סיבוב בפרויקט ברחוב פרוג 6 בחולון שמשלב מפעל היסטורי עם מגורים חדשים

היחס לאדריכלות של מבני תעשייה שאיבדו את ייעודם המקורי משתנה בשנים האחרונות, ומבנים כאלה זוכים להערכה ולחיים חדשים. ברחוב פרוג 6 בשכונת אגרובנק שבצפון חולון הושלם ב-2018 פרויקט מגורים הכולל שני בנייני דירות הצומחים מתוך מבנה ששימש במשך קרוב ל-80 שנה מפעל, מחסן ומשרדים. הוא החל כבית דפוס ומחסן ספרים, בהמשך שימש את הצבא הבריטי ולאחר קום המדינה ובמשך ששים שנה שימש כמפעל שהעסיק קשישים ובעלי מוגבלות.

החלק המפתיע ויוצא הדופן בפרויקט החדש הוא שאולם הייצור הגדול התחדש ומשמש לא רק לדיירי הפרויקט אלא הוא גם פתוח לציבור כמקום שהייה נעים ומיוחד. הפרויקט הוא לא רק רב-דורי בהיבט הפיסי אלא גם בהיבט המשפחתי – בתכנונו החל האדריכל סעדיה מנדל. עם פטירתו השלימו את המלאכה בנו האדריכל יריב מנדל ואתו אדריכל מאור גויכמן.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (1932/2018)

.

סיבוב חמישה עשר על תמונות אדריכלים

במהלך השנים יצא לי להיפגש ולשוחח עם לא מעט אדריכלים. לפני שלוש שנים התחלתי לפרסם כאן סדרת רשימות עם אותן תמונות שצלמתי במהלך או בסוף אותן פגישות. ברשימה זו מופיעים 18 אדריכלים, היסטוריונית, צלם וטיפוגרף שצלמתי לפני הקורונה. התמונות האלה צולמו בעידן אחר: באירועים, פתיחות של תערוכות, בלי מסכות ובלי שמירת מרחק.

זו הרשימה החמישה עשר (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14) שנפתחת עם האדריכל אברהם קוריאל ומסתיימת באדריכל מיכאל רטנר.

ועל כך ברשימה זו.

.

#15

.

סיבוב שישי על תמונות אדריכלים

מופיעים כאן 40 אדריכלים ואדריכלי נוף וגם אמן אחד. עם כולם נפגשתי בשנים האחרונות, שוחחתי ולמדתי על יצירתם וגישתם. זו רשימה שישית (1, 2, 3, 4, 5) שנפתחת עם בתיה מלול אותה פגשתי בבית ספר שתכננה ביבנה, ונחתמת עם חיים קהת אותו פגשתי במשרדו שבתל אביב.

את תוצרי המפגשים ניתן למצוא כאן בבלוג או באתר Xnet, ונדיר מאד שבסופו של דבר לא ניגשתי לכתיבה מסיבות שונות (והן תמיד היו משונות). נעים להיזכר עכשיו באותם רגעים מהעבר, ולבטא בכמה משפטים את הסיפורים שליוו כל אחד מהמפגשים.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

החול יזכור

.

סיבוב של תמונות אדריכלים

לאורך השנים יצא לי לשוחח עם מאות אדריכלים, בעיקר ישראלים אך לא רק, ובכל הזדמנות צלמתי אותם. הסיבה העיקרית היא שבכתבות אדריכלות לא היו מציגים את תמונת האדריכל וזה הטריד אותי. במקרים בהם אנשים מסתכסכים אחד עם השני, התקשורת מקפידה לציין את שמות עורכי הדין המייצגים את כל אחד מהצדדים ומציגה תמונה של העו"ד. בכתבות אדריכלות ניתן לרוב לשמוע את האדריכל אך לא לראות אותו. את המהלך הזה ביקשתי לשנות.

הפעם בחרתי לרכז כאן חלק קטן מאותן תמונות. לא בחרתי כאן את התמונות הכי טובות או את האדריכלים המרתקים ביותר, אלא מקבץ אקראי לגמרי. אפילו סדר הופעתם נקבע לפי שמות הקבצים שהיו בתיקייה. היוצא מן הכלל הוא האדריכל סעדיה מנדל שאותו בחרתי להציג בראש הרשימה. נפגשנו בקבר רחל והוא הציג את העבודה. מנדל תאר את התכנית, קצות אצבעותיו נגעו בשרטוט, ביד אחת כתבתי את הסבריו וביד שניה צלמתי.

ועל כך ברשימה זו.

.

רק הליכוד יכול

.

סיבוב בקבר ערבי חדש ליד ספסופה

לפני כחודש הלכתי בשדות במרכז הגליל העליון,  בין צפת להר מרון שם נתקלתי במבנה קבר חדש שכולו בטון חשוף. על שביל העפר חלפו ללא הרף שיירות מטיילים ושאלתי את מי שנראה היה לי מדריך מי קבור כאן. הבחור שהתברר שגר ביישוב הכי קרוב לקבר, ענה שמדובר בקבר ערבי. מסביב למבנה היתה פריחה יפה, אך בפנים רצפת מבנה הקבר היתה מכוסה בגללי פרות והאוויר מלא זבובים.

האם שיגעון הקברים שתפס את הישראלים לפני עשרים שנה (וממשיך גם היום), תופס עכשיו גם את ערביי הגליל? האם הם תפסו את המשחק? נכון שהם כבר הקימו קברים בכל הארץ, אך זה היה לפני מאות שנים וגם אז מי שבעיקר הקים היה כנראה השלטון וזה פחות בא מלמטה. בכל מקרה, היות ועד 1948 שכן פה בסמוך הכפר צפצאף, יתכן מאד והקבר הזה בכלל שייך לאותו כפר שלא שרד ממנו כמעט כלום, לאחר שעל שרידיו הוקם המושב ספסופה. לאחרונה שינה את המושב ספסופה את שמו ל-אבן חושן. "זה חלק ממהלך מיתוגי שנועד למתג את המושב ככפר תיירותי" – הסביר לי אותו מדריך בהמשך הדברים. ועל כך ברשימה זו.

.

קבר ופרח

.

סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

.