ארכיון תג: סלמה

סיבוב בפרויקט החדש של פיבקו בפלורנטין ועוד כמה דברים

"אני מאמין שזה יהפוך לאייקון תל אביבי" חותם האדריכל אילן פיבקו את סרטון התדמית שמלווה את שיווק פרויקט "רביעיית פלורנטין" שבימים אלה הולך ומושלם בשוליים של השכונה שעל שמה נקרא. עד לפני כמה שנים פעלו במגרש הזה שבין הרחובות סלמה, אברבנאל ומעון מספר עסקים לממכר חומרי בניין, עכשיו יש 4 מבנים בצורות אמורפיות שמתנשאים לגובה של 8 קומות.

פיבקו עסוק ביצירת אייקון ולא מדובר כאן בהתחדשות עירונית אלא בסירוס עירוני. בהתחלה ראיתי בפרויקט חלק מתופעת "ההתחדשות העירונית", מושג שהפך שגור בשנים האחרונות לאחר שפינה את מקומו של מושג אחר ("תכנון בר-קיימא"). לכן, מה שעניין אותי בהתחלה היתה השאלה האם מדובר בפרויקט שאכן ייצור סביבת רחוב תוססת כפי שמאפיינת את פלורנטין. אך רק אחרי שרואים את השינוי הדרמתי שעברה השכונה, ששילבה בין מלאכה, תעשייה זעירה, מסחר, בילוי ומגורים לשכונה של מגורים עם חנויות ריהוט מיובא מחו"ל וכמה מקומות בילוי, מבינים שסילוק המלאכה והתעשייה הוא הפיכת השכונה לעוד מקום כמו מקומות רבים אחרים. למרות הרכות העיצובית שמאפיינת את "רביעיית פלורנטין", מדובר בפרויקט נוקשה ולא גמיש שקובר את האפשרות לשילוב ערכים שהולכים ונדחקים מהעיר.

הפרויקט של פיבקו יפה וגם הנוף הנשקף מהקומות העליונות, אבל מאד קל להיתקע במישור העיצובי וכשבוחנים את הפרויקט בהקשר רחב הוא מתגלה ככישלון.

.

IMG_20140124_141114

דגל רביעיית פלורנטין

. להמשיך לקרוא

סיבוב עם ויקיפדים בנוה שאנן, התחנה המרכזית ושכונת שפירא

כשעבדתי עם נאור על סקר מבנים לשימור עבור עיריית תל אביב בנוה שאנן, הייתי בטוח שאאתר מקסימום 40 מבנים שראויים להיכלל ברשימת השימור. אך לאחר סיור עומק בכל רחוב ופינה בשכונה, איתרתי למעלה מ-120 מבנים מתקופות שונות בעלי ערכים תרבותיים.

בטימטומי לא קלטתי שכל העבודה שלי הולכת ככל הנראה ישר לפח האשפה, היות ולנוה שאנן יש לעירייה תכניות אחרות: תכניתו של אדם מזור "מתחם התחנות", שתביא למחיקת נוה שאנן וכל השטח שבין שתי התחנות המרכזיות (הישנה והחדשה). ישנם כאלה שסוברים שהתכנית ירדה, ויש כאלה שאומרים שהיא עלתה, אבל תכנית זו לא מעלית, ואם העירייה בכלל העלתה על דעתה מחיקת מרקם שלם של העיר – זה אומר שזהו הכיוון ולא כל כך מהר יירדו ממנו, בלי כל קשר לתכנית זו או אחרת. בתל אביב כבר עשו את זה, ולא יצא משהו כל כך מוצלח בלשון המעטה…

בכל מקרה, לכבוד 100 שנה לתל אביב החלטתי שיש לחזק את הפן הויזואלי של האזור בויקיפדיה (שהיא האתר ה-4 הכי נצפה בישראל), ולערוך כחלק ממיזם אלף מילים, סיור לחבר'ה שיכלול את נוה שאנן, התחנות המרכזיות ושכונת שפירא.

 

 

מצב הסיפרות על האתרים אותם בחרתי, היה דל ביותר עד לפני שנה. שני ספרים מצוינים ושונים זה מזה, יצאו ממש השנה: הראשון לא עוסק אמנם ישירות בנוה שאנן, אך הוא כולל חומר ארכיוני רב. הספר "יוסף טישלר – אדריכל ומתכנן ערים בתל אביב" חובר על ידי ברוך רביד ושולה וידריך (בהוצאת מרכז הבאוהאוס, רחוב דיזינגוף 99 – ושם גם ניתן לרכוש אותו) – שניים מחוקרי תל אביב הרומנטים שכבר הוציאו יחד את הספר שהתמקד באדריכל יוסף ברלין. את וידריך יכלתם לראות השנה כנציגת חוקרות עברה של העיר, מדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שהוקדש לחגיגות 100 שנה לתל אביב. הספר מכיל שפע של חומרים מרתקים על טישלר ועל עבודותיו בתל אביב ובבני ברק, אך הוא נעדר כל ממד של ביקורת, הערכה או בחינה מלאה של הרקע התרבותי שבו טישלר פעל.

חוץ מספר זה, לא יצא מעולם מחקר היסטורי על נוה שאנן, למעט מספר מחקרים בסיסיים אותם הוביל האדריכל אמנון בר אור המתמחה בשימור, ומלמד במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שנערכו על ידי סטודנטים, התמקדו בבתי הבאר שכמה מהם שרדו, במצבים שונים ברחבי השכונה. החשיבות במחקר חלוצי זה, היא גם בעצם העובדה שכל החומר כולו שנאסף ונחקר – נגיש באינטרנט באתר המוקדש לבתי הבאר ביפו-תל אביב.

הספר השני שיצא ממש לאחרונה "לא ביפו ולא בתל אביב" (הוצאת בבל), כבר מוקדש כולו לשכונת שפירא (וערן אפילו כבר כתב עליו רשימה שלימה ומומלצת). את הספר ערכו מוקי צור והאדריכל שרון רוטברד שאף מתגורר מאז סוף שנות ה-90 בשכונה במבנה ייחודי אותו הוא תיכנן. הספר מתבסס על איסוף ומחקר חופשי שנערך על ידי פעילים בשכונה בעשור האחרון, ונערך באופן לכדי ספר שלם ברוח העיצובית המוצלחת למדי בה גם עוצב ספרו הקודם של רוטברד שעסק בדרומה של תל אביב.

זהו. חוץ מעוד שתיים וחצי חוברות שכבר ממילא כלולות בחומרים שהוזכרו – לא קיים עוד מחקר היסטורי על שפירא, דבר שרק חיזק בי את הרצון לערוך את הסיור בפני נציגות מויקיפדיה, בה מרביתם המוחלטת של הפעילים הינם אנשי אקדמיה או אקדמאים.

בנוסף, בקשתי להתמקד בנושאים חברתיים במקום – כגון השפעותיהן של התחנות המרכזיות על המגורים והחיים, מאורות הסמים, ביתו של חנוך לוין (מבנה או מתחם הראוי לרשימה בפני עצמה), בית הקברות שייח' מוראד וכו'. 

. . .

קצת היסטוריה

את שכונת נוה שאנן תכנן האדריכל יוסף טישלר בשנת 1924 מחוץ לגבולות יפו, בעקבות יוזמה של קבוצת יהודים שהעדיפה לעזוב את יפו בה התחוללו חלק מפרעות 1921. כיהודי טוב וחובב פורנוגרפיה, תיכנן טישלר את השכונה בצורת מנורה בעלת שמונה קנים, כשהשמש (כיום רחוב לוינסקי) תוכנן לתפקד כרחובה הראשי של השכונה.

מובילי היוזמה מימשו את מרבית התכנית, וטישלר אף תיכנן ובנה מספר לא מבוטל מבתי השכונה, אך לא כל הקרקעות נירכשו. כך לדוגמא, בחלקים אותם לא הצליחו לרכוש באותה העת, הוקמו לימים שתי התחנות המרכזיות של תל אביב שהורידו את האזור אל השאול.

שטח השכונה, בדומה לשכונת שפירא, שוכן על רכס כורכר והודות לכך הוקמו באזור עוד במאה ה-19 בתי באר להם התלוו בתי מגורים מפוארים. המפורסם שבהם הוא בית רוק, המצוי בשולי השכונה ומתפרק היום לחתיכות.

את התחנה המרכזית החדשה שתיכנן בסוף שנות ה-60 האדריכל זוכה פרס ישראל רם כרמי – כולם מכירים. אז הפעם בחרתי לקחת את החבורה דווקא לחלקים פחות מוכרים במתחם, כאלה שסגורים לקהל. חוץ מהחללים המוזרים שקיימים (ואין פלא שמישהו כאן שאל אותי אם המקום תוכנן למעבר רכבים), ניתן לקבל נקודות תצפית, שמצליחות להוכיח שכרמי אכן הצליח ליצור "עיר בתוך בניין".

אריה פילץ שיזם את הפרויקט, היה גם היזם של כמה מהמבנים המשמעותיים והחדשניים ביותר בתל אביב, שפחות או יותר משפחת כרמי הייתה מעורבת בכולם: פסג' הוד, בית אל עלמגדלי הדר-דפנה ודיזינגוף סנטר (שבו רם כרמי רק עשה את הסקיצות הראשונות שנדחו בסופו של דבר על ידי השותפים הצרפתיים בפרויקט בראשות פלאטו שרון, שהעדיפו את הצעתה של האדריכלית הצעירה עליזה טולדו).

התחנה המרכזית החדשה היא בהחלט מיטרד לשכונה, אך מדובר במבנה בעל פוטנציאל אדיר, שכמו שהוא הצליח לדרדר את השכונה, כך ביכולתו להרים אותה למעלה.

שכונת שפירא מכילה לבד מבתי השכונה הישראלים, גם שני מתחמים ערביים: בית קברות שייח' מוראד ובית הבאר המכונה "הבית האדום", וזאת הודות לטיח האדמדם שהיה אופייני לבניה המקומית.

בית הקברות המצוי ברחוב קיבוץ גלויות, משמש כיום רק את קהילת המשת"פים וכאלה שהקהילה המוסלמית ביפו מסרבת לקבור בבית הקברות  טאסו, שהוא בית הקברות הפעיל היחיד של הקהילה.

שכונת שפירא קרויה על שמו של מייסדה, היזם והסוחר מאיר גצל שפירא, שנולד הרחק מארץ ישראל בשנת 1881 בליטא. בבגרותו עזב את משפחתו באירופה לטובת ארצו של הדוד סם, שם התיישב בעיר התעשייה דטרויט והחל לעשות חיל בעסקיו.

בדטרויט נולדו מדונה, פרנסיס פורד קופולה, דיאנה רוס, אמינם, סטיבי וונדר ועוד – וגם יצא ממנה הבן אדם שהקים שכונה שהפכה למרכז הדיון כיום בתחום התכנון העירוני בתל; לא היה קורס אחד במהלך לימודיי השנה במחלקה לגיאוגרפיה שלא הוזכר בו שמו. משום מה, שכונת שפירא, הפכה לנושא מרכזי בשיח התכנון העירוני, לא מעט הודות לתכנית האב שנערכה לשכונה לאחרונה, ושסובלת מבעיות של טירונים (מספיק לקרוא את הנחיות התכנית ל"שערי השכונה" או לראות מה המוקד המרכזי של השכונה – מעגל תנועה, כדי להבין מה היא שווה). מצד שני, עבודת הדוקטורט של ד"ר משה הרפז, הייתה המחקר הראשון שבחר להתמקד בשכונה, אך רק היום הפך המקום למוקד לדיון רציני באקדמיה.

נחזור למאיר גצל שפירא: בשנת 1922 עזב שפירא את דטרויט ועלה ארצה, כאן התיישב בתל אביב והחל לסחור בנדל"ן. כאן גם פגש את סוניה מוזלוביץ' שהפכה לאשתו, ולה הקים את הבית המפואר המצוי עד היום בקצה סמטה פלונית.

"שכונת נעמי-מרים" – זה היה השם שהעניק בתחילה שפירא, על שם בתו הבכורה, לשטח האדמה עליו הוקמה השכונה הנושאת את שם משפחתו, אך לאחר תקופה מסויימת שונה השם למשהו קצת יותר קליט ופשוט – "שכונת שפירא". שפירא לא הקים מבני ציבור בשכונה ולא גינות, למעט "בית הכנסת אהל שרה" – על שמה של אימו, ברחוב מסילת ישרים 82, המבנה כיום עבר שינויים משמעותיים וקשה לזהות את הבניין המקורי.

השכונה התאפיינה בשני מרכיבים משמעותיים: האחד שמוקמה מחוץ לגבולות תל אביב (ובעקבות זאת הייתה שייכת מוניציפאלית לכפר אבו כביר ולאחר איחוד הרשויות סופחה ליפו), והשני שקרקעות השכונה חולקו לחלקות בנות רבע דונם בלבד. זה אומר ששפירא הייתה מחוץ לתל אביב והבתים בה היו קטנים.

שפירא התרושש במהלך השנים מהונו, בעיקר בשל עיסקה כושלת שבה איבד ממון רב בעקבות מלחמת העצמאות כשקרקע בת 800 דונם אותה רכש סמוך ללטרון נותרה בצד הירדני. שפירא המשיך לחיות כמעט חסר כל עד למותו בשנת 1970. סוניה אשתו, אגב, עזבה אותו לטובת בחור אמריקאי אחריו עברה לגור בבוסטון. כשהתאלמנה שבה להתגורר בבית המשפחה בסמטה פלונית. שמה של סוניה עדיין נישא בחלל הסימטה, זאת הודות לבית הקפה הקרוי על שמה ושוכן בסמטה אלמונית 1 – במבנה לשימור מהסגנון הבינלאומי, שאגב לא הוקם על ידי שפירא (היות ולבניין זה הכנתי תיק תיעוד, אז בהמשך אתן לו רשימה משל עצמו).

את קורות החיים האלה, הבאתי מהמאמר המופיע בספר החדש מאת רוטברד העוסק בשכונה ובמייסדה. רוטברד מציין בהערה, כי מרבית המידע על שפירא התבסס על מאמר בעיתון "7 ימים" שפורסם באמצע העשור שעבר. רק כדי לבחון כמה העסק אמין, בדקתי מול חברה קדישא, מהי שנת לידתו ושנת מותו של אחד מהלקוחות שלהם הטמון בבית הקברות קרית שאול. מהחברה נמסר כי מאיר גצל שפירא נולד בשנת 1875 ונפטר מן העולם בשנת 1955. כך שהכל כאן בערבון מוגבל.

לסיור בנוה שאנן לא הכנתי מפה, אבל לחלק בשפירא דווקא כן – והיא מצורפת כאן (המפה עצמה לקוחה מתוך העבודה המוזכרת של הרפז).

אסיים בפתגם טורקי עתיק: "אורח אינו אוכל מה שהוא רוצה, אלא מה שהוא מוצא", וכאחד המתארח בשכונה, אני חייב להמליץ על משהו שאורח גם ירצה וגם ימצא: המאפיה הבוכרית במסילת ישרים שבשונה מהמסעדה הצמודה לה – פתוחה גם בימי ששי. תטיילו, תאכלו ותיהנו – יהיה אחלה בחלה.

  

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
………………………………………………………………………………………………………………….

סיבוב בשיכונים שתכנן יעקב יער בשנות ה-70 על שרידי הכפר סלמה

 

שכונת נווה כפיר שתוכננה בשנות ה-70 עבור חברת חלמיש, על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער – היא מקום שחלפתי על פניו לא פעם.

השכונה מצויה על הגדה הצפונית של דרך הלח"י (וזה המרכיב הצפוני היחידי במקום). דרך ההגנה הידועה יותר ככביש 461 היא אותה הדרך שקישרה כבר מימי קדם בין יפו לבין דרך הים, ועל גדותיה שכנו יישובים לא מעטים לאורך הדורות. במקום זה, שכן הכפר סלמה עד שבשנות ה-70, נמחק חלק משמעותי מהכפר לטובת הקמתם של אותם בתי שיכונים לציבור המשתקם.

 

 

על פי האתר של יער, מדובר ב- 600 יח"ד על פני 90 דונם, שתוכננו במטרה לענות על הצרכים המיוחדים של התושבים במקום. הטקסט המופיע אצל יער, מציג היטב את החזון שעמד מאחורי כוונות האדריכל בפרויקט:

המרקם העירוני מושתת על רשת רחובות התוחמים ביניהם את הבלוק העירוני הבסיסי למגורים. הבלוק מורכב מעשרה בניינים נפרדים בני ארבע קומות ובנין גבוה אחד. רשת הרחובות מגדירה היררכיה: רחוב ראשי מסחרי, כביש מאסף, רחובות שירות ושדרות הולכי רגל, עליהם שזורים מבני הציבור של השכונה.

הבתים תוכננו עם דירות גן צמודות חצר למשפחות מרובות ילדים ועם דירות גג קטנות להשכרה לזוגות צעירים, תוך דגש על תכנון מגוון רחב של דירות.

חזיתות הרחובות בעלות אופי עירוני, מחוברות בקומת הקרקע ועם קו בניין אפס.

הבתים מתאפיינים בעיצוב פלסטי קוביסטי, מכוסים טיח לבן ובעלי חזות ים תיכונית-מקומית.

זה נשמע כמו אחלה תרגיל סטודנטיאלי, ואכן במציאות כמעט ואין שום קשר בין הטקסט הנפלא לבין מה שאכן מתרחש בשטח.  המקום נראה כמו אקסטרוזיה של הצריפים שהיו פה קודם. אפילו את הסידור הפורמאלי של המסות, קשה לזהות בכל הבלאגן שצמח כאן. הכוונה ליצור חצר מרכזי, דומה לאותן חצרות ששימשו את הצריפים והבנייה המקומית מזה דורות, לא נראה שעבדה, והחצרות נותרו מיותמות. ניתן כמובן להאשים את הקבלן, את מקבלי ההחלטות ואת הדיירים עצמם, אבל…

למרות זאת, בנימוקי השופטים (זאב דרוקמן, ברוך ברוך ופרלה קאופמן) להענקת פרס ישראל, מצויין כי יער "הוביל בתחום החשוב הרגיש ומרובה הקונפליקטים של השיכון הציבורי בישראל. עבודתו מצהירה כי אפשר לנתק את מושגי השיכון והשכונה מהתדמית השלילית שדבקה בהם […] ולכונן בהם מקומות חיוביים, מורכבים ורבי פנים". הנימוק הזה לא נראה לי תקף לשכונה זו, שקיבעה את התדמית השלילית של השיכון.

אין לי מושג איך אפשר לבלוע את הפרויקט הזה, אותו תכנן אדריכל מנוסה שברזומה שלו באותה העת כבר היו פרויקטים שטיפלו באזורים מיוחדים כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים. בנוסף, יער כבר היה למוד ניסיון מפרויקטים דומים שנועדו לאוכלוסיות חלשות, בכפר-סבא (שכונת אלי כהן), גבעת המורה בעפולה עילית או בנצרת עילית.

את מה שהיה פה לפני – לא הכרתי, אך מתמונות ניתן לראות שסלמה היה כפר ערבי טיפסוי עם מגוון רחב של מבנים אותם אכלסו בני מעמדות שונים. הפיתרון של מחיקה מוחלטת הוא לבטח אינו פיתרון יצירתי, אלא פיתרון ציוני-מודרניסטי המתייחס למרחב כאל טאבולה-רסה. אני למדתי חמש שנים אדריכלות, שזה יחסית זמן ארוך בשביל תואר ראשון, ובמהלך אותה תקופה שאפה תכנית הלימודים להדגיש את הפן היצירתי אצל התלמיד. מכאן יוצאת ההנחנה כי לאדריכל נלווה הפן היצירתי, מה שאין כן כאן.

מחיקה נוספת התרחשה כאן, היא מחיקתו של אופי הרחובות באזור. לא משנה על איזה רחוב אני נופל בשכונת התקווה – תמיד יש תחושה עירונית, תמיד אני מרגיש שמשהו מתרחש ברחוב, אבל כאן – יש תחושה שהמרחב הציבורי נשכח. אולי זו השעה הלא נכונה שהגעתי בה (למרות שכמה דקות מכאן ברחוב עם אותה צפיפות דיור ואותו פוטנציאל הרחוב פעל), ואולי זה היום הלא נכון, אבל מה שראיתי זה מקום שקט על גבול המת. אבל מרכיב זה דורש תצפית רחבה יותר.

את מה שנותר מכפר סומייל, השוכן במשבצת קרקע בין הרחובות אבן גבירול – ארלוזרוב – ז'בוטינסקי – בן סרוק, אני מכיר היטב. במקומות האלה ישנם ערכים חברתיים, ערכי טבע (עצים עתיקים, רכסי כורכר חשופים), ערכים אורבנים, ערכים ארכיטקטונים (הבאים לידי ביטוי בטכנולגית בניה ורנקולרית) וערכים היסטורים – בסומייל את כל זה יער לא ראה והצעתו, בדומה לסלמה – היא למחוק הכל.

היום יער החוגג את שנתו ה-80, נמצא כבר בעולם אחר המובל על ידי הדור השני בתו ובנו האדריכלים: עולם המגדלים. פרויקט סמל שנועד למחוק מעל פני האדמה את שרידי כפר סומייל ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזרוב לטובת מגדלי יוקרה ומשרדים, או "פרויקט השוק" שמחק את השוק הסיטונאי של תל אביב ביוזמת איזה עורך דין לטובת מגדלי יוקרה עם ועדות קבלה. מחיקה היא הצד החזק כאן. מזל שבבית הכנסת בסלמה הם לא נגעו – וכך נותר לו שריד מקומי אחרון באתר…

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בכפר סלמה

יום ששי האחרון, שאול ואני – עשינו את מה שכבר כמעט ושכחנו לעשות יחד: סיבוב גלריות.

עד לפני כמה שנים לא הייתה תערוכה וגלריה שלא פקדנו, ובצורה כמעט אובססיבית השקענו את מיטב זמננו בביקור בכל התערוכות בעיר. עם הזמן קלטנו שיותר מ-90% ממה שאנחנו מחשיבים כאמנות, הוא למעשה רדידות חובבנית, ואט אט המרנו את הבילוי המשותף והקבוע בדברים אחרים.

יום ששי האחרון, בעקבות הופעתו של מקבץ איכותי של תערוכות, בחרנו לשוב ולשוטט בין הקירות המוכרים. אבל קודם לכך, כדי לזכור מאילו "חולות" קמה תל אביב, יצאנו לבקר בשרידי הכפר סלמה בדרומה של העיר.

ההיסטוריה הישראלית אהבה לטפח את המיתוס שתל אביב צמחה מהחולות, אך למעשה תל אביב התפתחה במרחב שבחלקו הגדול היה מיושב ומעובד. כך לדוגמא: שכונת אחוזת בית, הוקמה על כרם אשר על שמו נקראה הייתה חלקת האדמה כרם ג'באלי, שפירושו כרם הגבעה, על שם הכרם והגבעה שהיו במקום. בשטחיה של תל אביב כיום, נבלעו מספר כפרים, פרברים ומתחמים שהיו מיושבים עד למלחמת העצמאות באוכלוסיה ערבית: שיח' מואניס, סומייל, ג'מאסין אל-ע'רבי, מנשייה, אבו כביר, אירשיד והגדול שבהם: סלמה.

סלמה היה כפר ערבי ששכן לצד הדרך הקדומה שחיברה בין יפו לבין דרך הים, והתרכז מסביב למבנה קבר קדום שיוחס לסלמה אבו האשם, שעל פי המסורת היה בן לוויתו של מוחמד. מבנה הקבר קיים עד היום, והוא נטוש ומוזנח ונראה שלאיש לא אכפת ממנו. סלמה הוא גם הכפר היחיד במרחב העיר תל אביב, שעל שמו עדיין קרוי רחוב. אותו רחוב קישר בעבר בין הכפר לבין יפו, וכיום מנסה הממסד לעברת את שמו לשם "רחוב שלמה", אבל ללא הצלחה, וטוב שכך.

שטחי הכפר השתרעו על שטח גדול (6,782 דונם), ובמחציתה הראשונה של המאה ה-20, נירכשו חלקים מהשטח על ידי מקימי רמת גן וגבעתיים, עליהם הוקמו שתי הערים העבריות החדשות.

 

 

ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בכפר 6,670 תושבים, ובמקום ניתן היה למצוא מרכז מסחרי, בתי קפה, וכן מספר בתי ספר. בכפר ובסביבתו הקרובה, נחפרו כ-85 בארות מים שסיפקו מי שתיה ומים להשקיית החקלאות באזור.

בשנת 1948, לאחר קרבות עקובים מדם, שבעקבותיהם ברחה האכולוסיה האזרחית מהכפר, ניכבשה סלמה על ידי כוחות ה"הגנה", ובא הקץ להתיישבות הערבית במקום. הבתים הריקים מאדם, נהרסו בחלקם, ובנותרים התיישבו פליטים יהודים שרובם זה מקרוב עלו לארץ ישראל. שטח הכפר חולק בין הערים תל אביב ורמת גן. סיפור מאבקם של תושבי סלמה התל אביבים ידוע ומפורסם, ובצידה הרמת גני של סלמה קיימת התארגנות חברתית ופיסית, שקטה ויפה של עמותת בקת שהוקמה ביוזמתם של תושבי השכנה לשיפור חייהם במקום.  

אני לא חושב שצריך או אולי גם לא ניתן ליישם בסלמה, את המדיניות שבוצעה ביפו העתיקה שזה בטח מה שקופץ לכל אחד בראש, כשחושבים מה לעשות עם שרידי מרקם ערבי. היות וכאן מדובר בכפר ולא בעיר, במערך אורבני ולא בארכיטקטורה הנוגעת לאסתטיקה של מבנים – יש לאתר ערכים אורבנים במקום ואותם יש לחזק ולפתח.

כיום, לא נותר הרבה במקום, את הטיהור האתני שבוצע במקום ב-1948 וכוון כנגד האויב, ממשיכים גם היום לנהל הרשויות כנגד אותם אזרחים שאכלסו את הבתים בזמנו. על פי תכניות העירייה לא יישאר זכר לכפר סלמה ששכן כאן. מבלי להכנס לצד הפוליטי, יש כאן את האפשרות להעשיר את הרב גוניות האורבנית – שהיא זו שמאפשרת את החיים העירוניים המרתקים.

הרי ברור לכל שאם ימחקו את הכפר, את מקומה של צורת חיים ייחודית זו יתפסו מגדלי המגורים הטיפוסיים של חברת "אזורים" (ששלט אדיר שלה כבר מוצב על רחוב ההגנה), מגדלים בהם קיימים אך ורק דירות הכוללות 5-4 חדרים+מרפסת שמש+מעלית+חניה. כל משפחה תחיה בתא שלה, המדרכות והכיכרות תהיינה ריקות מאדם, למעט כיכרות התנועה בהן ישולבו כדי חרס עם עץ זית מוקפים בפרחי העונה, וראשון לציון תשתלט על תל אביב.

עד אז, ניתן לטייל בין שרידי הכפר ולהנות ממקום אחר ולא רגיל: טופוגרפיה אמיתית, חומרי בנייה מקומיים, צפיפות נעימה לעין, חיים מחוברים לקרקע – כל זה נשאר כירושה מצורת החיים הקודמת ששררה במקום.

 

אחת מבארות המים שנותרו במקום (כיום לצד דרך ההגנה)

דפנותיו הרחבות של מבנה הבאר

תחתית הבאר האטומה – מלאה באשפה

 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: