סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

.

מהו נמל יפו? האם הוא יפואי? תל אביבי? או מקום שמנותק מכל הקשר מקומי? זו שאלה שהעסיקה אותי הרבה אחרי הביקור (לבד מהעובדה הגסה שהוא אינו מקום לשהייה שלא כלולה בו הוצאה כספית. ציינתי את זה כבר ואציין שוב בהמשך). גיאוגרפית הנמל בקצה יפו, מוניציפלית הוא בתל אביב. אך יפו הוא לא: אין פה את היפואים, העסקים כולם יהודים, והרי ביפו יש גם אוכלוסיה ערבית. מוכרים כאן חומוס וחלווה, אבל המבחר מצומצם והמוכרים נראים יותר מכיוון בת ים. הקהל הוא ברובו תיירים מחו"ל, שהלכו אולי לאורך הטיילת ונפלו כאן למלכודת.

שבוע שעבר בקרתי במתחם "התחנה" (עליו כבר כתבתי כשבקרתי עוד לפני שנפתח לפני כמה שנים). עד עכשיו לא הגעתי לשניהם מפני שהם היו מחוץ למעגל שאני מסתובב בו. רחוק לי יותר אפילו מקצרין וקרית מלאכי. הביקורות של האדריכלים על המקום שהוא נראה ועובד כמו דיסנילנד סיקרנו אותי, אבל לא הצליחו להביא אותי לשם. בסוף הגעתי לתחנה שבוע שעבר ולנמל עכשיו. נכון, נראה כמו עולם אחר ובהחלט לא סביבה עירונית, אלא חוויה מנותקת מחיי היום יום, כמו בסרט, כמו בדיסנילנד. מקרה התחנה שונה מהנמל: בתחנה סוג ומגוון העסקים רחב יותר וכך גם ההיצע בכל חנות. השילוט וההכוונה מעולים. התכנון מוקפד. התחזוקה הגבוהה והעסקים המצועצעים ממשיכים את השפה העסקית של נווה צדק. כל אלה הופכים את מתחם התחנה לפרויקט לא רע בכלל, שאשמח לחזור אליו עוד שנה או שנתיים.

נכון שגם "מתחם התחנה" מתמקד בצריכה, אך העיצוב, השילוט ומערך התנועה הפנימי (וגם החיצוני) יוצרים מקום שקל ונעים יחסית להסתובב בו, גם אם הוא מנותק מהעיר ורק חבל שלא שילבו בו גם מגורים. בנמל אין מסלול, צריך להיכנס ולצאת לבניין, להיכנס ולצאת, להיכנס ולצאת – אין רציפות וזה מעייף, אני מעדיף לעשות את זה לא כאן. התנועה לא זורמת, המקום מזוהם (גם את זה כבר אמרתי), ההיצע מורכב ממסעדות, או סטימצקי או דוכנים קטנים שלא באמת נועדו לענות על צרכי הבית וזה בשונה מהשוק למשל בנמל תל אביב שרוני אוהבת. אבל הכי גרוע: נמל יפו שמקושר היטב לעיר ויכול היה להחזיר חלק מהחיים העירוניים (כמו שעשו באמסטרדם, ברצלונה ואיפה לא) הפך לגרסה החלולה של מתחם התחנה.

זה נראה שמישהו העתיק פה מודל, אלא שהפעם היצירתיות והמקצועיות נעלמו. בביקור בנמל הרגשתי שעובדים עלי בעיניים. כל הפרסומות בעיתונים ובאינטרנט נתנו לי הרגשה שמדובר כאן ב"שוק" ובפרויקט של התחדשות עירונית. אבל למעשה התוצאה מזכירה במהותה עוד קניון, אלא שבמקום חנות של קסטרו (שאולי תפתח עוד בהמשך) יש כמה סירות, וכמו שמול חנות של קסטרו אין ספסל כדי שאיהנה מהבובות והפוסטרים היפים של לירז דרור גם כאן לא תמצאו ספסל להנות מהשקיעה או מהדייגים. אפילו התערוכה המוצגת באחד ההאנגרים, נראית יותר כמו איזה תשלום מס למבקרים, שירגישו עם עצמם טוב שהם גם אכלו, גם קנו וגם ראו קצת "תרבות". זו עבודה בעיניים.

אבל לא הכל שחור. נכון שנעשה כאן מתחם ולא חלק מרצף עירוני, אך המקומות האלו שצצו לאחרונה בעיר מנוהלים היטב. אני מאמין שהמצב הנוכחי עוד יתוקן ויבינו שהגישה נדרשת להיות יותר מערכתית.

.

עאן אתם רואים 33% מהאגף המכונה "שוק הנמל". משמאל פיצוציה סטנדרטית, מימין מבחר מצומצם של שוקולד עבודת יד. זה לא שוק אלא עבודה בעיניים.

.

אחרי שעזבתי מאוכזב את הנמל, טיפסתי ליפו העתיקה. אך גם בכיכר קדומים נעשתה עבודת טלאים ירודה וחלולה עם אותה מטרה שהציבו לעצמם בנמל: להשיג את הכסף שלכם. לאחרונה סגרו את הדופן המזרחית של הכיכר, צעד מתבקש ונכון. אלא שהקימו כאן, שוב, שורת חנויות צפויה של מזכרות לתיירים וגלידריה. זאת במקום להרים קומה נוספת למגורים של בני אדם. הוסיפו גם מזרקה של יונה הנביא שעושה הרבה רעש, לא מוארת ומעוצבת כמו הפסלים שניצבים במרכז מעגלי תנועה (המכונים גם בטעות "כיכרות"). בהמשך כיכר קדומים יש "שוק", שמוכר מזכרות לתיירים כמו טבעות מתכת ותופים קטנים. החידוש הוא שמאחורי הדוכנים לא תמצאו אמנים או צעירים שמחפשים להרוויח כסף קל, אלא כאן תמצאו עובדים זרים שבקושי מדברים עברית. מלכודת תיירים היא אמנם עסק לכל דבר, אבל למה לתפוס את המרחב הציבורי?

מכאן התחלתי לחפש את הגלריה "מרחב לאמנות" בה הוצגה התערוכה "חמש אבנים" (שירדה בנתיים). זה היה קשה. כיכר קדומים אפלה גם בשעות הערב המוקדמות והסמטאות היוצאות ממנה חשוכות לגמרי. לקח לי זמן למצוא באפלה את הגלריה.

מדובר בתערוכה קבוצתית בה מציג בין השאר אלעד רוזן שאת העבודות שלו אני מאד אוהב. בעבר גם כתבתי פה על ביקור בסטודיו שלו. התערוכה שעוסקת בנושא הישראליות ניצלה היטב את הבית הערבי שהפך לגריה גדולה. מה יותר ישראלי מזה. ריבוי העבודות העניק מבט רחב ומגוון על הזהות הישראלית, ואת זה עשו האמנים מבלי ליפול ליתר רצינות. חוץ מרוזן, השתתפו בתערוכה גם רחל פרומקין, פרל שניידר, שמעון פינטו ודב טלפז. לצערי התערוכה כבר ירדה אז אין לכם לאן לרוץ, אבל אני מקווה שרוזן יציג תערוכה נוספת בקרוב.

.

המבנה הראשון שטופל ביפו העתיקה במסגרת פרויקט יפו העתיקה מתחילת שנות ה-60. את המבנה תכננו האדריכלים יעקב ואורה יער. הוא הזכיר לצוות התכנון שטייטל במזרח אירופה יותר מאשר בית מזרח-תיכוני והסגנון הזה נגנז.

.

כיכר קדומים: שריד להרס שהותיר אחריו המנדאט הבריטי ב"מבצע עוגן" בתוספת סיוע ישראלי ממלחמת העצמאות ומה שבא אחריה.

.

סמטה בחלק שחידש האדריכל אליעזר פרנקל. מקום מת, רק כמה תיירים רומנטים שטעו בדרכם.

.

ביקורת עצמית? עץ בלי שורשים.

.

סימטה ברובע שתכנן סעדיה מנדל

.

הכניסה לגלריה. בתוך המסטה החשוכה פתאום דלת ואור.

.

כרזות לתערוכה חמש אבנים

.

תערוכה 01

.

תערוכה 02

.

תערוכה 03 (אלעד רוזן)

.

תערוכה 04 (אלעד רוזן)

.

תערוכה 05 (אלעד רוזן)

.

תערוכה 06 (אלעד רוזן)

.

תערוכה 07

.

תערוכה 08

.

אבולעפיה 01

.

אבולעפיה 02

.

חזרתי וחציתי את יפו העתיקה ואז נתקלתי ברחוב המגדלור היורד מרחוב יפת לנמל, בבית עמותת האדריכלים.

חוץ מהעובדה שהעמותה היא גוף מאד בעייתי, היא גם מייצגת היטב את מצב המקצוע: הכניסה לבית עמותת האדריכלים אינה אפשרית לעגלות ולבעלי כיסאות גלגלים. בעמותה מתקיימות פגישות של אדריכלים, ישנה ספריה של העמותה וגם גלריה לתערוכות מתחלפות בה מתקיימים אירועים שונים. הכניסה לכל האירועים אמנם חופשית, אך אם יש למישהו מוגבלות, הוא יאלץ להישאר בחוץ, כי האדריכלים לא חשבו עליו.

העמותה קבלה כבר ביקורת מכאן ועד הונולולו על כך שהיא נמצאת במבנה שלא רק אינו נותן שירות והזדמנות שוויונית למבקרים בו, אלא ממוקם גם הרחק מכל הוויה עירונית (כי נמל יפו הוא מתחם ולא חלק מהעיר). כל גישה למבנה בו שוכנת העמותה באמצעות תחבורה ציבורית היא פעולה בלתי אפשרית. זה כנראה מצבם של האדריכלים שמאיישים את העמותה. אבל גם כאן אפשר יהיה לתקן. או שלא.

.

רחוב המגדלור: ליד המשרד של אילן פיבקו נמצא משרד עמותת האדריכלים – ללא גישה לעגלות או נכים. מדרגה קטנה יוצרת אי-שיויון גדול. בפנים יש עוד הרבה מדרגות אך לא מעלית.

.