סיבוב קצר בעיירה באקה אל-גרבייה

האזור הצר ביותר במדינת ישראל מהבחינה הגיאו-פוליטית, הוא הקטע שבין נתניה לסדרת הכפרים הערבים השוכנים במזרח השרון: טול כרם (המצויה בתחומי הרשות ומעבר לגדר ההפרדה), ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה, איבתאן, ג'ת וכן באקה אל-גרבייה.

אני כבר חי במדינה הזו לא מעט זמן, ונראה לי שזו בושה שטרם ביקרתי באזור ולכן המטרה המרכזית של הסיבוב שערכתי עם שאול ביום ששי האחרון, היה ביקור באזור מזרח השרון.

בניין המכללה האקדמית לחינוך אלקאסמי

רחובה הראשי של באקה אל-גרבייה קרוי רחוב חיים ויצמן במפות, אך כל מי ששאלתי ביישוב לא ידע כי יש שם לרחוב (כפי שלאף רחוב באזור אין שם) ופשוט נקרא 'הרחוב הראשי'

 

ראשית לפירוש שם היישוב: בספרו של זאב וילנאי "הישובים בישראל" (הוצאת דבר, 1951) כותב וילנאי תחת השם בקה אלע'רביה, כי מדובר ב"כפר ערבי בירכתי השרון, לרגלי הרי שומרון. קוראים לה בקה אלע'רביה היינו המערבית, להבדילה מבקה אחרת הנמצאת מזרחה יותר ב'משולש' בגבול שלטון עבר הירדן".

וכעת לשאלה כיצד נותרו כפרים אלו בשטחי מדינת ישראל, ואם נותרו כיצד לא נהגה בהם המדינה כבשאר הכפרים וגירשה את יושביהם והחריבה את בתיהם: בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים" (הוצאת עם עובד, 1991), מתמקד בפרק של תיקוני הגבול במה שהתחולל סביב באקה אל-גרבייה לפני 60 שנה: "רק ערבים מעטים נותרו בצד הישראלי של קווי שביתת הנשק, שהפרידו בין מדינת ישראל ובין השטחים שהוחזקו בידי עבר הירדן והכחות העירקים, כאשר באמצע 1948 הגיעו לקיצם עיקר הקרבות בהרי יהודה ושומרון ולמרגלותיהם".

מוריס מסביר שבהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן, שנחתם ב-3 באפריל 1949, נכללו מספר תיקוני גבול. במסגרת זו אזורים קטנים אחדים בעמק בית שאן ובדרום הר חברון הועברו לירדן, וכנגדם הועברו לישראל אזורים מספר, גדולים יותר, סביב באקה אל ע'רביה ומדרום לה ולאורך ואדי ערה.

הדבר בא בעקבות דרישת ישראל להרחיב את "המותניים" הצרים של המדינה במישור החוף, תוך התחייבות שהאוכלוסיה הערבית באותם מקומות לא תפונה ותשאר על מקומה. מדובר היה בכ-16 כפרים וישראל חזרה והבטיחה כי לא תהיה שום פגיעה ביושבי הכפרים שהועברו לתחומה. צה"ל אכן עמד בהבטחה.

על המקרה הזה בו נותרה אוכלוסיה ערבית בתחומי ישראל, כתב משה שרת בזיכרונותיו ב-28 ליולי 1949: "הפעם הערבים למדו לקח: הם לא בורחים. לא בכל מקום אפשר לסדר מה שסדרו בחורים אחדים שלנו בפלוג'ה שהבריחו את הערבים ללכת אחרי שחתמנו התחייבות בינלאומית חגיגית".

 

ג'אמה אבו באקר - המסגד השוכן על הציר המרכזי של היישוב וקרוי על שמו של עבדאללה אבן עת'מאן אבו באקר שהיה החליף הראשון שבא אחרי מוחמד וככל הידוע לי לא הספיק בחייו לבקר בבאקה אל גרבייה

 

המאמר החשוב ביותר נשכתב עד היום על ההתיישבות הערבית בשרון בתקופה העות'מנית פורסם בשנת 1990 על ידי פרופ' דוד גרוסמן לשעבר מאוניברסיטת בר אילן. אזור זה במפגש בין השרון ובין השומרון קרוי בפי הגיאוגרפים "המרזבה" בשל הצטברות אדמה כבדה שאיפשרה יותר משאר חלקי השרון בתקופות קדומות את קיומה של חקלאות באזור. רק החל מהמאה ה-19 וביתר שאת עם תחילת בואה של אולכוסיה יהודית לשרון – החל לפרוח השרון כולו.

אבל אם אעזוב את כל הספרים האלה, וארד אל השטח – לא יהיה שיעור טוב מזה. אגב, את המכללה המרכזית הזו ביישוב תכנן משרדו של המהנדס המקומי חוסני קטאווי, ומשפחת אלקאסמי שייסדה את המסגד והמכללה נשחבת לאחת מהמשפחות החזקות והחשובות ביישוב.

היו שני דברים שגרמו לי לאהוב את המקום ולהנות מהביקור הקצר (שברובו משום מה לא טרחתי להרים את המצלמה ולצלם) היו שני דברים: בשונה מהעיירה טירה הסמוכה, באקה אל-גרביה יושבת על טופוגרפיה של גבעות מה שמעניק למי שמסתובב בה נקודות מבט כך שהמרחב האורבני יותר נהיר לו.

הדבר השני היה הסימפטיות שבאה מצד התושבים שעימם יצרנו קשר. שני אנשים שבאים סתם כך ליישוב, ככל הנראה אינו דבר מקובל ולכן היו לא מעט שהתפלאו למעשינו, אך במקום חשדנות ישראלית טיפוסית (דבר שככל הנראה נובע מריבוי עורכי הדין צמאי הדם במחוזותינו) נתקלנו בסבר פנים יפות וברצון לסייע ולהראות לנו כמה שיותר. בכל מקרה, נותר לי טעם עז של עוד ואני מקווה לחזור לכאן יותר מוכן. החומוס היה טוב מאד ומומלץ.

 

מכללת אלקסמי

בסיס הצריח של מסגד אלקסמי - שהוקם על ידי המשפחה שייסדה את המכללה הסמוכה

צריח מסגד אלקסמי

חומוס אבו אל-עבד

אבו אל-עבד

סועד

תמונה על הקיר

התפריט

לפני

אחרי

שאול אוכל חומוס

* * *

ביום חמישי הקרוב (1.7.10; 19:00; אבן גבירול 61 קומה א'; א'-ה' 17:00-09:00) תפתח בחלל הגלריה של "זוכרות", התערוכה "תצלומים שלא צולמו" באצירתה של ד"ר אריאלה אזולאי. בתערוכה יוצגו לצד תצלומי ארכיון עבודות צילום של בועז ארד, דור גז, מיקי קרצמן, אפרת שלם וגם חיים דעואל לוסקי שכבר הופיע בכבודו ובעצמו באחת מרשימותי הקודמות.

באותו ערב יושק גם גיליון מספר 5 של כתב העת "סדק", בו נראה לי שיש מאמר שערכתי. אמנם אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו, אך כבר מכריכת הגיליון לו נבחר תצלום מדהים משנת 1950 אני מאמין שרק בשביל העיצוב הגרפי שווה יהיה לשים יד על הגיליון הקרוב!