חלון אחוריכשנוסעים על כביש 4 וחולפים על פני העיר אשדוד, יש כמה מבנים ישנים שניצבים לצד הדרך. אפשר לפספס אותם אם לא שמים לב, אפשר לזרוק מבט ואפשר גם לשאול מה פשר אותם מבנים. אני הגדלתי לעשות וגם עצרתי לבדוק. מדובר בשרידי העיר אסדוד שהיתה כאן עד שהצבא פינה סופית את תושביה והשטיח את הקרקע. כמה ממבני הציבור של איסדוד נותרו עדיין בשטח.
איסדוד היא אצלי נקודת ציון. עד לפני עשר שנים לא הייתי מייחס לאותן חורבות מחשבה או מעניק להן יחס. סיור קצר שהשתתפתי בו, גילה לי את הרובד שנעלם מעיניי. ועל כך ברשימה זו.
.
בקבר
.
נבי מוסא נמצא לצד כביש 1, בין ירושלים לים המלח ולמרות שנמצא בשטח המוחזק על ידי ישראל ובשוליים של שטח אש צה"לי, הוא מתוחזק ומתופעל על ידי הווקף המוסלמי שזו למעשה זרוע של הרשות הפלשתינית. למרות זאת, בטוח להסתובב ולבקר בו. מדובר במבנה בן יותר מ-700 שנה, מהתקופה הממלוכית (מאה 13), מיוחד במינו ולכן לא סתם בחרו האדריכלים עדה כרמי-מלמד ודן פרייס לפתוח אתו את ספרם הגדול והמקיף "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי, 1948-1917" (הוצאת מוזיאון ת"א לאמנות, 2011). את הטקסט של כרמי-מלמד ופרייס בחרתי לפרסם בשלמותו ובליווי הקדמה קצרה באתר Xnet.
את נבי מוסא יזם הסולטן הממלוכי ביבארס, והוא נבנה בסמוך לאחת הדרכים החשובות באזור, במטרה ליצור מוקד שיתפקד בעת הצורך כקו הגנה נגד כיבוש אפשרי מצד הצלבנים שסולקו רגע לפני כן מארץ ישראל. נבי מוסא הוקם במסגרת הקמה של מוקדים רבים נוספים כמו נבי רובין (חוף פלמחים), נבי הודא (יהוד), נבי סמואל (הרי ירושלים), קבר שיח' עווד (אשקלון), נבי ימין (כפר סבא) וקבר דן (אשתאול) – כולם הוקמו עם אותה מטרה ובצמוד לדרכים ראשיות.
האתר נבנה כמלון אורחים שלמשך חודש שלם הוקם סביבו יישוב ארעי במסגרת חג שהונהג על ידי ביבארס. החג נחגג על ידי ערביי האזור במשך מאות שנים, עד שבתחילת המאה ה-20 הפכה התהלוכה שלוותה את שיאו של החג בגל רציחות, גם של ערבים וגם של יהודים והשלטונות הבריטים חיסלו אותו ב-1937. החגיגות התחדשו ב-1987 ובעקבות האינתיפאדה הופסקו. בשנים האחרונות חודשו באופן צנוע. כל מה שנשאר הוא אתר הקבר וסביבו בית קברות עצום שממשיך לפעול גם היום. ועל כך ברשימה זו.
.
מה מסתתר במערה שמתחת למצבת הקבר?
.
על טחינה הר ברכה שמעתי לראשונה מאופיר זינטי. אני מעריך יותר חומוס מטחינה ולכן עד היום לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. זה היה עניין של שבועות עד שמצאתי את הזמן לבקר במפעל עצמו. אבל אחרי ביקור ראשון ב"חזית העממית" נדלקתי על טחינה הר ברכה. ברגע שמצאתי סיבה לכתבה על שכונה חדשה בהר ברכה, ידעתי שכאן ההזדמנות לשלב ביקור במפעל. על השכונה החדשה כתבתי ל-Xnet, אבל מפעל הטחינה לא נמצא ביישוב הר ברכה שהוקם בתחילת שנות ה-80, אלא בשכונה השומרונית שנמצאת כמה מאות מטרים מהיישוב הישראלי וקיימת בשכם כבר 2,000 שנה.
חוץ מהעובדה שניתן לטעום ולרכוש את הטחינה ישר מהמכונה, יש כאן גם הזדמנות לראות כיצד מכינים אותה. את גרגרי השומשום מייבאים מאתיופיה ומהם מפיקים כל יום טון וחצי טחינה גולמית. טחינה הר ברכה משווקת בעיקר בישראל (לכן היא גם כשרה) וחלק ממנה מיוצא לחו"ל.
.
הקצה של פס הייצור: הטחינה זורמת למיכל
.
אפרים ושרה
עיקר ההתלהבות שלי הייתה מבית הזיכרון שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון בשנות ה-60, אבל הפעם אני דווקא אציג את קברו של מי שייסד את המקום המוצלח הזה: קרל נטר. הימצאותה של חלקת קברים בודדה המכילה 4 קברים בלבד היא בהחלט עניין ייחודי ששווה לראות, ומעשיר את רעיון עירוב הייעודים בו אני תומך נלהב.
.
חלקת הקבר של קרל נטר שנותרה בשלב זה שלימה בעוד שכניו עוברים שיפוצים
