוב להכיר ולדעת.

לפני עשר שנים היו תולים את מנהל המוזיאון על כזו תערוכה. התערוכה לא היתה מוצגת, ואם היתה אז לא במוזיאון אלא בגלריה חברתית נידחת. דברים משתנים. החברה הישראלית התבגרה והתקדמה והיום כשמשהו אומר נכבה אז לא סוקלים אותו באבנים. יש הטוענים (יצחק שנל) שזה בעיקר הודות להצבת הגבולות הברורים בין קבוצות האוכלוסיה מה שמאפשר פתיחות מסוימת וקבלת האחר. מצד שני כשרוני מיילי ירד על אתיופים בערוץ 2 לא נקפו אצבע, אך כשמיילי המשיך וירד על לסביות העיפו אותו בבעיטה שטרם נראתה על המסך ולוותה ברעש גדול בכל במה אפשרית. כך שיש עוד לאן להתקדם והתערוכה והספר שמגישה כעת סלע הם נדבך חשוב בדרך הנכונה.

.

בתערוכה 01

.

בתערוכה 02

.

בתערוכה 03: רונה סלע מציגה

.

בתערוכה 04

.

בתערוכה 05: קבוצת אלעכוויה בסדרת הכרזות "עכו לא למכירה" שנתלו ב-2008 ברחבי עכו והגבירו את המודעות לנכסי העבר של העיר

.

בתערוכה 06: הקבוצה מאזינה

.

בתערוכה 07: דוראר בכרי (שסיים באותה שני איתי בבצלאל) – דיוקן עצמי, 2007

.

בתערוכה 08: "נשות מפתח בהיסטוריה הפלסטינית", 2012. אחת מתוך סדרת החולצות שעיצבה סמאח סאלימה אגבארייה לעמותת נעם, ומציגה את טרב עבד אלהאדי – פמיניסטית וממובילות המאבק בבריטים

.

בתערוכה 09

.

בתערוכה 10: מפת שעיצבה מיכל וקסלר לעמותת איאם כחלק מפרויקט "אוטוביוגרפיה של עיר"

.

בתערוכה 11: פרט מעבודתו של מאיר גל

.

בתערוכה 12: קטע מרשימת ארגונים העוסקת ברובד שמנסים כאן לשכוח ולמחוק

.

בחנות המוזיאון: מפת הנכבה

.

בחנות המוזיאון: ספר-קטלוג התערוכה, 85 ש"ח

.

.