ארכיון תג: צבי אלחייני

סיבוב בבית בגין באוניברסיטת בר אילן

בבר אילן יש בניין הקרוי על שם עליזה ומנחם בגין ונחנך ב-1985 באזור שהיה בשעתו הפינה הצפון-מערבית של הקמפוס, מטרים בודדים מכביש 4. זה מבנה שנראה קצת כמו פסל, אולי אפילו פסל קינטי, משהו כמו יעקב אגם רק בלי כל קשקשת הצבעים, נקי. העושר של הבניין בא לו באמצעות שימוש מושכל בחומרים פשוטים וזמינים: אבן נסורה, פרופילי אלומיניום, גרנוליט ואבן פראית מאחד האזורים בארץ. משחקי אור וצל המשתלבים באופן כמעט טבעי עם גווני החומרים שבחר האדריכל, וכולם מוצבים בקומפוזיציה שנראה שהאדריכל השקיע בה מחשבה, תוצר של תהליך ארוך וכנראה גם של מודלים רבים.

הבניין מורכב מארבעה גושים המקושרים באמצעות גוש מרכזי אחד. ארבעת הגושים מלווים את הבניין לגובה שלוש קומות ובקומה הרביעית והאחרונה נותר רק הגוש המרכזי, כשגגות ארבעת הגושים מתפקדים כמרפסות. יש שלוש כניסות למבנה: אחת ראשית בחזית המזרחית – בקצה הציר החוצה את הקמפוס, שנייה בחזית צפונית ומשרתת בעיקר את העובדים שבאים להחתים כאן כרטיס עובד, וכניסה שלישית בחזית מערבית ומשרתת את באי החנות של הוצאת הספרים של האוניברסיטה הממוקמת במפלס התחתון.

בחיי הקמפוס התוססים, בניין בגין הוא מבנה יחסית אזוטרי. הוא לא משמש כמעט סטודנטים אלא את הוצאת הספרים האקדמית של האוניברסיטה (בקומת המרתף) את משרדי הפקולטה למדעי הרוח, רשות המחקר ולשכת סגן הנשיא למחקר (במפלס האמצעי) ואת אחד מפרויקטי הדגל הדיגיטליים של בר אילן מלפני כמה עשורים – פרויקט השו"ת, שיצר דיגיטציה לכל ספרי הקודש הבסיסיים (בקומה העליונה). אין כאן כיתות ולכן לא תמצאו פה זרימה בלתי פוסקת של אנשים, כפי שיש בשאר המבנים בקמפוס. יש כאן רק משרדים, מחסן גדול וחנות קטנה לספרי ההוצאה. ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20140327_151451

מבט למלטה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במרכז הקהילתי במזרח תלפיות

"במזרח תלפיות הולך ומוקם מרכז קהילתי אטום, חסר פתחים, העושה רושם של אנדרטה ולא של מבנה שנכנסים לתוכו", כתב האדריכל מיכאל קון במאמר שכותרתו "ברבריות מודרנית" ופורסם ב-1980. "בניין זה עוצב על ידי אחד הקורא לעצמו 'אמן' שנעזר על ידי שני אדריכלים צעירים, מי ירצה להיכנס למערה זו?".

כשהגעתי סופסוף לירושלים, לא היתה לי דקה פנויה ומיהרתי להגיע לפגישה, אבל היות ומאד רציתי לראות את המרכז הקהילתי במזרח תלפיות, החלטתי לאחר לפגישה בעשור דקות ולעצור ולבקר באחד המבנים המיוחדים שתוכננו בישראל. ייחודו של הבניין בא לו משתי סיבות עיקריות:

(1) צורתו הפיסולית והמראה האטום שלו שמזכיר חלק מכוכב קריפטון אחרי שעבר גם הוא את תסמונת ירושלים.

(2) שיתוף הפעולה שבוצע בו בין הפסל הגרמני-מקסיקני מתיאס גוריץ (Mathias Goeritz) ובין צמד האדריכלים הישראלים ארתור ספקטור ומיכאל עמישר.

.

IMG_20131124_155718

מבנה המתנ"ס מבעד המדרגות העולות למבוך

.

להמשיך לקרוא

סיבוב עם רם כרמי בתיאטרון הבימה (74 תמונות) / מאחורי הקלעים של הכתבה ב-Xnet

כל מה שנכתב ללא יוצא מן הכלל, לא ממש מצליח להגדיר באופן ברור היכן הבעיה בבניין תיאטרון הבימה. בינתיים גם לא ברור ממתי מבקרים בניין בשלבי התהליך, קודם שהוא הושלם. היות והיתה לי הזדמנות לשמוע גם מרם כרמי וגם מדני קרוון את דעתם על פרויקט הבימה וכיכר התרבות, החלטתי לממש את האפשרות וללמוד ממקור ראשון את דעתם.

הייתי בטוח שכרמי מגיע כל שבוע לביקור ולא דמיינתי שהוא יגיע במיוחד בשבילי, אבל להפתעתי כך היה. ברגע שכרמי חזר למונית, הגיע דני קרוון אבל עיקר השיחה אתו התקיימה מאוחר יותר – את שני הראיונות ניתן לקרוא באתר החדש Xnet המעניק במה נכבדת לאדריכלות. הפעם Xnet אפילו נתן במה רחבה במיוחד לסקירת פרויקט הבימה וסביבתו שווה מאד לבקר, לראות את התמונות ולקרוא את הרעיונות והדעות השונות.

בניין התיאטרון עם פסלו של מנשה קדישמן

להמשיך לקרוא

סיבוב בארכיון אדריכלות ישראל

כבר שנים מדברים על הקמתו של ארכיון ראוי לשמו שיכיל את כל אותם חומרים הקשורים לתכנון בישראל. התחלה לארכיון הייתה לפני שנים בטכניון וגוועה וכעת בלב תל אביב במרתפי מגדל שלום, במקום בו ניצבה בעבר אחת מיצירות האדריכלות המרתקות – גימנסיה הרצליה, שוכן לו היום הארכיון לאדריכלות ישראל.

הגעתי לארכיון מספר פעמים וברשימה הזו ישנן שתי קבוצות תמונות אותן ערבבתי. חלקן צולמו קודם לשיפוץ וההרחבה שעבר הארכיון וחלקן לאחר מכן, זה לא באמת משנה מי קודם ומי אחרי, זו פשוט הזדמנות להכיר ולדעת שכזה דבר נמצא בסביבה. בינתיים מדובר ביוזמה פרטית שלא נהנית מתמיכה קבועה ורצינית, אלא בשיגעון של אדם אחד לדבר – האדר' צבי אלחייני. נקווה שמישהו כבר ישלוף את הכפפה ויאפשר לארכיון להתקיים באופן מכובד ואף להרחיבו לחללי תצוגה ראויים – כפי שהאדריכלות הישראלית ראויה לה. ועד אז: סיבוב+ראיון עם צבי אלחייני+בקשה קטנה לסיום.

.

על הקיר של הארכיון: שיכון לדוגמא ברמת אביב, רם כרמי, מודל מוקדם של כיכר המדינה, שיכונים ותמונת מחזור של ישיבת נחלים

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית העם בכפר שמואל / וגם יד רמב"ם ורמלה

לפני כחודשיים ביקרתי בתערוכה הצנועה שהתקיימה בבית האדריכל ליד נמל יפו על האדריכל המנוח אבא אלחנני. התערוכה היפה והמרגשת נאצרה על ידי חוקר האדריכלות והמורה צבי אלחייני שבין השאר הציג עבודה של אלחנני בכפר שמואל שטרם היכרתי. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קפצתי עם שאול לבקר במקום המצצוי כיום נטוש בלב המושב.

בית העם בכפר שמואל הוא מבנה גדול ומרשים שנועד לכנס את תושבי הכפר בימים בהם מדורת השבט הורכבה מאש התרבות ולא ממסך טלויזיה מרצד. כיום כל שנותר מהעידן הזה הוא שרידי החומר בלבד, יחד עם זאת עדיין שרידים מרשימים אותם ניתן להחיות, בדיוק כמו את אותן עצמות.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בתערוכה על עבודותיו של אדר' אבא אלחנני (2008-1918)

אבא אלחנני הוא באמת אבא: הספר "המאבק לעצמאותה של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" היה ספר האדריכלות הראשון שלקחתי ברצינות, וממנו התחלתי ללמוד ולהבין את מה שאני תמיד רגיל הייתי לראות כמו כל שאר צופי ערוץ 2. אבל למעשה אלחנני הוא סבא, כי רק כשהגעתי ב-2003 לקורס של צבי אפרת וצבי אלחייני "הפרויקט הישראלי" הבנתי מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

 

 

 

בכל מקרה, כעת צבי אלחייני (שגם צילם את התמונה הזו שמעל ^) מציג ביפו בבית עמותת האדריכלים תערוכה ראשונה בסדרת תערוכות. סדרה זו תציג בפני הקהל אדריכלים ישראלים שהיו חלק מהפרויקט הישראלי, וכעת ממש בימים אלה הולכים והורסים את אותו מפעל אדיר שאין כמעט שני לו בעולם ושממנו צמחה המדינה (ואולי זה אומר לאן היא הולכת…).

באתי לפתיחה וחשבתי שאצלם שם ואעלה לכאן רשימה על התערוכה, אבל הגעתי לשם במצב רוח קצת מדוכדך  כי הייתי בטוח שתבוא איתי חברה שלי שבסוף לא באה, והרגשתי לא נוח בשל גודל האכזבה (יש לי נפש עדינה). אז אחרי שסיימתי את הגלידה שקניתי אצל אנדרי אחרי הסיבוב, אמרתי שלום לצפור והלכתי.

למחרת צבי ביקש שבכל מקרה ניפגש, אז הצעתי לו שניפגש בתערוכה ומשם נמשיך – וכך היה. הסיבה לפגישה הייתה עריכה של הרצאה של צבי, שאולי מתקשרת גם לתערוכה הזו בכך שבהרצאה הזו השלים צבי את הביקורת המרחבית שחסרה הייתה מ"הפרויקט הישראלי" בשל זהירות הכותבים מלדרוך על זנבות, בעוד שכעת הוא עצמו נזהר בתערוכה על אלחנני מלבקר את הפרויקטים ואת המרחב בו אלחנני התערב.

בשונה מחסר הביקורתיות האופפת את התערוכה, בקורס של צבי בבצלאל, ההרצאה שעסקה במטמורפוזה שעברה האדריכלות הישראלית בעקבות הניצחון של מלחמת ששת הימים – ניפתחת בהצגת שער גיליון תוי בעריכתו של אלחנני. על גבי השער מציג אלחנני כותרת עמוד קלאסי, שהציב בגן בית הנשיא אותו הוא תיכנן. בכך, ביקש צבי להציג ולפתוח בדיון על המגלומניה שאחזה בחברה הישראלית באותה העת וחילחלה מייד אל האדריכלות המקומית. מכאן צבי עבר לשכונת רמת אשכול בצפון ירושלים, שהייתה השכונה הראשונה שבוצעה אחרי ששת הימים, וכבר מצא בה הניצחון את אותותיו, באמצעות שילובן של קשתות מתועשות מבטון שהוצבו בפתחי החזית במבנים השונים.

ואם כבר הזכרתי את בית הנשיא שתכנן אלחנני, הרי שהתערוכה לא כוללת אף איזכור למה שהתגלגל בפרויקטים של אלחנני במהלך השנים: ארבעים שנה לאחר הקמת בית הנשיא עומד למשפט אחד ממשתכני המקום בשל הטרדות מיניות שחלקן בוצעו בתוך המבנה שתכנן אלחנני ב-ח' ר' א' וגם בז'. או פרויקט אחר: פסל הציפור המתרוממת שתיכנן אלחנני עם בנימין תמוז בקצה גן העצמאות  – הפרויקט מוצג מבלי להתייחס לכל אותה פעילות עניפה המתקיימת במקום, או השיפוץ שנערך בשנה האחרונה ועל פי חלק מהדעות אינו עושה חסד לא עם הגן ולא עם המשתמשים "האחרים" שמשוטטים בגן. וכך גם נעדרת בהצגת הפרק הטקסטואלי של אלחנני עם הצגת כתב העת לאדריכלות "תוי" – כל התייחסות למצב הכתיבה על אדריכלות ישראלית או על כתבי העת בתחום, וזאת כשהיום יש רק כתב אחד המציג על פי רוב וילות מחפירות שתוכננו ברמת גן.

צבי כנראה נזהר מהרוחות הקנטרניות שמנשבות בכל מקום בו מסתובבים יהודים, והעדיף לדלג מעל הבעיה בכך שלא העיר אותה. זה יכול להיות לו ליתרון, אך לא לתערוכה ולא לשיח סביב עבודתו של אבא אלחנני.

אלא אם כן חוזרים וקוראים את הדברים שצבי מדבר עליהם, אז נראה כי הכוונה בתערוכה היא דווקא להתרחק באופן מודע ומכוון מכל אותה ביקורתיות שבלעה את כל התערוכות והטקסטים בעשור האחרון, ולא הותירה מקום לאובייקטים עצמם. זה תמיד נותן הרגשה טובה להתלונן על נישול של ערבים והומואים וחסידי שימור, והאמת שזה גם יותר קל – כי באותה ההזדמנות מתחמקים מטיפול בתמונת הרקע הכללית-כרונולוגית – כפי שצבי חזר אליה בתערוכה על אבא אלחנני בהציבו את עבודותיו על ציר זמן המקיף את חלל הגלריה כולו: החל משנת הולדתו של אלחנני ועד לפטירתו בשנת 2008. צבי אלחייני בא פה לעשות סדר ולהציג באופן כרונולגי את תמונת הרקע – מרכיב עליו דילגו עד היום.

מה שהיה הכי משביע רצון, זה שאת התערוכה עיצבו לצד אלחייני הצמד חמד יהושע גוטמן ועדי אסיף (שהייתה הבחורה הכי הכי שווה במחלקה). גוטמן היה המרצה ואסיף התלמידה והיום הם זוג אדריכלים שמאד מסקרן אותי לראות מה הם מתכננים… יהושע הוא אחד מהג'וקרים (במובן החיובי, וזה אחרי שהמחלקה סבלה מכל מיני מרצים יבשושייים) שצבי אפרת שלף עם בואו למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולמרות שקבלתי ממנו בזמנו רק הנחיה אחת בודדה, הרי שמאד התרשמתי ממנו וחבל שהוא לא מתכנן בקנה מידה המתאים לרמה שלו (אלא אם כן אני לא יודע משהו).

למרות שאני הולך ללא מעט תערוכות, מיקומה של הגלריה בבית עמותת האדריכלים הוא לא בשום חלק ממסלול שבו אני הולך, ולכן כמעט ולא ביקרתי כאן בתערוכות. למעשה, ביקרתי רק בשתי תערוכות במקום: אחת על משרד זרחי ואחת של חיים יעקבי. אבל בפעם הראשונה אני חושב שכדאי לקום ולבוא לקצה העיר ולבקר בתערוכה הזו. אפשר לעבור אותה בחמש דקות ואפשר גם בשעה – לבד מתצלומים ומודלים יש גם סרט ולא מעט טקסטים חשובים ומרתקים. על הדרך אפשר לבקר בנמל יפו המתחדש, שהוא אחד מהפרויקטים המעניינים ביותר שמבוצעים היום בתל אביב, ויש גם אחלה אוכל בנמל, לכל אורך רחוב יפת או אצל אבו חסן השוכן לא יותר מ-100 מ' מפתח הגלריה.

אם אשוב ואתייחס לציטוט של אלחנני עימו פתחתי, הרי שאני מוצא חשיבות גדולה להציג דווקא תערוכות לאדריכלים של "הפרויקט הישראלי" – כאלה שמתו וכאלה שעדיין חיים. אבל חוץ מלהציג תמונות, יש להציג גם תכניות וחתכים וגם לעורר דיון משמעותי.

אני מאד מקווה שיתחילו להציג אדריכלות טובה כמו שהייתה כאן לפני 1967, במקום להציג את "יצירות המופת" שבונים היום כל החבר'ה המקשישים שמקיפים ודופקים אותנו בכל הזדמנות (כך לדוגמא כל נושא הרישום בפנקס האדריכלים של בוגרים צעירים מתעכב בשל ועדות שונות ומשונות ומבחנים לא מציאותיים שהנהיגו כל מיני מקומטים בוגרי הטכניון שלא הייתי נותן להם לתכנן מלונה לכלב). זה לא שאין עתיד – דווקא יש והוא זוהר, אבל את האווירה והחדשנות עוכרים הנבלות הזקנות.

ורק כדי להסביר מול מה אנחנו נאלצים להתמודד, אסיים בדברים שפירסם אלחנני על הכריכה האחורית של הספר שעמו פתחתי ("הארכיטקטורה כאמנות וכמדע", אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ת"א, 1982):

מטרתו של חיבור זה היא להאיר לקהל הרחב מקצוע, אשר עם כל היותו "גלוי ונראה לעין כל" הריהו בעצם סתום ובלתי מובן, לא רק לגבי הקהל הרחב, כי אם לגבי המשכילים למיניהם.ארכיטקטורה, או בשמה העברי אדריכלות, נמנית על האמנויות אך עוסקת רבות בטכנולוגיה ובמדעים שונים – מדעים מדויקים ומדעי החברה כאחד.

האדריכלות מצויה כיום בתקופה של מבוכה לא מעטה ואין להבין את המתרחש בה מבלי ללמוד משהו על לידתה של האדריכלות החדשה. הבעיה האקוטית ביותר, מעבר לוויכוח על יפה ומכוער בבנייה, היא בעיית העיר ותכנונה. חיבור זה מנסה לגעת בכל הבעיות האלו ולתרום בכך כיכולתו להבהרת הוויכוח הציבורי ולהמרצתו.

אחרי שהעליתי את הטקסט הזה, נדמה לי שהוא בכלל מאד מתאים לרשימות שלי…

 

 
 
להגדלה לחץ כאן
 
 
 
 
 
 
 

^ באותה הזדמנות שפתחו את התערוכה, אז נחנכה גם הספריה בבית העמותה – שנתרמה על ידי משפחת אלחנני.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעקבות קבוצת התמונות הזו המציגה את בית העם בכפר שמואל, נסעתי במיוחד למקום עם שאול ועל כך ישנה רשימה נפרדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

רגע, זה עוד לא נגמר! אחרי שסיימתי עם צבי, המשכתי במעלה הרחוב לחומוס אבו חסן. קשה היה לי לעבור ליד ולא לגעת בחומוס, אך היות והייתי לחוץ בזמנים, אז נאלצתי לקחת הביתה, גם זה טוב.

 
 
 
 
 

סיבוב במשרד הנטוש של אדריכל שלמה גלעד ועוד / חיפה

את האדריכל שלמה גלעד מעולם לא הכרתי, הוא נולד בפולין בשנת 1922 עלה לארץ ישראל בגיל 11 וליווה את הקמתה של המדינה, כך שסיפור חייו הוא סיפורו של המקום.

כמה מהמבנים שתיכנן הינם מהבולטים בישראל וקשה להתעלם מהם לטוב ולרע, מכל מקום בשנת 2005 הוא ניפטר ובתו החליטה לחסל סופית את משרדו ששכן באחד מרחובות העיר חיפה. שלישיית טרמיטים יצאה בהזמנת הבת מבצלאל בירושלים לבדוק מה ניתן לשתות למען הדורות הבאים מהמשרד. את העסק הוביל צבי אלחייני ואיתו הגענו מירי ואני.

התמונות ברשימה זו נלקחו מאותו ביקור עצוב ראשון ואחרון שנערך לפני שלוש שנים וחצי במשרדו הגדול, הריק והמבולגן של גלעד – רגע לפני שנימחק. בסוף גם כמה תמונות מסיבוב קצר שבא אחרי, בחיפה.

 

 

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: