סיבוב בקבר נבי שת הנטוש שבשרידי הכפר בשית במושב עשרת

לקראת יום העצמאות ובדרך לפגישה ארוכה, הקדמתי לצאת לדרך. קפצתי לראות את בית הכנסת שבגבעת וושינגטון וגם את שרידיו של מתחם קבר נבי שת העתיק של הכפר בשית, כיום בין אשדוד ובין גדרה. כמעט ולא נותר דבר מאותו כפר פלסטיני, שנמחק במלחמת העצמאות ושרידיו מצויים כיום במרכז מושב עשרת שהוקם על חורבותיו בראשית שנות ה-50. האדריכל לאופולד קרקואר היה זה שערך את התכנית לעשרת ב-1952, אך כמודרניסט מושבע הוא בחר להתעלם מהכפר על בתיו, סמטאותיו ותשתיותיו ותכנן מערך ישוב שונה לחלוטין. במתחם הקבר הוא נמנע מלגעת וגם אלו שבאו אחריו וכך הוא שרד.

מתחם קבר נבי שת שוכן על מדרון של גבעה, ובמקור היה בשוליו הצפוניים של הכפר. הוא מכיל חצר רחבת ידיים המוקפת בחומה שנהרסה בחלקה ובקצה המערבי של החצר מתנשא מבנה הקבר המקורה בשלוש כיפות, שאחת מהן מאכלסת מושבת עטלפים.

לפני שנתיים החלה המועצה האזורית גדרות לפתח טיילת עם תצפית במרומי הגבעה, מבלי לגעת במתחם הקבר. עבודות הבנייה החריבו חלק נכבד מהצמחייה ששלטה בסביבה. תושבים מקומיים דרשו את הפסקת העבודות תוך שמירה על הסביבה ומאבקם צלח.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (המאה ה-13)

.

סיבוב במפעל טחינה הר ברכה ועוד כמה אתרים בהר גריזים

על טחינה הר ברכה שמעתי לראשונה מאופיר זינטי. אני מעריך יותר חומוס מטחינה ולכן עד היום לא ייחסתי לה חשיבות גדולה. זה היה עניין של שבועות עד שמצאתי את הזמן לבקר במפעל עצמו. אבל אחרי ביקור ראשון ב"חזית העממית" נדלקתי על טחינה הר ברכה. ברגע שמצאתי סיבה לכתבה על שכונה חדשה בהר ברכה, ידעתי שכאן ההזדמנות לשלב ביקור במפעל. על השכונה החדשה כתבתי ל-Xnet, אבל מפעל הטחינה לא נמצא ביישוב הר ברכה שהוקם בתחילת שנות ה-80, אלא בשכונה השומרונית שנמצאת כמה מאות מטרים מהיישוב הישראלי וקיימת בשכם כבר 2,000 שנה.

חוץ מהעובדה שניתן לטעום ולרכוש את הטחינה ישר מהמכונה, יש כאן גם הזדמנות לראות כיצד מכינים אותה. את גרגרי השומשום מייבאים מאתיופיה ומהם מפיקים כל יום טון וחצי טחינה גולמית. טחינה הר ברכה משווקת בעיקר בישראל (לכן היא גם כשרה) וחלק ממנה מיוצא לחו"ל.

.

הקצה של פס הייצור: הטחינה זורמת למיכל

.

סיבוב בחצר חולדה ליד הפסל והקבר של אפרים צ'יזיק

את האנדרטה ומצבת הקבר של אפרים צ'יזיק בשולי יער חולדה, המכונה גם יער הרצל, עיצבה ופיסלה באבן הפסלת המיתולוגית ולימים זוכת פרס ישראל בתיה לישנסקי, שיצרה כמה מהעבודות היותר חשובות בתולדות האמנות הישראלית. הוכחה לכך אין בעיה למצוא בערך הקצר שנכתב עליה בויקיפדיה.

 

למרות שהמטרה הייתה להפוך את דמותו של צ'יזיק למיתוס שנפל בקרב על הגנת החווה, העסק לא צלח וצ'יזיק לא נכנס לחזית ההיסטוריה של תקומת ישראל בארצו. האנדרטה הוקמה בשנת 1937, שלוש שנים לאחר חנוכת פסל האריה השואג בתל חי שהוקם כמצבה על קבר האחים של שמונת מגיני תל-חי. לעומת תל-חי, כאן טמון אדם אחד. אולי לצורך העצמת המיתוס "גייסו" את אחותו של צ'יזיק שנהרגה בחצר תל חי, ודמותה נחצבה אף היא בפסל, אך זה לא עזר והמיתוס לא תפס.

 

יש משהו שקט ואחר באנדרטה הצנועה הזו יחסית לאלה האחרות. כאן הדמויות אינן שלמות, אלא הן חלק בלתי נפרד מסלע הגיר המקומי. זה לא אנילביץ העצום, זייד על סוסתו מברונזה ואפילו לא האריה השואג והמלכותי. כאן ישנן שלוש דמויות כלואות בסלע. הפסל נגיש למישוש, מצוי בגובה העיניים וניתן להתבונן לדמויות ממש לתוך העיניים. הפסל לא בבית קברות מגודר ולא בקיבוץ מאוכלס. כאן זה אמצע יער, אין שומר, אין גדר והפסל נגיש כל היום וכל השנה. זה יופיו, ייחודו וחשיבותו.

 

 

אפרים ושרה

 

סיבוב בקבר של קרל נטר ונספחיו בקצה מקוה ישראל

עיקר ההתלהבות שלי הייתה מבית הזיכרון שתכננו נדלר-נדלר-ביקסון בשנות ה-60, אבל הפעם אני דווקא אציג את קברו של מי שייסד את המקום המוצלח הזה: קרל נטר. הימצאותה של חלקת קברים בודדה המכילה 4 קברים בלבד היא בהחלט עניין ייחודי ששווה לראות, ומעשיר את רעיון עירוב הייעודים בו אני תומך נלהב.

.

חלקת הקבר של קרל נטר שנותרה בשלב זה שלימה בעוד שכניו עוברים שיפוצים