סיבוב ב"יד לבנים" ברח' פנקס תל אביב

לצורך אחת מהעבודות שכתבתי במסגרת הלימודים במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, שם אני עמל היום על התואר השני, הלכתי לראיין את האדר' סלו הרשמן, המתוגרר ועובד בצפון העיר. בטעות החניתי את המכונית בגדה הלא נכונה של רחוב ויצמן, בסמוך לבניין יד לבנים, אז החלטתי שבאותה הזדמנות אבקר בבניין המרתק הזה, ולראות האם בביקור מחודש זה – אקרא אותו אחרת לאחר שלא הייתי בו כבר כמה שנים.

חווית הביקור במקום, היא אחת מהחזקות שחוויתי בזמן האחרון, וזאת הודות לאיכויות הארכיטקטוניות הגבוהות שיצקו לאתר האדריכלים ישראל לוטן וצבי תורן. אני חושב שמילים שמנסות לגעת, ובטח שלא על ידי משורר, לא יצליחו באמת להעביר את חווית החלל וגם לא התמונות ולכן אני מוצא שאין דבר היכול להחליף את הביקור הפיסי במקום, אז לכן כדאי לקום ולפנות חצי שעה עד שעה ולבקר בבית יד לבנים השוכן ברחוב פנקס בתל אביב. בכל מקרה אנסה, ועל כך ברשימה שלפניכם.

 

אחד משני האדריכלים שתכננו את הפרויקט היה האדריכל ישראל לוטן שהפרויקט החשוב ביותר שלו הוא פרויקט המגורים "קיראון" שבקרית אונו. זוהי שכונת רבי קומות משנות ה-60, המורכבת כולה ממגדלי בטון חשוף, כשחלק מהדירות הינן דופלקסים בהן חדר המגורים הנו חלל המתנשא לגובה שתי קומות ובכך מייצר את אחד מטיפוסי יחידות המגורים המיוחדים המקנים חווית מגורים אחרת (YOO אפילו לא מתקרב לזה).

הפרויקט בקרית אונו בשונה ממרבית מבני "הפרויקט הישראלי" לא נפגע ולא שונה מאז חנוכתו כמעט בכלל, ואף יותר מכך – השכונה כולה מטופחת באופן חסר תקדים. אין זה דבר של מה בכך, היות ועל פי רב בישראל לא אוהבים את המונחים בטון ואפור, ולבטח לא כשהם כבר למעלה מבני 40.

כשביקרתי עם מירי בקיראון לפני חמש שנים, חוץ מלטייל בחצרות המשותפות שהיו מטופחות ומתוחזקות היטב, בחרנו לעלות לקומות המגורים ולבקר במספר מטיפוסי הדירות במקום. לשמחתנו, כמעט כל דלת שדפקנו עליה – נפתחה, ולבקשתנו זכינו לבקר בדירה ולשמוע את חוות הדעת של בעליה על הפרויקט. המשותף לכל הדיירים הייתה העובדה כי הם מאד אוהבים את המקום, ולהוכחה הציג לנו אחד מהדיירים את מחירי השכירות והרכישה בשכונה שהם מהגבוהים באזור. ברשת איתרתי שני תצלומים היסטורים של השכונה שצולמו על ידי פריץ כהן בשנת 1966: [1] / [2].

בית יד לבנים הוא מבנה אקספרימנטאלי, בו ניתנה למתכננים האפשרות לפעול באופן משוחרר לחלוטין – והדבר בא לידי ביטוי בכל אחד מפרטי התכנון: בהצבה באתר, בתכנית, בחתך ובפרטים ורק חבל שזה לא המשיך גם לתצוגה. בבית יד לבנים הכל חופשי (חוץ מהסקס כמובן, אחרת יעצרו אתכם): למעט מספר מאד מצומצם של קירות נושאים החללים המרכיבים את המבנה תחומים בחלונות זכוכית ואלומניום ענקיים, עליהם מקרה תקרת בטון המסתירה קונסטרוקצית שבכות פלדה המאפשרות באמצעות מתיחה מפתחי ענק ללא שימוש בעמודים לא באמצע החלל וכמעט ולא בקצהו.

המבנה עבר שינויים קלים במהלך השנים שפגעו במעט בזרימת החלל ובפרטי הבניין. כך למשל, אחד מחללי הענק הפך לאולם מופעים סגור וחלל נוסף הפך לספריה עירונית. חלונות ודלתות הענק אשר זזו על גלגליות וצירים ואפשרו את פתיחת המבנה כולו אל המרחב – הולחמו או קובעו במקומם.

את הסיור במקום הוביל יעקב – מנהל המקום, שנראה כי אהבתו הגדולה לאתר, הבנתו והערכתו את הארכיטקטורה והאסתטיקה של המבנה שהופקד מתחת לידיו – הם שהיטיבו עמו, ולמעשה עם כל חובבי הארכיטקטורה באשר הם.

שניים ממגדלי המגורים הטובים ביותר שהוקמו בישראל בתחילת שנות התשעים, מצויים בקצה השני של קרית אונו ומשקיפים על הצומת המשיקה לאוניברסיטת בר אילן. במשך שנים רבות שאלתי את עצמי ואחרים מי תכנן את המגדלים שנראים עדיין כאילו נחנכו אתמול, ורק ממש לאחרונה גיליתי שהשניים תוכננו על ידי האב והבן לוטן וככל הנראה גם רוח הקודש.

הגן המקיף את המבנה  יד לבנים בתל אביב הוא פרויקט בפני עצמו ששווה לבקר בו כחלק מהסיור במקום. הגן תוכנן על ידי הגנן הראשי של עיריית תל אביב – אברהם קרוון בתיאום עם מתכנני יד לבנים שאותו הגן עוטף. שילוב מרחב הפנאי עם מרחב הזיכרון הוא אולי נקודת המפתח להצלחתו של הפרויקט לאורך שנים, על אף שהגן עצמו היום נסתר ונשכח.

גן יד לבנים נפתח בשנת 1964, ארבע שנים לאחר חנוכתו של בית יד לבנים. את הסיור שלי במקום, בחרתי תחילה לפתוח בהקפה של המבנה דרך הגן (שם ניתקלתי בעמודי הפלדה הנושאים את התקרה, שתוכננו בהשראת העמודים הנושאים המצויים בביתן ברצלונה של מיס ואן דה רוה, עליו כתבתי רשימה בסוף החודש שעבר. > רק עם השלמת ההקפה – ניכנסתי אל היכל הזיכרון.

המייחד את גן יד לבנים משאר הגנים העירוניים המוכרים לי, זה אי המצאותו של שביל מוסדר, אלא הליכה בנתיב אקראי על פי בחירה בינות לצמחיה ארצישראלית עבותה. הצמחיה כוללת בעיקרה עצי זית, תמר, ברוש, רימון, אקליפטוס, אשל, אלה ואלון. כמו כן שלל מיני שיחים ומתפשטים ובהם החצב, הצבר, נר הלילה והרדוף הנחלים. מאמר יפיפה על הגן כתבה אדריכלית הנוף ד"ר טל אלון-מוזס והוא פורסם בספר/קטלוג "ברשות הרבים – מחווה לגנן העיר תל אביב – אברהם קרוון" (מוזיאון תל אביב לאמנות, 2003). במאמרה, מציבה אלון-מוזס את גן יד לבנים כציון דרך במקומו של הגן בתרבות ההנצחה הישראלית. גן זה מייצג חוליה בשרשרת של גנים דידקטיים, כפי שמתנסח הטקסט המלווה את המבקרים בגן ומופיע בחוברת ההדרכה המחולקת בבית יד לבנים: "וכאשר תפסעו בין משעולי הגן, ואווירתה של ארץ ישראל תסחוף את חושיכם – זכרו את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים ובזכותם הכל פורח ומתחדש כקדם". אכן, עדיף להשאר בין החיים וכאן לסיים.

 

 

 

מקור: הילה לוטן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עמוד התמיכה של מיס ואן דר רוה כפי שצולם בביתן הגרמני בברצלונה

 

 

פעם יוסל סיפר לי, שכאשר הושלם הפרויקט של מגדלי אקירוב שלח אבא שלו צלם כדי שיצלם את הפרויקט שתכנן. הצלם המקצועי הגיע למרגלות אחד המגדלים ושלף את המזוודה עם כל הציוד והתחיל להתקין את המצלמה הגדולה על החצובה. הוא לא הספיק לעשות הרבה ותוך דקה עצר רכב גדול בסמוך לו בחריקת בלמים, פתח את אחת הדלתות ושלף את הצלם על ציודו מהמדרכה. אחרי שעה קלה קיבל יסקי טלפון למשרדו, בו הוא התבקש להצהיר כי הזמין מפלוני הצלם שיבוא ויצלם את המבנה. הם לא לקחו בחשבון את אהוד ברק שיתכן שבאותה העת במקרה לא היה במסיבה בפריס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרי שגם בחנתי את הגדר המקיפה את הגן (שתוכננה אף היא על ידי לוטן ותורן פניתי לחדור אל תוך הבניין. באותה העת, התקיימו חזרות לאיזה תיאטרון צעיר באולם המופעים, אז הסתלקתי ממנו מהר (ממילא אין מה לראות בו), ואז ניתקלתי במנהל הבניין ששמח לסייר איתי במקום.

 

 

אגף המשרדים יועד לשני מפלסים, אך עד היום לא נמצא צורך למימוש המפלס העליון וכך רק מפלס אחד נותר מנוצל.

 

 

 

 

 

 

את התצלום הזה לקח יעקב מאחת מהדירות המשקיפה על המתחם מגבוה במגדלי אקירוב.

 

 

 

 

 

זה לא שהשמיים פתאום נהיו אפורים – אלא זוהי יריעת ניילון אטומה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בית יד לבנים בתל אביב מכיל היום שלושה יעודים עיקריים: הייעוד המקורי הבא להזכיר את בני העיר שנפלו במלחמות ישראל, הייעוד השני הוא אולם מופעים והייעוד השלישי הוא הספרייה העירונית לתושבי הסביבה.

המבנה משרת מעגלי אוכלוסיה שונים ובכך מוכיח את ניצולו של המרחב הקיים באופן מיטבי. אמנם יהיו לבטח שיאמרו שניתן למקסם את הרווחים מהקרקע בדרכים טובות יותר. אך למרות זאת, צריך להותיר משהו גם לנכדים של אותם אנשים "טובים" רודפי צדק ושלום שגם הם יוכלו בעתיד לכבוש פסגה או שתיים. אבל עד אז – ניתן להמשיך ולהנות מהמקום. ולחיות.