אתמול (29.4.10) פתחה דרורה דומיני את תערוכתה החדשה בסדנא לאמנות בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון. הסדנא לאמנות היא סיפור בפני עצמו, היא מנוהלת מזה 18 שנה על ידי האמן והמורה גיל גורן כשאת תכניות המידע והעשרה בה מרכז עמי שטייניץ. בדיוק לפני שנה, הציבה דומיני פסל חוצות חדש בתל אביב שבעת הצבתו נכחתי איתה ואף העליתי לכאן רשימה הסוקרת את האירוע.
דומיני הייתה מרצה שלי בבצלאל, בשני קורסים שלקחתי במחלקה לאמנות אבל אחר כך הקשר נמשך אף מחוץ לכתלי המבצר שבמרומי הר הצופים ואני דואג שלא לפספס אף תערוכה שהיא מציגה, דבר שמתרחש בממוצע של אחת לשנה.
בין מאות האמנים שפועלים בארץ, אין לי בכלל ספק שדומיני היא האמנית הישראלית החשובה ביותר. בעולם נורמאלי היא כבר הייתה זוכה לחמישה ספרי אמן ועשרות מאמרי ביקורת, אבל זה שעולם האמנות הישראלי לא זוכה מספיק לחשיפה זה בעיקר בשל כמות הזבל שכלולה בו, החינוך הגרוע שמנחיל לנו משרד החינוך עם המורים הרדודים שלו וגם בגלל שעדיפה לרובינו הפורנוגרפיה שמפטמים אותנו בה בטלויזיה ובעיתונים – ומזה אף פעם נדמה שלא נמאס. אני בכל מקרה לא מוכן להיכנע.
בין הרים ובין גבעות, 2010
מפני שהגעתי לפתיחה בשעת ערב, לא הייתה לי הזדמנות להתרשם מהשכונה למרות שכבר שמתי עין על המרכז המסחרי ובית הכנסת שמול הסדנא לאמנות, שנבנו ככל הנראה אי שם בשנות ה-50. ראשון לציון זה לא תל אביב, ולכן להציג כאן זה משהו אחר ויש לזה את היתרונות והחסרונות. במקרה הזה, התערוכה היא חלק בלתי ניפרד מהמיקום בו היא מוצגת. בחרתי לבוא דווקא לפתיחה כי ידעתי שזו תהייה לי ההזמדנות היחידה לראות את התערוכה כשדרורה שם.
עבודותיה של דרורה דומיני שריתקו אותי מהרגע הראשון שנחשפתי אליהם, היו בעיני תעלומה כל כך גדולה אך יחד עם זאת חשתי אליהם חיבור פנימי שלא הצלחתי להסביר לעצמי. לכן, בשנת 2004 חיברתי במסגרת אחד הקורסים בבצלאל עבודת סמינר שכל מטרתה הייתה ליצור מבט פרספקטיבי לעבודותיה של דומיני בין השנים 2003-1972 וכך להבין את פשר העבודות ואולי ללמוד גם משהו על עצמי.
הייתה זו הזמדנות לצלול לכל אותם עבודות שלא הכרתי וכן ללמוד ולהכיר את יצירתה העמוקה, האיכותית והכל כך ישראלית, שאין פלא שגדעון עפרת אמר עליה שהיא "הפסלת העבריה". את עבודת הסמינר שכתבתי, ערכתי בסגנון של עפרת שאת ספריו קראתי באותה העת וחשבתי לעצמי שאני יכול להיות 'עפרת קטן'. בשל כך, העבודה יצאה קצת אינפנטילית ומיושנת ובשני נושאים לא התמקדתי מספיק, אולי גם בשל העובדה שאני בעצמי לא הייתי הכי מבושל – ואלה היו החיבורים בין עבודותיה לבין הקיבוץ (דומיני נולדה וגדלה בקיבוץ מרחביה) ולתרבות הפאנק – בוא היא צמחה בעת שהותה בשנות ה-70 באנגליה.
התערוכה החדשה לה היא קראה "שמיים וארץ" מתייחסת לתערוכה שהציגה דומיני בסדנא לאמנות ביבנה, שם הציגה "רהיטים משוגעים" שהיו למעשה אביזרי בית שהפכו לקונסטרוקציות עץ ש"עשו עלייה" לקונסטרוקטיביזם הרוסי והמערב אירופאי, תקופה שבסופה היא יצרה את "השולחן כמו שזה" – עבודתה החשובה ביותר באותו העשור ואף נרכשה לבסוף על ידי מוזיאון תל אביב. "בין הרים ובין גבעות" – העבודה המרכזית בתערוכה הנוכחית, היא עבודת עץ עם טכניקה מעורבת משותפת לה ולילדים צאצאי העדה האתיופית בראשון לציון, הממשיכה למעשה את כל אותן עבודות נגרות שליוו את עשייתה במהלך כל אותן שנים.
הקיר הראשון בתערוכה מוקדש לגרסאות הדו-ממדיות של אותם רהיטים שהוצגו בסדנא בשנת 1984, והם המאפשרים את הקריאה הרחבה של עבודתה הנוכחית. מצידו השני של החלל תלוי תצלום הפסל שהוצב לפני שנה סטייל ברנקוזי, שבנוסף לכך שהיווה המשך לעבודתה "דה ז'ה וו" מ-1989 שהייתה פיתוח של אותם רהיטים משוגעים וחיבר בין שמים לארץ, אז הפעם יצרה דומיני סדרת רישומים של כדורסלנים וכדורסלניות בשעת משחק, כשהרישומים ערוכים בטור המחבר בין רצפת החלל לתקרה. הדמויות המשחקות, עם המשחק המשולב בעבודת העץ הגדולה "בין הרים ובין גבעות" (ראו בתמונות שבהמשך) ממשיכים את התעסוקתה של דומיני במשחקים שמשמעותם עמוקה ודורשת התבוננות רחבה יותר על הדימויים והקשר ביניהם שאינו מייצג משחק תמים.
דומיני מבקשת להתקשר עם הצופה ומזמינה אותו לצלול עימה אל תוך הזהות האישית שלו ושל כולנו. אך אני לא יודע עד כמה באמת מי שלא מבין על מה דרורה מדברת, יצליח לקבל את העושר הטמון כאן וכיצד לפתוח את הדלת לו היא נותנת מפתח. אך מי שכן ילמד ויבין, יזכה במשהו יקר ויגלה משהו חדש. זו ישראל שלנו: מורכבת מרבדים עמוקים שלא תמיד רוצים ולא תמיד יכולים לחשוף, ובנסוף יש את כל ההיסטוריה הזו שאנחנו סוחבים על הגב עם כל הרצינות העצמית והירואיות המגוחכת. זה אולי לא נעים לנבור בכל אותם נושאים ובשביל זה עושים כל מיני חוקים מטומטמים כמו חוק הנכבה ושאר ירקות, אבל זה כאן. עכשיו נותר לי לעקל את שראיתי (זה לוקח לי הרבה זמן) ולשוב להמתין שנה שלימה עד לתערוכה הבאה.
הטקסט שליווה את התערוכה שהציגה דומיני במקום בנובמבר 1984
עבודת נייר, חלק מסדרת הרהיטים המשוגעים שיצרה דומיני בתחילת שנות ה-80
ועוד אחת
דרורה לצד תצלום "פסל הדיונות" שהוצב בדיוק לפני שנה בחוף הים בתל אביב
עבודה חדשה שממשיכה את הכיוון של "פסל הדיונות" ומחברת בין ארץ לשמיים, עם רישומי דמויות של כדורסלנים וכדורסלניות
העבודה "בין הרים ובין גבעות" כשלצידה חלק מהילדים שהשתתפו ביצירתה
המגש הנע על גלגלים וחולף מבעד לעבודה הפך למשחק המועדף על ילדי המקום
דרורה עם גולשת
תיעוד של הילדים בעת העבודה על היצירה (זו נורמה מוסי במקרה?)
עמי שטייניץ מצלם את דרורה על רקע העבודה
לסיום אני רוצה להביא כאן (בלי רשות) את דבריו של האמן הצעיר אלעד רוזן שהגיב לתערוכה המוצגת כאן: משהו ממש טוב קורה לדרורה בשנים האחרונות, איזושהי התחדשות ורעננות שבכלל לא מובנים מאליהם באמנית בוותק שלה. דומיני לראשות המחלקה לאמנות!
חלון אחורי 
תגובות
שלום מיכאל יעקובסון
אני מסכימה בלב שלם עם כל מילה שכתבת על דרורה. גם אני כמוך חושבת שהיא אמנית נועזת, חדשנית ,ואוטנטית שבמהלך השנים לא רק שלא איבדה את הרעננות והחשיבה המקורית ,אלא רק השביחה אותן ותמיד עם סוג של הומור עצמי וקריצה,חשיבה ביקורתית , רגישות ליופי ויושר אינטלקטואלי. בשביל הגילוי הנאות אני חייבת לאמר שאנחנו חברות טובות וגדלנו יחד באותו הקיבוץ- אז אולי אני חפה ממאה אחוז אובייקטיביות, אבל עדיין, גם עם מגבלת האובייקטיביות שלי ברור לי שבעידן של עשיית אמנות כחרושת רייטינג רדודה וקריצות אל פופוליזם פתייני ונמוך ,דרורה היא עוף נדיר במחוזותינוגם בעשייה האמנותית שלה וגם באישיות שלה שלא עושה לעצמה הנחות, לא מתפנקת ומאופיינת ביושר,חכמה, רגישות, צניעות ואומץ… ורק שהיא לא תהרוג אותי על מה שכתבתי.