ארכיון תג: עדי סנד

מוזמנים לתערוכה שאצרתי לעדי סנד

מדוע עד היום לא נערכה בישראל אף תערוכת יחיד לאמן גרפיטי? לא נראה לי שהתשובה טמונה בריקבון הממסד וגם לא בניגודיות הקיימת בין אמני הגרפיטי ובין המוזיאון. בכל מקרה, ביום שישי הבא, למחרת יום העצמאות, תפתח תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה בישראל לאמן גרפיטי – עדי סנד. מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב יארח את התערוכה, ויהפוך למשך כמה חודשים למקום עם מקבץ הקופסונים הגדול ביותר ביקום!

הקופסונים שסנד יוצר מאז סוף שנות התשעים נולדו במהלך לימודיו במחלקה לאדריכלות בבצלאל, וכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף הרחוב בתל אביב. חוץ מקופסונים סנד גם יוצר עבודות מופשטות ועבודות פיסול. ויש גם ספר-קטלוג.

ועל כך ברשימה זו.

.

11110497_1037843469578568_1903672201253351687_n

מפליגים

.

adi-sened-mail-invitation (2)

הזמנה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בפלורנטין ובתערוכה החדשה של רונה סלע

חן ארגן סיור בתערוכה החדשה שאצרה רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן. בדרך לשם, כשאני חוצה כמה רחובות נתקלתי בכמה מפגעים רגילים לחלוטין, שאני חושב שהגיע הזמן לסלק מדרכנו – הולכי הרגל.

אופנועים, קטנועים, ארונות תקשורת, עמודי תאורה וחשמל, תמרורים, שעוני מים, פחי זבל, חרא של כלבים ומרצפות שבורות – כל אלה מצאו את המדרכה כמקום אידיאלי להתמקמות. האספלט על הכביש תקין ופנוי ורק איפה שהולך הרגל צריך ללכת הכל חסום. ההליכה בזיג זג עם הסכנה שאתקל במוקש מטרידה אותי. משה האתיופי מהמילואים תמיד אמר ש'במלחמה כמו במלחמה', ובעקבות דבריו לקחתי את הרעיון מהתאוריה לפרקטיקה. מכונית או אופנוע שמחנים על מדרכה הם בעיני הפקר ולוח לציור בעזרת קצה של מפתח.

חושב שזה לא מוגזם לקוות שהדרך של הולך הרגל תהיה פנויה. הולך הרגל שאינו מזהם, אינו צורך יותר מידי מקום ומאמץ את עצמו בחום הקיץ הישראלי, מגיע לו יותר. עם המכוניות והקטנועים פיתחתי דרך התמודדות, עכשיו רק נשאר לטפל בעמודי התמרורים ושאר ההפרעות, אבל כאן צריך לפעול עם העירייה. מזל שיש קצת אמנות לאורך הרחוב, בעיקר באזור פלורנטין שמחפה על כל אותם כשלים וחסמים.

ההקדמה שהבאתי כאן מתקשרת לתערוכה המוצגת עתה במוזיאון נחום גוטמן בנוה צדק: "תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה / דור חדש בערים היהודיות-ערביות". לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל כן כזו שבעזרתה ניתן להבין טוב יותר את המרחב שלנו וללמוד על רבדים שזרים לפחות לי אישית במציאות בה אנו חיים.

.

IMG_0087

רונה סלע בתערוכה

.

IMG_0129

חוסמים את המדרכה ברחוב ויטל: (1) אופניים, (2) עמוד, (3) פח אשפה, (4) שעון מים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב חוצה גולן

הגולן תקוע מאז שנת 1981, השנה בה נאלץ בגין לספח את האזור רק כדי שיוכל לשפר את מעמדו הפוליטי אחרי החזרת סיני. תנועת העבודה (לא של שלי יחימוביץ, אלא של יגאל אלון וגלילי) היתה זו שהחלה ביישוב האזור ומנחם בגין עם הליכוד עצרו הכל. אפילו היום.

פה ושם בונים בתים, אבל בגדול הגולן תקוע. אין מוקד תרבות, מוקד תעשיה או נופש. אין שילוט באתרי התיירות ואם כבר יש – אז הוא ישן, שחוק ולא מעודכן. רמת השירות נמוכה באופן חסר תקדים. אתר חמת גדר מוזנח ועלוב ולא ברור איך המדינה העניקה לחובבנים תאבי בצע לנהל את אחד מהאתרים הכי יפים באזור, נושא שדורש התערבות של מבקר המדינה.

מקרה חמת גדר הוא אמנם קיצוני למצב, אבל המסקנה מהביקור ברמת הגולן באופן כללי לא רחוקה מזו שיצאתי איתה מחמת גדר. עם כל יחסי הציבור שמושקעים בתיירות (ועכשיו מתפרסמות ידיעות היכן מבלה שר התיירות שלנו), אין ברמת הגולן אפילו בית מלון אחד.

למרות הפתיחה הפסימית, חציתי בסוף השבוע האחרון את הרמה ומאד נהניתי.

(-;

בית המקדש השלישי בחמת גדר (…זה רק מבנה למעלית)

להמשיך לקרוא

סיבוב בין זמנהוף לאבן גבירול

אמן הגרפיטי עדי סנד (המוכר יותר בשם SENED) השאיר לאחרונה את חותמו על לוחות המתכת העוטפים את אתר הבניה המסקרן בכיכר דיזינגוף. מי שימשיך בדרכו לרחוב זמנהוף יוכל גם ללוות את עבודותיו של סנד המעטרות גדרות ולוחות שונים המהווים מצד אחד חלק מהריהוט של המרחב הציבורי ומצד שני מצע לעבודות אמנות.

לאחר שחוצים את שדרות ח"ן אפשר לגלוש עם רחוב מאנה לגלריה זוכרות – הגלריה החברתית היחידה הפועלת היום בישראל, שם מוצגת כעת תערוכה קבוצתית שמתבססת בעיקרה על עבודותיהם של מורים, סטודנטים ובוגרי בתי הספר לאמנות, עיצוב ואדריכלות בישראל המתייחסים למה שבדרך כלל מנסים כאן לשכוח.

  

שמחת תורה על פי SENED ברחוב זמנהוף

להמשיך לקרוא

סיבוב של אוהבי אמנות בדרום תל אביב

גם לי אם תהיה בת אז השם רחל יהיה השם הראשון שאתן. זה למרות שחלי הזניחה אותי בשביל איזה מורה לנהיגה מטומטם וזקן. עד היום אין לי מושג למה היא העדיפה אותו על פני. היום היא עם איזה ביטניק אי שם באיזה חור שאנטי בגליל. מה כל כך היה רע לה בתל אביב? מה לא היה לה טוב איתי? הייתה לה כבר התחלה טובה גם בתיאטרון וגם בקולנוע (גם לתפקיד של זונה יש לי כבוד, הרי בסופו של דבר כלנו זונות). אז למה לעזוב הכל? ועוד לאיזה חור שחור בגליל.

כל הסיפור הזה הוביל אותי בסופו של דבר להסתובב. שלשום החל משעות הערב המוקדמות ועד לשעות הבוקר המוקדמות בכל מיני מקומות בעיקר בסביבת לבונטין. שאול חזר ישר מאיזו שבעה דרמטית  בצפון. היינו רעבים. צמאים. אז שתינו. לפני שהגענו לשלב של השתיה הכבדה של סוף השבוע השתדלנו להיות עוד רגע אנשי תרבות ולעשות סיבוב גלריות. היה אירוע 'אוהבים אמנות'  שבעל הפרופיל שלו הטריד אותי כל השבוע בפיסבוק. הכרזה עם הגרפיטי של עדי סנד קפצה אלי מכל לוח מודעות. רציתי לראות מה יש לעסק הזה להציע בעיקר באזור גינת החשמל.

 

אוהבים אמנות. שאול אוהב אמנות (צולם בגלריה חנינא)

להמשיך לקרוא

סיבוב בשיכוני זולוטוב באשקלון והמלצה לתערוכה

כבר עבר יותר מחודש מאז שהדרמתי לסיבוב במרכזים עירוניים של עיירות הפיתוח בצפון-מערב הנגב, אבל אני חושב שבכל זאת כדאי להעלות את הרשימה הזו המפנה זרקור לפרויקט נשכח של אחד מגדולי האדריכלים היצירתיים והכשרוניים שפעלו כאן בישראל במחצית השניה של המאה העשרים: האדריכל נחום זולוטוב.

לא רק על שם האדריכל אברהם יסקי נקרא אתר מגורים בשם "שיכוני יסקי" (בקרית גת), גם על שמו של זולוטוב נקרא מתחם השיכונים שתכנן בשנת 1957 באשקלון "שיכוני זולוטוב". המשותף לשני הפרויקטים הוא ששניהם ניסו לקחת את טיפוס שיכון הרכבת ולשפר אותו באמצעות העמדה יצירתית בשטח. זולוטוב הגדיל וניצל את הטופוגרפיה ובכך יצר מתחם רב גוני, בו גם ביקש להשלים את המתחם במגדל מגורים שלא נבנה בסופו של דבר ובמרכז מסחר שכונתי שהוקם ופועל עד היום ומשרת את בני המקום והסביבה.

בשורה התחתונה גם שיכוני יסקי וגם שיכוני זולוטוב מצויים במצב פיסי ירוד. שיכוני יסקי פונו מיושביהם בשל התפוררותם המתקדמת ושיכוני זולוטוב אמנם לא מתפוררים אך יושביהם שהזניחו את משכנם במשך עשרות שנים מתפללים למימושו הבלתי מציאותי של פרויקט "פינוי בינוי" שיגאל אותם מביתם הישן, המוזנח והלא מוערך. ועל כך ברשימה זו.

.

מבנה השיכונים השלישי בו לא ביקרתי ולכן אינו מופיע ברשימה זו (מקור: אוסף אדריכל נחום זולוטוב)

להמשיך לקרוא

סיבוב לילי וגשום על הגג של סנד ובג'ולי מ.

היום נאלצתי לקחת יום חופש מהעבודה במטרה להצליח ולהשלים פערי ידע שעלי לצבור לקראת הבאות. בשל אי הבנה הפכתי ל"בר סמכא" בנושא מצודות טיגארט, אז כדי שלא אצא מובך מכל הסיפור הזה, פתחתי את היום במערכת המים המרתקת של המצודה בלטרון המשמשת את חיל השיריון כמוזיאון, מרכז הנצחה ומשרדים לכמה גנרלים משועממים שהשמפניה כבר לא זורמת להם בכוס כמו אחרי 67. זוהי תחנה ייחודית ומעניינת ולא בגלל איכות התכנון הבריטי, אלא דווקא בשל מה שהישראלים עשו לה. אחד מהמרכיבים המאוחרים במקום הוא עבודה של דני קרוון המתערבת במבנה עצמו ונקראת "מגדל הדמעות"… אבל אם אגרר לכתוב על זה, אז תצא כאן רשימה על טיגארטים+צבא+ודני קרוון ולזה אני לא רוצה להכנס.

היו עוד כמה עניינים באמצע אבל אני מעוניין לדלג לקטע שלפני אחרון של הערב, בסביבות השעה שמונה ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. לאחר שנפרדנו לשלום מסיגל ויעל ועדי ויעל וירדנו לרחוב ונפרדנו גם מטלי, נזכרתי שבתא המטען במכונית יש לי שני תמרורי מתכת ענקיים שמצאתי בשדה במודיעין אותם רציתי לתת לעדי סנד שבטח ימצא בהם עניין לעבוד עליהם. והיות וכבר היינו ממש מתחת לגג שלו, אז הצעתי לרוני ומרים (שתיים מעובדות המעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטה  ש ב מ ק ר ה  הן גם שתיים מהבנות היותר שוות במחלקה) להצטרף לעלות ולתת לו אותם. הן הסכימו.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בגלריה גרוס וסתם ככה בתל אביב

"בניגוד להכרה השומרת את האדם במצב של שלווה סבילה, התשוקה פורעת את שלוותו ודוחפת אותו לפעולה", אלכסנדר קוז'ב

היו לנו כמה משימות לבצע ביום ששי בבקר: 1. העברת ספה מהאחות לאמא של שאול 2. לתדלק ולקבל עיתון 3. חומוס אצל אבו חסן 4. ים 5. לבקר בתעורכה של עדי סנד לפני שסוגרים – בכלן עמדנו אבל היו פצועים:

תדלקנו אבל לא היה עיתון, הובלנו את הספה לדירה של אמא של שאול בבן יהודה וכמעט חטפנו דו"ח, החומוס היה חלש, הים היה מלוכלך, שאול הוציא 115 ש"ח על שני ספרים ישנים באדריכלות – אבל לזמלנו גלריה גרוס הציגה מספר עבודות יפות וטובות שרק בשבילן היה שווה ללכת את כל בוגרשוב.

להמשיך לקרוא

סיבוב על הגג בתל אביב של האיש שמאחורי הגרפיטי / SENED

כבר כמה חודשים שרוני כותבת מחקר על אמני הגרפיטי בתל אביב, אך בעבודה של בחורות כשרוניות אני לא מתערב. למרות זאת, הצעתי לה לראיין לעבודתה את אחד מהאמנים הטובים והותיקים בתחום שהוא גם אדריכל ובוגר בצלאל, עובדה שכבר מעלה את ערך עבודותיו פי כמה.

אז כשרוני קבעה איתו ראיון, ביקשתי ממנה להצטרף, כי אחרי הכל את עדי אני מכיר רק מהמרחב הציבורי וטרם ניתקלתי בו במרחב הפרטי. חוץ מזה שלפני חודשיים פירסמתי כאן רשימה על קיר אמן ברחוב הס שעדי שחרר בו לא מעט קופסונים והודות לכך נטל בו חלק מרכזי ובולט, אז סקרנותי גברה כשההזדמנות להתקל בו הייתה קרובה.

 

 

הדבר הראשון שמפתיע כשחודרים לממלכת סנד, היא הגג הענק בו מפוזרים אין ספור פסלי חימר קטנים. הסטודיו הפתוח אל השמיים והכוכבים הוא אחד מחללי התצוגה המרהיבים שניתקלתי בהם בעיר. 

מרבית הפסלים מתארים בהפשטה מסויימת בעלי חיים הולכים על ארבע וחלקם הם מיכלים. בדומה לזוגות הקופסונים שמפזר סנד ברחבי לב העיר, נראה לי כי גם הפסלים מחולקים לזוגות: בעלי החיים הם הזכרים והמיכלים הן הנקבות. למעשה הפסלים משלימים את דמויות הגרפיטי: המפוסלים מעוגלים אך עם זאת קשים והמצוירים קופסתיים ורכים.

אין לי מושג איך סנד מקשר בין שני המדיומים בהם הוא עושה שימוש, אבל מה שבטוח שהוא נהנה מזה מאד וממשיך ליצור ולפתח את שני הכיוונים במקביל כחלק בלתי ניפרד מחייו.

תמיד אני חושש לשאול אמן מה המשמעות של העבודה, בעיקר אחרי ששמעתי שכשאר היו שאולים את רפי לביא מה עומד מאחורי העבודות שלו הוא היה עונה בפשטות "הקיר". אבל הפעם החלטתי להתעקש ולהעמיד את האמן בפינה, וכך במהלך השיחה, חשף סנד את משמעותה של אחת מעבודותיו בה מופיעות דמויות הקופסונים על ספינת פיראטים, כשעכשיו ברור מיהו הפיראט ולאן פניו מועדות.

כשסנד מדפיס סצנות מעולם הקופסונים, הוא למעשה מקרין את אישיותו על קירות תל אביב ומשתף אותנו במסעות שלו, בגעגועים, במהוויים האישיים ובחלומותיו. העבודות האלה יש בהן מימד אוטוביוגרפי מצויר המופיע במרחב הציבורי – פרויקט שטרם ניקלתי במשהו דומה לו.

כאמור סנד הוא אדריכל, בוגר בצלאל ובוגר אסכולת דרוקמן & שפירא. שני אלה, ממש הצליחו לשגע את התלמידים שלהם ולהשקיע אותם בתהליך ארוך, מורכב הטעון לא מעט בצלילה חופשית אל תוך הנפש, שלא פעם בילבלה לגמרי את התלמיד וגרמה לו לשכוח מה המטרה שלשמה הוא בא למחלקה לארכיטקטורה.

ההתעמקות בתהליך תוך הזנחת התוצר, יצרה דור של בוגרים שהמשיכו אחרי בצלאל לנסוק אל כיווונים שונים, אך יחד עם זאת מטרתם הייתה להעשיר את מרחב המגורים באזורי "טווח", או בעברית פשוטה "בין לבין", "פרטי / ציבורי / פרטי ציבורי / ציבורי פרטי ומה שיבניהם". נראה לי שרק מי שעבר את התהליך למידה הזה, יכול להבין את משמעותו, להעריך הרבה יותר לעומק את המרחב הפיסי, ובכוחו לשפר אותו באופן משמעותי.

נראה לי שסנד ממש הצליח ליישם את שלימדו אותו מוריו, ומייצר רבדים נוספים חדשים במרחב הפעיל ביותר בישראל. חשיבות פעולתו היא בכך, שלמרות שתל אבבי גם ככה עשריה ברבדים פיסייפ – הוא מצליח להשתלב במערכת ולצרף לה רובד נוסף, שלמרות אי חוקיותו הממסדית, מושך תגובות חיוביות מכל אחד.

 

 

רוני באה לעשות את העבודה. איך שהגענו היא עשתה סיבוב קצר ומהיר על הגג, התיישבה והפעילה את מכשיר ההקלטה. לי לקח עוד חצי שעה עד שהגעתי לכסא, וגם אז לא הפסקתי לקום ולהתפעל מאין ספור היצירות שפוזרו מסביבנו והורכבו בחלקן מפרטים אורבניים שקיבלו תחת ידיו של סנד פרשנות חדשה המשתלבת בשפה אותה הוא יצר ומייחדת את עבודותיו.

מפלס הגג החותם בניין לשימור דרגה א' ברשימת הבתים לשימור של תל אביב, משקיף על בתי יהודה לוי בו התרחשות עירונית היא עיניין של יום יום. יהודה לוי הוא כוכב ומאז ההופעה בפירסומת של במבה חשבתי שהוא באמת ראוי לרחוב על שמו.

הבוקר רוני הגישה לשנל את העבודה על הגרפיטי. שאלתי אותה על רגל אחת מה העקרונות בהם היא התמקדה. משום מה במקום לענו תשובה ישירה (ועוד כשהעבודה בידיים שלה), היא גמגמה כל מיני סיסמאות שלא הצלחתי לחבר לתמונה שלימה: מחאה, ניכוס המרחב, שייכות, קבוצות שוליים, אזורי שוליים… אבל כשלחצתי עליה לסכם במשפט אחד ברור את הנושא, היא ענתה: 'גרפיטי זה מגניב'…  – היא עוד תהיה פרופסור.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אכן כריש פטיש ורשימה נוספת על תערוכה של סנד בגלריה גרוס ניתן למצוא כאן

סיבוב בפסטיבל "בתים מבפנים" בתל אביב (99 תמונות)

הרשימה הזו הייתה מוכנה הרבה זמן וחיכתה על המדף, כמו עוד כמה רשימות שככל הנראה בסוף לא יעלו בגלל חוק ההתיישנות. בכל מקרה, אני מקפיד על העלאת שתי רשימות בשבוע ומתאפק בקושי שלא להגביר את התדירות, אך היות ואני מרגיש מחוייב להציג כאן משהו בנושא, אז לא ארחיב במילים, ואתן לתמונות לדבר בעד עצמן. את מה שיש לי לומר, אקצר למספר משפטים:

פריוקט "בתים מבפנים" פועל מזה שלוש שנים בתל אביב-יפו ושנתיים בירושלים, ואולי אף יגיע בקרוב לחיפה. מדובר בפרויקט המשמעותי ביותר שנעשה בתחום פיתוח השיח על האדריכלות בעשורים האחרונים, ומכאן חשיבותו וייחודו.

עשרות אלפי תושבים השתתפו באירועים השונים (על פי האתר הרשמי השתתפו כ-100,000 תושבים באירוע האחרון). עשרות אלפים אנשים שהמודעות לאדריכלות נרכשה לא מעט הודות לאותו אירוע – ומכאן חשיבותו: מפגש בלתי אמצעי עם מתכננים, עם מבנים נשכחים, עם חללים סמויים מהעין ועם התפתחויות במרחב הכל כך מוכר מצד אחד אך מצד שני נסתר לעיני המתבונן הטיפוסי – והאירוע בחינם, וכל האזרחים באים ומבקרים…

 

 

אני לא מכיר את האמרגנים של "בתים מבפנים" אדר' אלון בן-נון ואביבה לוינסון, אבל לפי דעתי אם יש מישהו שראוי לפרס זה השניים האלה, ובטח לא איזה שמוק או בבון שזוכים באופן עקבי בשניים וחצי הפרסים המוענקים לאנשים בתחום.

דווקא השניים האלה ראויים לפרס, לתמיכה ועכשיו – כי הם אלו שבאמת הצליחו לקדם ולקרב את המודעות לאדריכלות ולמרחב בו אנו חיים – למעגלי קהל רחבים ביותר. כל זאת, מתוך יוזמה אישית ופרטית, שהפכה לאטרקציה המושכת אליה מבקרים מכל קצות הארץ.

אני יודע שנהוג לתת כאן פרסים לכאלה שכבר שמים לפני השינה את השיניים שלהם בכוס ליד המיטה, ומפליצים באמצע דיון מחוסר שליטה בשרירים, אבל יש צורך ומהר בשינוי. כי מי שזקוק באמת לתמיכה ולסיוע זה אלה שמקדמים משהו, ובטח לא אלה שמרקיבים באיזו אחוזה של קהילה מגודרת בהרצליה פיתוח.

אני פונה לכל השופטים באשר הם: גם לי היה סבא בבית אבות ונתתי לו המון כבוד עד יומו האחרון, אבל אלה שבאמת צריכים את התמיכה לצורך מימוש והרחבת רעיונותיהם – נמצאים בשטח. אמנם רוב הסיכויים שגם אתם כבר לא הכי מתפקדים במיטה, אבל זה לא אומר שצריך לדפוק את אלה שעדיין דופקים כמו שעון.

ועכשיו בנוגע לסיבוב שלי בבתים מבפנים: לא כל מה שרציתי לראות באמת בסוף ראיתי, אבל היה אחלה ועל כך אני חייב להגיד תודה גם לאדריכל טל שהסתובב איתי, ושיהנה בטיול הגדול בדרום אמריקה.

 

 
 
 
 
 
 
 
אדריכל המבנה מרדכי בן חורין משוחח עם מעריצה – ויש כאלה המון ואני בתוכם. הנה קישור לרשימה חדשה העוסקת בתולדות משפחתו של בן חורין ובמשרדו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחת מהחנויות האהובות עלי בעיר מצויה ברחוב טשרניחובסקי
 
 
 
 
 
כיכר העירייה הישנה בעיצוב חדש
בסוף השנה ייפתח בבניין העירייה "בית העיר" שלא נראה לי שיש למשהו מושג אם הוא יהיה מוזיאון ממש או מרכז מידע או בית זונות אבל מה שבטוח זה שחלק ממה שכתבתי על מבנים בעיר ייכלל בתצוגת הקבע הממוחשבת
 
 
 
 
 
 
בכיכר ביקרנו בזוג מקומות
הראשון היה הדירה האקולוגית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המבנה השני בו ביקרנו בכיכר היה תצוגה של ריהוט שיצא מהבאוהאוס או ממוריו
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מכאן המשכנו לרחוב אלנבי

 
על הגרפיטי הזה כבר כתבתי כאן רשימה
 
 
 
 
 
 
 
 
וזו מכללת תל אביב ביפו שתכננו קולקר, קולקר, אפשטיין
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב גרפיטי ברחוב הס בתל אביב

יש לא מעט כתובות ואיורי גרפיטי בתל אביב, וחלקם אף ברמה יצירתית גבוהה עד כדי כך שהן ממש יצירות אמנות. אחת מהדוגמאות לכך, והמוצלחת ביותר לפי דעתי – היא הדמות שמלווה אותי כבר למעלה מ-7 שנים.

עד שהתחלתי לכתוב פה, הייתי מעלה לויקיפדיה העברית לא מעט תמונות. בגלל שיש שם ילדונים שעשו עם התמונות האלה מה שהם רוצים, הפסקתי עם זה. בכל מקרה מאות התמונות שהעליתי נותרו שם. כמה מהן נמצאות בערך גרפיטי.

אין לי מושג מי היוצר שלה, והייתי שמח להתקל בו. אולי הוא היה תלמיד בבצלאל, מפני שבחדר המדרגות בבצלאל – הדמות הזו הופיעה לא אחת. ברחוב הס ישנה ממש גלריה של האמן (צמוד למגרש מוגרבי), וכשהסתובבתי שם שלשום עם המצלמה, בחרתי לצלם חלק מהיצירות.

למרות שהדמות בקושי מתייחסת למצב בישראל בכלל או בתל אביב בפרט – אני מוצא את עצמי נמשך אליה: היא בנויה טוב, היא סימפטית, היא מודולארית אך יחד עם זאת פלקסבילית להחלפת זהויות וצורות. היא ארכיטקטורה אקספרימנטאלית פנטסטית. אמנות רחוב כמו שכזו צריכה להיות, ושתורמת לחיים במרחב הציבורי.אם מישהו היה מעלה אותה על הגדר שלי (אותה אין לי זכות לפרק, היות והיא שייכת לעוד כמה שכנים) – אז הייתי אדם יותר מאושר.

לא מעט נכתב כבר על הבלוג הפנטסטי של מיכאל זילברמן הקרוי בפשטות "גרפיטי בתל אביב". הבלוג כולל תיעוד נדיר ומוצלח של כתובות הגרפיטי השונות המאכלסות את העיר, ומתעדכן מידי יום.

עצם העובדה שאמנות מוצגת באופן חופשי ולא מוסדר במרחב הציבורי, היא מרכיב היוצר אירוע ברחוב. במקומות כמו שוהם או גבעת שמואל בהם הסדר שולט, וניתן להכריז בהם בקולי קולות (אף שאיש לא יקשיב) על מות הסובייקט, הצעירים לא ייעזו לרסס את יצריהם על הגדרות והקירות המצופים באבן מלאכותית או בקרמיקה. ייתכן שהחיים האורבנים יתחילו בהם ברגע שהגרפיטי יפלוש אליהם ויתחיל לדחוק את הסדר אל השוליים. שם מקומו.

 

 

בשונה מכתובות הגרפיטי שתמיד מנסות למחות על עוול פוליטי או חברתי, הדמויות הידידותיות הללו באו ללוות בשמחה את הולך הרגל או המשוטט העירוני.

עמותת מרחב מפעילה מזה כחודשיים בלוג העוסק בנושאים הקרובים לעמותה הדוגלת בחיזוק המרחב העירוני, על פני זה הפרברי. את הבלוג מנהל ועורך יואב לרמן – שמחזיק בעצמו את אחד מהבלוגים הטובים היום ברשת.

איכות הדברים המובאים בבלוג זה, טמונה במגוון הכותבים המשתתפים בו (בין השאר משרבט שורות אלה) החל מפרופסורים קשישים ומלומדים, וכלה בצעירים פוחזים. חוצפה לא תמצאו שם (עדיין, כי צינזרו לו את הרשימה).

וכמו שכתב המשורר אביהו מדינה:

באתי לעולם לא שאלו את פי

מה אבקש ומה חפץ ליבי

באתי לעולם וכבר הכל קיים

וכמו כולם אני רק בן אדם

עייף ומאוכזב ורק חולם

להיות אדם

….נו? מישהו יודע איך אפשר לקבל את הגלופות, כדי שאפזר גם אני כמה מהן ברחוב שלי?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשימה על אמן הגרפיטי SENED ורשימה נוספת מתערוכתו בגלריה גרוס
 
%d בלוגרים אהבו את זה: