סיבוב בבלוק בערד שתכננו דן איתן ויצחק ישר וקיר אמנות שיצר יוסף שאלתיאל

כשצמד האדריכלים דן איתן ויצחק ישר הציבו קיר בטון חשוף בחזית מתחם המגורים שתכננו בערד, הם לא תכננו לשלב בה עבודת אמנות. זמן קצר לאחר שבניית הבלוק הושלמה באמצע שנות ה-60, הזמין משרד השיכון את האמן יוסף שאלתיאל (2016-1931) לשלב את יצירתו על אותו קיר שנמתח לאורך כמה עשרות מטרים ופונה לשדרה המרכזית.

השיכון שיצרו איתן וישר הוא חלק מסדרת עבודות מרתקת שיצרו השניים ביפו, דימונה ירושלים וגם בערד. השיא של אותה עבודה היה בראשון לציון – פרויקט שלא נבנה. שאלתיאל שהתפרסם בעיקר הודות להישגיו בויטרז'ים, הוכיח כאן את מיומנותו בעבודה עם ברזל.

ועל כך ברשימה זו.

.

עס קומט פֿון גהינום

.

סיבוב בשיכון זולוטוב ובספריה בבית שמש

בית שמש היא ככל הנראה עיר הפיתוח הבעייתית ביותר בישראל. התנסחתי בעדינות. הייתי בטוח שאופקים תופסת את הבכורה הלא מכובדת, אך אחרי הביקור ביום רביעי האחרון אני חושב שבית שמש עוקפת אותה בהליכה. לכן מאד כדאי לבקר בה.

שווה גם לבקר במרכז העיר שם תמצאו את שיכון זולוטוב עם הספריה העירונית – שני מבנים צמודים שתכנן האדריכל זוכה (פעמיים) פרס רוקח, פרס רכטר ולאחרונה זכה גם באות יקיר עמותת האדריכלים (כתבתי על הזכיה כאן ב-Xnet). הפרויקט קצת נשכח ולכן הרמתי טלפון לזולוטוב.

במהלך השנה וחצי אחרונות ביקרתי בכל ערי הפיתוח בישראל. אני מעדיף לקרוא להן במונח "ערים חדשות" שמוציא אותן מההקשר הישראלי-מקומי וקושר אותן לגל של ערים שהוקמו בכל רחבי העולם, אחרי מלחמת העולם השניה בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. אלה היו ערים חדשות שכמעט ולא הוקמו על בסיס יישובים ותיקים, אלא קמו מאפס וכך תוכננו.

גם בית שמש הוקמה באותה מסגרת. ערים נוספות לדוגמא: שדרות, נתיבות, אופקים, דימונה, יבנה, קרית מלאכי, אור יהודה, יקנעם עילית, מגדל העמק, נצרת עילית ובקצה הצפוני – קרית שמונה. ערים כמו כרמיאל וערד הוקמו כבר בשנות הששים, בגל השני של ערי הפיתוח ולכן הן לא דומות לאלה מהגל הראשון. מבחינה גיאוגרפית בית שמש נמצאת במקום טוב באמצע, במרכז המדינה, ייתרון שככל הנראה הוא גם זה שדפק אותה: בין בני ברק, מודיעין עילית, ביתר עילית וירושלים עיה"ק.

משמאל מבנה הספריה. מימין מבנה המגורים. בין השניים גשר בטון.

.

סיבוב בדירה לדוגמא בפרויקט שיקום שכונות ברמלה

פרויקט שיקום שכונות אמנם גוסס, אך זה לא הפריע לי לראות מה הוא עדיין מייצר בעיר רמלה.

שושי מאגף שיקום שכונות ברמלה, משרד הבינוי והשיכון: "בתחום הפיסי אנחנו מסייעים במתן הלוואות לשיפוץ. מחוסר תקציב אנחנו כבר לא מסייעים בתכנון ובפיקוח. עד לעלייתו של ביבי לשלטון, המדינה העמידה מענק של 40% להרחבת המבנים, אך כיום בשל הביטול, השיפוץ לא כולל הרחבה".  "ברגע שדיירי הבניין מחליטים לערוך שיפוץ, אנחנו מובילים את התהליך. אנחנו מארגנים את וועד הבית, מחליטים ביחד מה הולכים לשפץ ואת זה אנחנו עושים באמצעות קביעת סדר עדיפויות בהתאם לתקציב. אנחנו מעניקים הלוואה של עד 27,000 ש"ח. 25% הדיירים משלמים, ו-75% אנחנו. ישנם דיירים הפטורים מתשלום כמו דיירי עמידר, קשישים, מקבלי הבטחת הכנסה, בעלי נכות וכדומה"."השיפוץ כולל בעיקר תשתיות, חדרי מדרגות ומעטפת חיצונית".

.

חזית הבניין

סיבוב בפרויקט מיגון מבני מגורים בעיר שדרות

פעם בכמה זמן אני ניתקל במשהו מקומי ואיכותי שמצליח להציג דוגמה לעבודה ברמה אליה אפשר לשאוף. כזה הוא המקרה של הגיליון החדש של "סדק" שיצא ממש עכשיו בעריכתו של תומר גרדי שהצליח לא מעט הודות לשילוב עם העיצוב הגרפי המעולה של עפר כהנא ואסנת בר-אור ליצור יצירת אמנות עכשווית של ממש.

הגיליון עצמו מביא את תמלולן של הרצאות-דיון שנערכו במסגרת הוצאת הספר והצגת התערוכה "אלימות מכוננת, 1950-1947" שאצרה אריאלה אזולאי (ולדעתי היא התיאורטיקנית החשובה ביותר הפועלת כיום בישראל). כל זה לצד תצלומים היסטוריים מארכיונים שונים השופכים אור אודות לטקסט הנלוה להם – על מציאות שהיתה ועדיין קיימת.

כעת, בביקור בשדרות ניתן להחשף לעובדה שהעיירה ממגנת את עצמה מפני האלימות המכוונת אליה מכיוון בית חנון, כתגובה לאלימות המופעלת על ידינו, כתגובה לאלימות המופעלת על ידם, כתגובה לאלימות המופעלת על ידינו וכו' קשה שלא לחזור אל השאלה שהעסיקה את הגננת שלי: מי התחיל? אבל ברור שזוהי שאלה מיותרת ולא נראת לי גם שייכת. ההתבוננות בשינויים באורחות החיים בטיפולוגיות המגורים העוברים היום על שדרות מוכיחים לנו שוב ושוב שהגנרלים שמנהלים לנו את המדינה כבר 43 שנה לא מובילים אותנו למציאות טובה, וכאן בשדרות אפשר לראות את המקום והאוכלוסיה שמשלמת את המחיר.

תוספת אגף ממוגן לבית דירות קיים