סיבוב בקיבוץ גינוסר – הקיבוץ של יגאל אלון

שנה שעברה ביקרתי במה שנותר מקיבוץ גינוסר ונחשפתי לקיבוץ שככל הנראה חטף את אחת מהמכות הקשות ביותר מבין הקיבוצים שעברו הפרטה וביקרתי בהם.

קיבוץ גינוסר הוא גן עדן, לא רק לאנתרפולוגים אלא גם לאדריכלים. גלריית האדריכלות המצויה בקיבוץ מרשימה. הלכתי לראות את חדר האוכל, מהגדולים שהוקמו בתנועה הקיבוצית, בהתחלה הייתי אופטימי וחשבתי שחדר האוכל יהיה פעיל ואפשר יהיה לאכול משהו. כשהגעתי אליו הוא היה נראה נטוש ונתון לגזלני פרטי בניין. חתולים הסתובבו באולם בקומת הקרקע, הברזים לשטיפת ידי החברים היו מפורקים, בשירותים לא היה נייר לנגב את התחת, לא אופניים, לא ריח מאכלים, לא נפש חיה (חוץ מהחתולים כמובן).

.

חדר האוכל בתכנון האדריכל חנן הברון

.

עוד אני מתרשם מהמצב בתחתית הבניין, שמעתי לחשושים במעלה המדרגות. מופתע עליתי למעלה – לאולם חדר האוכל עצמו. האולם בעל המפתח הענק היה ריק משולחנות או כיסאות שהייתי מצפה למצוא בחדר אוכל, רק שולחן אחד וסביבו הצטופפו ששה גברים, מחציתם קשישים באים בימים ומחציתם בשנות ה-50 לחייהם. מופתעים הם שאלו למעשי במקום, עניתי שבאתי לראות את חדר האוכל בקיבוץ. הצעיר בחבורה ענה בנימה של התנצלות: "זה חדר האוכל. זה הקיבוץ. זה מה שנשאר מהקיבוץ: ששייתינו"…

.

ששה סועדים אחרונים בחדר האוכל

.

.

חדר האוכל תוכנן על ידי האדריכל חנן הברון, מהבולטים והטובים שבאדריכלי הקיבוצים בישראל, אבל בדומה לבינוי ערים בקיבוצים – מה שחשוב כאן זה לא המבנים כי אם המרחבים הפתוחים, והחלק הזה מתוכנן בפרופורציות הנכונות.

אפשר להצטער ואפשר לכעוס על מה שקרה בתנועה הקיבוצית, אבל הביקור בקיבוץ גינוסר הוא קורע לב. המצב הפיסי של המקום מדורדר באופן חריג ואפילו קיבוץ תל יוסף לא הגיע למצב הזה. דווקא המדשאה המרכזית ירוקה ממש כמו בימים הטובים (אחרי הכל קרובים כאן לצלחת), אבל שאר הצמחיה באזורי המגורים מוזנחת וכמעט שנעלמה, כאן לא מתקבל התירוץ של חיסכון במים, כי לדוגמא בקיבוץ קלי"ה ששקוע בצמחיה עשירה – כל הצמחיה חוסכת מים.

הפעם הביקור בקיבוץ לא היה לשעה קלה, אלא ליומיים, במהלכם הייתי צריך להשלים ולסגור את הצעת המחקר שלי לאוניברסיטה. הייתי צריך שקט, ים ומזון זמין ונראה היה לי שיהיה מציאותי להשתכן על שפת ים כנרת במה שנותר מהקיבוץ של יגאל אלון.

אז לפני שאני ניכנס לסקירה ארכיטקטונית של מבני הקיבוץ הבולטים, אני כבר יכול להמליץ לכם על המקום. מלון "נוף גינוסר" זה אמנם לא הילטון (שתוכנן ממש באותן שנים, בראשית שנות ה-60), אבל האוכל סביר בהחלט, החדרים בחלקם משופצים, מאובזרים ומאד נוחים, יש בריכה צמודה עם תיירות וחוף נקי המצוייד באסדה בלב הכינרת עליה ניתן לשכב ולהנות מהשקט.

אמנם, הייתי משוחד בגלל הארכיטקטורה של הבניין המרכזי של המלון שתוכנן על ידי זיוה ארמוני – בחורה מחוננת שלצערינו לא יצרה מספיק, ולא מימשה את היכולות שלה באופן המירבי, אחרי הכל הגברים שולטים וראינו לאן כל העסק הוביל אותנו. מכל מקום זיוה ארמוני לא תצא מהעולם בידיים ריקות, במהלך הקריירה שלה היא תכננה כמה מהמבנים האיקונים של האדריכלות הישראלית, ומהמוצלחים שבהם: הספרייה הלאומית בגבעת רם (עם חבר אדריכלים) ובית הקיבוץ המאוחד (עם חנן הברון) ברחוב סוטין בתל אביב שנהרס עד היסוד לפני שבועות ספורים ואת מקומו יתפוס מגדל שתוכנן כמובן על ידי גברבר, אבל היוזמה היא של נקבה. המחיר היה מאד נוח, והקהל לא היה מורכב מאליזבת טיילור אלא ממשפחות שהורכבו מהורים הרוסים עם ילדים פעילים, תיירים אירופאים, זוגות צעירים, קשישים, אני והחתול – ובקיצור הכל.

קיבוצניקים משחקים עם ילדיהם במדשאה כמו אצל יוחנן סימון? לא תמצאו כאן. מה שהזכיר לי את המיני סדרה תמרות עשן, בה יום אחד נעלמים כל חברי קיבוץ ברמת הגולן ונפתחת חקירה בנושא.

.

יגאל אלון מארח חברה ללורד תומפסון, פסח 1969, צילום: משה מילנר, מקור: לע"מ

יגאל אלון על אופניו בסמוך למלון "נוף גינוסר", 1976, צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

את מלון נוף גינוסר תיכננה המחלקה לתכנון של הקיבוץ המאוחד ששכנה בקומה העליונה של בית הקיבוץ המאוחד ז"ל ברחוב סוטין 29-27. על הפרויקט הייתה אחראית כאמור זיוה ארמוני שתוך זמן קצר מאד (1962) השלימה את עבודת התכנון. ארמוני ידעה לשלב בין הבטון לבין הזכוכית באופן המדגיש את קשרי העין ומעשיר את החיבור בין החללים השונים בבניין ובין הבניין למרחב הפתוח הסובב אותו.

קיבוץ גינוסר כולל מספר יצירות אמנות ארכיטקטוניות המעניקות חוויה למבקר בהן, לגינוסר יש את זה, אך מה עושים עם זה? לבית המלון אין כל קשר פיסי עם הקיבוץ (כל העובדים בהם אני ניתקלתי הגיעו מכפרים ערבים בסביבה או מטבריה), אבל שאר היצירות הפזורות בקיבוץ נותרות היום עם סימן שאלה גדול המאיים על שלימותם. בניין אולם הספורט המצולם כאן למטה, הוא קובית בטון, שניתן בקלות לחלוף על פניו ללא יחס מיוחד. אך התמקדות בפרטי החזית וסידור הפתחים במבנה חושפים תיכנון מוקפד, יצירתי, צנוע ומאופק הניצב איתן הרחק מהפורנוגרפיה של אולמות הספורט שהקים מפעל הפיס עם צינורות צבעוניים וצעקניים (כמו זה שנחת ברחוב הארבעה מאחורי בניין הסינימטק).

שבילי ההליכה הסדוקים משקפים את המצב המקומי, לצד הגינון הקיבוצי שפינה את מקומו להזנחה ולחרבה. אם זה יימשך ככה, אז עוד כמה עשורים המדבר יחזור ויכה שורש במקום, כאילו לא היה כאן אדם.

יגאל אלון היה חבר טוב של חנן הברון (שהיה בעצמו חבר קיבוץ – קיבוץ רעים), וייתכן שבשל כך נבחר דווקא הברון מבין עשרות עובדי מחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד לתכנן את שיאו של קיבוץ גינוסר – חדר האוכל. התוצאה שנחנכה בשנת 1966 מצדיקה את הבחירה המוצלחת.

לאחר מותו של הברון, הוציאה לזכרו המשפחה הוחברים את הספר "בקו נקי" (הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003). מתוך שמות פרקי הספר ניתן ללמוד על הברון ועבודתו: 'חדר האוכל, הלב הפועם של הקיבוץ', 'מעומדי התווך של התכנון הקיבוצי', 'תבנית נוף מולדתנו', 'האסתטיקה של הפשטות', 'תרבות הבטון החשוף', 'פשטות הליכות וסגפנות עקשנית' ועוד – ונראה לי שכבר מכותרות אלה ניתן לסכם את בניין חדר האוכל של קיבוץ גינוסר הניצב היום כמעט נטוש בלב הקיבוץ.

הברון בהחלט ראוי לספר ולתערוכה מקיפה, וספר זה מהווה את הספתח. כך למשל, לבד מהיותו אדריכל היה הברון רשם מעולה שהותיר אחריו מאות רישומים המתארים את ההווי והנוף הקיבוצי. בזמנו שעבדתי על אחד מבנייניו של הברון, נחשפתי לאוצר רישומיו וניסיתי להקים תערוכה על בית הקיבוץ המאוחד ולחשוף בה את רישומיו לציבור הרחב –  גליה בר אור מהמשכן לאמנות בעין חרוד התלהבה מהרעיון והסכימה להעמיד לצורך הנושא את חלל המשכן וההפקה, אך היות ולא הצלחתי בסופו של הדבר לאתר תקציב לתערוכה – כל העסק ירד מהפרק.

הברון תיכנן במהלך קריירה רבת שנים, עוד מספר חדרי אוכל בתנועה הקיבוצית ובהם בקיבוצים: רעים, דפנה, צובה, וכן את אחד מחדרי האוכל שהוקמו בתנועה בקיבוץ בית רימון.

 

שני הרישומים מימין לקוחים מתוך ספר שצייר הברון לבנו בן השנתיים, ומשמאל מוצגת כריכת הספר "בקו נקי" המסכם על קצה המזלג את עבודתו ואישיותו של אדר' חנן הברון.

המבנה החשוב השלישי המצוי בתחומי הקיבוץ, ומהווה חלק ממערך מבני הציבור בליבו של קיבוץ גינוסר הוא בית התרבות המשמש כיום כמבנה ספרייה.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל מיכאל קון (1990-1913) – עליו נכתב טקסט כלשהו המתעד ומציג את פועלו ככותב וכאדריכל. קון שנולד ברוסיה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בגיל חמש, התחנך בבית חינוך שברחוב טשרנחובסקי בתל אביב יחד עם כמה מהדמויות שמאוחר יותר הקימו יחד את קיבוץ גינוסר. לבד מיגאל אלון, גם שולקה וינצ'ה לופן למדו עימו והם שהזמינו אותו לתכנן את בית התרבות. המבנה תוכנן בשולי שנות ה-50 הצנועות, ומשקף היטב את איכות עבודתו של קון ורגישותו ליחסי החלל והמסה המורכבים. במזכירות הקיבוץ טעו ואמרו לי שאת המבנה תכנן שלמה גלעד, אך מדובר בטעות כפי שאישרה לי בתו של מיכאל קון.

המבנה שתכנן בגינוסר, הוקם בתרומתן של שתי משפחות שבניהן נהרגו במלחמת העצמאות. המבנה עצמו תוכנן כך שהוא מתייחס לקו של מצוק הארבל ומצד שני לנופה של הכנרת. קיימת התייחסות לאקלים המקומי והודות לכך החזית הצפונית מורכבת מקיר מסך זכוכית, בעוד החזית הדרומית אטומה כמעט לגמרי. הבניין בנוי על מדרון, כך שהמפלס הנמוך ביותר הנו קומת עמודים מפולשת המאפשרת את זרימת אחד משבילי הקיבוץ המרכזיים המחברים את חלקו הדרומי עם זה הצפוני, בעוד שבמפלס העליון קיימת רחבה פתוחה ומרוצפת המדגישה את חשיבותו של המבנה במערך המבנים בקיבוץ. בעת ביקורי היה המבנה סגור, ולכן נאלצתי להנות ממנו רק מבחוץ.

הבניין האחרון בו רציתי להתמקד, אבל רק בקצרה, הוא בית יגאל אלון שתוכנן על ידי חנן הברון לאחר מותו של אלון, בשנת 1981.

מבנה זה ששוכן בקצה הקיבוץ, ממש על שפת הכינרת המתייבשת תוכנן כבר בתקופה בה האדריכלות הישראלית הייתה רחוקה ממונחים כדוגמת "צניעות", "אנושיות", "מקומיות" – ובניין זה על אף פשטותו הצורנית, חורג מגבול הטעם הטוב וקירות הבזלת האטומים המטפסים לגבהים בלתי הגיוניים בלי כל ניסיון להתשלב בנוף מזכירים לי היטב אחרי סיבוב שכזה בקיבוץ – איפה היינו ולאן הגענו. שנים ספורות לאחר תכנון בית יגאל אלון, העתיק הברון את צורת המבנה לאנדרטה לחללי הנח"ל בפרדס חנה, שמייצגת את אותו רעיון.

היום קיבוץ גינוסר הוא מקום ששוטטות בו איננה מהחוויות הנעימות שחוויתי. זה בא הודות לשלטים הענקיים והמאיימים על ביקור בקיבוץ לאלה שאינם חברים בו, השבילים הסדוקים, הגינון שנעלם (למעט המדשאה המרכזית והשוממה), וההזנחה הפיסית החמורה של מבני הציבור וגם של מבני המגורים שנראים היו לי בחלקם נטושים (למרות שככל הנראה היו כלם מאוכלסים).

תהליך הריפוי שהמקום צריך לעבור עדיין לא נראה באופק, לפחות לא בשטח. מה שכן, זה נראה שמדובר בתהליך שלא יעשה חסד עם המקום ונכסיו. בנתיים, קיבוץ גינוסר פצוע קשה לא יודעים מה יש לו.

שני משפטים לסיום: כל פעם שאני מבקר בקיבוץ בפעם הראשונה, אני מופתע ממבני הציבור שהיום כבר לא בונים כמוהם. למרות הפרוגרמה הזהה הם תמיד שונים ומתקשרים באופן אחר עם המרחב הסובב אותם וזה מה שכל כך מפתיע בהם. הם גדולים ועצומים אבל בכל זאת מעניקים תחושה אינטימית ואנושית ולכן קל להתאהב בהם. בדרך כלל מדובר על חדר האוכל ובית התרבות, אבל לפעמים גם מדובר בהרבה מעבר. בקיבוץ גינוסר יש יותר מזה.

כל התמונות צולמו ב-8/09 וכמה מהן גם ב-4/08.