ארכיון תג: עמותת האדריכלים

סיבוב בתערוכה "היכלות נטושים" של שרון רז

הערב בקרתי בגלריה בבית עמותת האדריכלים בתערוכה של שרון רז "היכלות נטושים" (אוצר: ערן טמיר – טאוויל). שרון מציג סדרה של 83 תצלומים אותם צילם במשך כמעט עשר שנים בבתי קולנוע נטושים ברחבי הארץ. הוא אוהב מקומות נטושים.

קולנוע תמר בחיפה, קולנוע שרון בנתניה, קולנוע היכל העשור בקרית גת וקולנוע רמה ברמת גן הם רק חלק מהמבנים המופיעים בתערוכה. בשונה מבלוג או אתר אינטרנט אחר, הצגת התמונות זו לצד זו כשהן תלויות על הקיר, מאפשרת מבט אחר. בנוסף, שרון שמגיע במיוחד כמעט כל ערב כדי לפתוח את הגלריה למבקרים, שמח לספר את הסיפורים שמאחורי התמונות.

נכון שמדובר כאן בנוסטלגיה, אבל בתכלס יש בעיה שמוקדי תרבות, חברה ופנאי התרוקנו ממשמעות, הפסיקו לתפקד וברוב המקרים פינו את מקומם לחניונים או בתי מגורים סתמיים. כך הלך לאיבוד רובד חשוב בחיים העירוניים שהיו עד אותה עת. לניסן אלמוג יש רעיון כיצד ניתן להחזיר את החיים ועל כך כתבתי לפני שבועיים ב-Xnet, אבל בתערוכה נמצא טריגר שיכול להמשיך ולעורר את הדיון בנושא.

רק חבל שבבית עמותת האדריכלים אין נגישות לנכים ולעגלות, שלא יוכלו או יתקשו להינות מהתערוכה.

.

IMG_7685

שרון רז בתערוכה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

. להמשיך לקרוא

סיבוב בבית העם בכפר שמואל / וגם יד רמב"ם ורמלה

לפני כחודשיים ביקרתי בתערוכה הצנועה שהתקיימה בבית האדריכל ליד נמל יפו על האדריכל המנוח אבא אלחנני. התערוכה היפה והמרגשת נאצרה על ידי חוקר האדריכלות והמורה צבי אלחייני שבין השאר הציג עבודה של אלחנני בכפר שמואל שטרם היכרתי. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קפצתי עם שאול לבקר במקום המצצוי כיום נטוש בלב המושב.

בית העם בכפר שמואל הוא מבנה גדול ומרשים שנועד לכנס את תושבי הכפר בימים בהם מדורת השבט הורכבה מאש התרבות ולא ממסך טלויזיה מרצד. כיום כל שנותר מהעידן הזה הוא שרידי החומר בלבד, יחד עם זאת עדיין שרידים מרשימים אותם ניתן להחיות, בדיוק כמו את אותן עצמות.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בתערוכה על עבודותיו של אדר' אבא אלחנני (2008-1918)

אבא אלחנני הוא באמת אבא: הספר "המאבק לעצמאותה של האדריכלות הישראלית במאה ה-20" היה ספר האדריכלות הראשון שלקחתי ברצינות, וממנו התחלתי ללמוד ולהבין את מה שאני תמיד רגיל הייתי לראות כמו כל שאר צופי ערוץ 2. אבל למעשה אלחנני הוא סבא, כי רק כשהגעתי ב-2003 לקורס של צבי אפרת וצבי אלחייני "הפרויקט הישראלי" הבנתי מאיפה אני בא ולאן אני הולך.

 

 

 

בכל מקרה, כעת צבי אלחייני (שגם צילם את התמונה הזו שמעל ^) מציג ביפו בבית עמותת האדריכלים תערוכה ראשונה בסדרת תערוכות. סדרה זו תציג בפני הקהל אדריכלים ישראלים שהיו חלק מהפרויקט הישראלי, וכעת ממש בימים אלה הולכים והורסים את אותו מפעל אדיר שאין כמעט שני לו בעולם ושממנו צמחה המדינה (ואולי זה אומר לאן היא הולכת…).

באתי לפתיחה וחשבתי שאצלם שם ואעלה לכאן רשימה על התערוכה, אבל הגעתי לשם במצב רוח קצת מדוכדך  כי הייתי בטוח שתבוא איתי חברה שלי שבסוף לא באה, והרגשתי לא נוח בשל גודל האכזבה (יש לי נפש עדינה). אז אחרי שסיימתי את הגלידה שקניתי אצל אנדרי אחרי הסיבוב, אמרתי שלום לצפור והלכתי.

למחרת צבי ביקש שבכל מקרה ניפגש, אז הצעתי לו שניפגש בתערוכה ומשם נמשיך – וכך היה. הסיבה לפגישה הייתה עריכה של הרצאה של צבי, שאולי מתקשרת גם לתערוכה הזו בכך שבהרצאה הזו השלים צבי את הביקורת המרחבית שחסרה הייתה מ"הפרויקט הישראלי" בשל זהירות הכותבים מלדרוך על זנבות, בעוד שכעת הוא עצמו נזהר בתערוכה על אלחנני מלבקר את הפרויקטים ואת המרחב בו אלחנני התערב.

בשונה מחסר הביקורתיות האופפת את התערוכה, בקורס של צבי בבצלאל, ההרצאה שעסקה במטמורפוזה שעברה האדריכלות הישראלית בעקבות הניצחון של מלחמת ששת הימים – ניפתחת בהצגת שער גיליון תוי בעריכתו של אלחנני. על גבי השער מציג אלחנני כותרת עמוד קלאסי, שהציב בגן בית הנשיא אותו הוא תיכנן. בכך, ביקש צבי להציג ולפתוח בדיון על המגלומניה שאחזה בחברה הישראלית באותה העת וחילחלה מייד אל האדריכלות המקומית. מכאן צבי עבר לשכונת רמת אשכול בצפון ירושלים, שהייתה השכונה הראשונה שבוצעה אחרי ששת הימים, וכבר מצא בה הניצחון את אותותיו, באמצעות שילובן של קשתות מתועשות מבטון שהוצבו בפתחי החזית במבנים השונים.

ואם כבר הזכרתי את בית הנשיא שתכנן אלחנני, הרי שהתערוכה לא כוללת אף איזכור למה שהתגלגל בפרויקטים של אלחנני במהלך השנים: ארבעים שנה לאחר הקמת בית הנשיא עומד למשפט אחד ממשתכני המקום בשל הטרדות מיניות שחלקן בוצעו בתוך המבנה שתכנן אלחנני ב-ח' ר' א' וגם בז'. או פרויקט אחר: פסל הציפור המתרוממת שתיכנן אלחנני עם בנימין תמוז בקצה גן העצמאות  – הפרויקט מוצג מבלי להתייחס לכל אותה פעילות עניפה המתקיימת במקום, או השיפוץ שנערך בשנה האחרונה ועל פי חלק מהדעות אינו עושה חסד לא עם הגן ולא עם המשתמשים "האחרים" שמשוטטים בגן. וכך גם נעדרת בהצגת הפרק הטקסטואלי של אלחנני עם הצגת כתב העת לאדריכלות "תוי" – כל התייחסות למצב הכתיבה על אדריכלות ישראלית או על כתבי העת בתחום, וזאת כשהיום יש רק כתב אחד המציג על פי רוב וילות מחפירות שתוכננו ברמת גן.

צבי כנראה נזהר מהרוחות הקנטרניות שמנשבות בכל מקום בו מסתובבים יהודים, והעדיף לדלג מעל הבעיה בכך שלא העיר אותה. זה יכול להיות לו ליתרון, אך לא לתערוכה ולא לשיח סביב עבודתו של אבא אלחנני.

אלא אם כן חוזרים וקוראים את הדברים שצבי מדבר עליהם, אז נראה כי הכוונה בתערוכה היא דווקא להתרחק באופן מודע ומכוון מכל אותה ביקורתיות שבלעה את כל התערוכות והטקסטים בעשור האחרון, ולא הותירה מקום לאובייקטים עצמם. זה תמיד נותן הרגשה טובה להתלונן על נישול של ערבים והומואים וחסידי שימור, והאמת שזה גם יותר קל – כי באותה ההזדמנות מתחמקים מטיפול בתמונת הרקע הכללית-כרונולוגית – כפי שצבי חזר אליה בתערוכה על אבא אלחנני בהציבו את עבודותיו על ציר זמן המקיף את חלל הגלריה כולו: החל משנת הולדתו של אלחנני ועד לפטירתו בשנת 2008. צבי אלחייני בא פה לעשות סדר ולהציג באופן כרונולגי את תמונת הרקע – מרכיב עליו דילגו עד היום.

מה שהיה הכי משביע רצון, זה שאת התערוכה עיצבו לצד אלחייני הצמד חמד יהושע גוטמן ועדי אסיף (שהייתה הבחורה הכי הכי שווה במחלקה). גוטמן היה המרצה ואסיף התלמידה והיום הם זוג אדריכלים שמאד מסקרן אותי לראות מה הם מתכננים… יהושע הוא אחד מהג'וקרים (במובן החיובי, וזה אחרי שהמחלקה סבלה מכל מיני מרצים יבשושייים) שצבי אפרת שלף עם בואו למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, ולמרות שקבלתי ממנו בזמנו רק הנחיה אחת בודדה, הרי שמאד התרשמתי ממנו וחבל שהוא לא מתכנן בקנה מידה המתאים לרמה שלו (אלא אם כן אני לא יודע משהו).

למרות שאני הולך ללא מעט תערוכות, מיקומה של הגלריה בבית עמותת האדריכלים הוא לא בשום חלק ממסלול שבו אני הולך, ולכן כמעט ולא ביקרתי כאן בתערוכות. למעשה, ביקרתי רק בשתי תערוכות במקום: אחת על משרד זרחי ואחת של חיים יעקבי. אבל בפעם הראשונה אני חושב שכדאי לקום ולבוא לקצה העיר ולבקר בתערוכה הזו. אפשר לעבור אותה בחמש דקות ואפשר גם בשעה – לבד מתצלומים ומודלים יש גם סרט ולא מעט טקסטים חשובים ומרתקים. על הדרך אפשר לבקר בנמל יפו המתחדש, שהוא אחד מהפרויקטים המעניינים ביותר שמבוצעים היום בתל אביב, ויש גם אחלה אוכל בנמל, לכל אורך רחוב יפת או אצל אבו חסן השוכן לא יותר מ-100 מ' מפתח הגלריה.

אם אשוב ואתייחס לציטוט של אלחנני עימו פתחתי, הרי שאני מוצא חשיבות גדולה להציג דווקא תערוכות לאדריכלים של "הפרויקט הישראלי" – כאלה שמתו וכאלה שעדיין חיים. אבל חוץ מלהציג תמונות, יש להציג גם תכניות וחתכים וגם לעורר דיון משמעותי.

אני מאד מקווה שיתחילו להציג אדריכלות טובה כמו שהייתה כאן לפני 1967, במקום להציג את "יצירות המופת" שבונים היום כל החבר'ה המקשישים שמקיפים ודופקים אותנו בכל הזדמנות (כך לדוגמא כל נושא הרישום בפנקס האדריכלים של בוגרים צעירים מתעכב בשל ועדות שונות ומשונות ומבחנים לא מציאותיים שהנהיגו כל מיני מקומטים בוגרי הטכניון שלא הייתי נותן להם לתכנן מלונה לכלב). זה לא שאין עתיד – דווקא יש והוא זוהר, אבל את האווירה והחדשנות עוכרים הנבלות הזקנות.

ורק כדי להסביר מול מה אנחנו נאלצים להתמודד, אסיים בדברים שפירסם אלחנני על הכריכה האחורית של הספר שעמו פתחתי ("הארכיטקטורה כאמנות וכמדע", אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון ההוצאה לאור, ת"א, 1982):

מטרתו של חיבור זה היא להאיר לקהל הרחב מקצוע, אשר עם כל היותו "גלוי ונראה לעין כל" הריהו בעצם סתום ובלתי מובן, לא רק לגבי הקהל הרחב, כי אם לגבי המשכילים למיניהם.ארכיטקטורה, או בשמה העברי אדריכלות, נמנית על האמנויות אך עוסקת רבות בטכנולוגיה ובמדעים שונים – מדעים מדויקים ומדעי החברה כאחד.

האדריכלות מצויה כיום בתקופה של מבוכה לא מעטה ואין להבין את המתרחש בה מבלי ללמוד משהו על לידתה של האדריכלות החדשה. הבעיה האקוטית ביותר, מעבר לוויכוח על יפה ומכוער בבנייה, היא בעיית העיר ותכנונה. חיבור זה מנסה לגעת בכל הבעיות האלו ולתרום בכך כיכולתו להבהרת הוויכוח הציבורי ולהמרצתו.

אחרי שהעליתי את הטקסט הזה, נדמה לי שהוא בכלל מאד מתאים לרשימות שלי…

 

 
 
להגדלה לחץ כאן
 
 
 
 
 
 
 

^ באותה הזדמנות שפתחו את התערוכה, אז נחנכה גם הספריה בבית העמותה – שנתרמה על ידי משפחת אלחנני.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעקבות קבוצת התמונות הזו המציגה את בית העם בכפר שמואל, נסעתי במיוחד למקום עם שאול ועל כך ישנה רשימה נפרדת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

רגע, זה עוד לא נגמר! אחרי שסיימתי עם צבי, המשכתי במעלה הרחוב לחומוס אבו חסן. קשה היה לי לעבור ליד ולא לגעת בחומוס, אך היות והייתי לחוץ בזמנים, אז נאלצתי לקחת הביתה, גם זה טוב.

 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: