ארכיון תג: סלו הרשמן

סיבוב בחדר שנאים ובבניינים בבנייה בשכונת קריניצי החדשה

קפצתי עם שאול לראות איך נראים ניצניה הראשונים של שכונת "קריניצי החדשה". מדובר בשכונה חדשה ההולכת ומוקמת בקצה המזרחי של רמת גן, על גבול קרית אונו. כבר אפשר לראות את המבנים הראשונים ואת הרחוב שיחצה אותה ונקרא על שמו  של רפאל איתן.

שאול מתלבט אם לקנות כאן דירה חדשה ויפה, אבל: (1) הזמן שלנו היה קצר ורק באנו להתרשם. (2) הגענו לבניינים כנראה מהכיוון הלא נכון ולכן לא מצאנו ביתן מכירות. בכל מקרה, התרשמנו מאיכות התכנון והביצוע ואחרי בדיקת התכניות של השכונה החדשה, אפשר לדמיין מה יהיה פה.

.

kkh

קריניצי

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במתחם שתכנן סלו הרשמן בשכונת גילה

זה פרויקט שסנדי בטוח יאהב – אין כאן בטון אלא אבן ירושלמית כשרה למהדרין. אחרי שהלכתי לראות את המרכז המסחרי של גילה, חציתי את הכביש הרחב (שלושה נתיבים לכל כיוון) והגעתי ישר לשער המבצר שתכנן האדריכל סלו הרשמן בסוף שנות ה-70. מדובר במתחם מגורים המורכב מקבוצת מבני חצר סגורים, כשבכל אחד מהם שערים גדולים שבראשם קשת.

תהיתם פעם מי תכנן את סינמטק תל אביב, את בניין תיאטרון באר שבע, את שכונת רמת הדר בגבעת שמואל או את הארובה עם שני קובוקטהדרונים בקצה בית חולים הלל יפה בחדרה?? את כולם תכנן סלו הרשמן. בשנות ה-70 וה-80 הוא גם פיתח מודל של בניין ומתחם מגורים למשרד השיכון שנבנה במעלה אדומים (עליו כתבתי כאן), פסגת זאב, טירה ולוד. כאן, בגילה, הצליח הרשמן ליצור מתחם שלם רעיונית ותפקודית.

המתחם בגילה הוא ככל הנראה הפרויקט הכי ידוע של הרשמן. אולי בזכות השער והעיצוב הסימטרי הצליח הפרויקט להתפרסם ולהיזכר יותר מכל פרויקט אחר בשכונות שנבנו בשנות השבעים סביב ירושלים. המתחם שתכנן התפרסם בכל במה אפשרית: כתבי עת ישראלים ובינלאומיים וכן בספרים ישנים וחדשים. הוא נחשב לסמל של תקופה – שירת הברבור של הסגנון הברוטליסטי הישראלי. שנים ראיתי אותו רק בתמונות, עכשיו סופסוף בקרתי בו. לאחר הביקור גברה סקרנותי ולכן גם קפצתי לבקר את הרשמן במשרדו, ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20140220_152903

שערי שמיים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במרכז שכונת גילה

האם באמת האדריכלים שתכננו את גילה חשבו שיהיה פה מקום תוסס ומלא חיים? כיצד הם דמיינו שאנשים ימלאו את הכיכר, ישחקו ויתווכחו? הם באמת חשבו שבני אדם אוהבים לראות אבנים בכל מקום: קירות, מדרכות, מדרגות, ספסלים? כבישים רחבים שקשה מאד לחצות? בלי עצים או צמחיה? בניסיון לקבל תשובות שקלתי להתקשר ולשאול את האדריכלים, אבל במחשבה שנייה, מה הם כבר יכולים לענות.

את מרכז גילה שנחנך ב-1971, תכננו האדריכלים אברהם יסקי, יעקב גיל ויוסי סיון. שלושתם גרים הרחק בדירות יקרות בתל אביב, הרחק מכל אותם אנשים שנאלצים לגור ולפעול בתוך הזירה שהם תכננו כאן לפני 40 שנה. גילה היא פריפריה שתוכננה כפריפריה ירושלמית. זו לא היתה בעיה כל כך גדולה אם היה מדובר במבנה או מתחם אחד, אבל הבעיה של גילה היא המסה. מדובר בעשרות מתחמים וביותר מ-13 אלף יחידות דיור שתוכננו על פי קונספציה מנוכרת שמעודדת הזנחה וחוסר שייכות.

לפני 100 שנה בנו היהודים שכונות גנים, בשנות ה-30 וה-40 הקימו את יישובי "חומה ומגדל" את הקיבוצים ואת מעונות העובדים, בשנות ה-50 בנתה ישראל את עיירות הפיתוח ושכונות השיכונים, בשנות ה-60 הוקמו ערים כמו ערד וכרמיאל שניסו לשפר את מודל עיר הפיתוח, בשנות ה-70 הרחיבו את הערים ובמהירות יחסית שוק הקבלנים החל להתחזק לעומת הבינוי הממשלתי שהלך ונחלש. גילה היא "שירת הברבור" של משרד הבינוי והשיכון. היא מורכבת ממארג שכונות, על שטח של כ-3,000 דונם שממנו רק כשליש שטח בנוי. קבוצת אדריכלים גדולה (כמו רם כרמי, סלו הרשמן, גיורא גמרמן, משה לופנפלד, אריה ואלדר שרון, גרשון צפור, משה לוי) היתה מעורבת בתכנון הכולל והמפורט שלה. ברשימות הבאות אתעכב על כמה מהמתחמים שבקרתי בהם, והפעם אציג את מרכז גילה.

.

1622719_789087491120835_130741062_n

מרכז גילה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב על הפרויקטים של אדריכל סלו הרשמן ליום השואה

זו כתבה שאני אוהב במיוחד, כי מבחינתי בתור מישהו שחקר את עבודתו של האדריכל סלו הרשמן יש בה חידוש גדול. הרשמן ספג הרבה ביקורת במהלך הקריירה שלו. בשיחה שערכתי עמו בעבר, טען שהכיכרות והחצרות ששילב בפרויקטים נועדו ליצור חלל משותף "כמו בפיאצות בפירנצה". ההשוואה המגוחכת הזו, הותירה אותי עם ספק האם הוא אכן חושב שהדברים האלה משתווים באיכותם לכיכרות האיטלקיות. בשיחה איתו היום לקראת יום השואה, חושף הרשמן את שורשיו האמיתיים של המרכיב הזה בעבודתיו, את משמעותו וחשיבותו.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לאיתי – על העריכה ולצבי על הדימויים, וכמובן לאחל לסלו הרשמן המשך עבודה פוריה ובריאות שלימה. 

 

סלו הרשמן במשרדו (במהלך הראיון הקודם שנערך עמו בשנת 2009)

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בשכונה של סלו הרשמן במעלה אדומים

בראיון שערכתי לפני שמונה חודשים עם האדריכל סלו הרשמן לצורך עבודה שכתבתי באוניברסיטה, חזר הרשמן והדגיש את כל אותם הרעיונות של גן מרכזי, כיכר ורחוב. הרשמן הסתובב פעם בפירנצה, ראה את הכיכרות שיצרו אבותינו ברנסאנס וביקש לשוב וליצור אותם בארץ ישראל: בגילה, בלוד, בגבעת שמואל וגם כאן במעלה אדומים: "בפירנצה שנבנתה לפני 600 שנה, אתה הולך ואתה מרגיש את הרחוב ופתאום נפתחת לך כיכר וכן הלאה והלאה. אתה מסוגל לעשות את זה בארכיטקטורה חדשה ולא משנה מה החומרים אבן או זכוכית או ברזל – אבל כאן זה לא נעשה וזה הדרדור שנוצר היום באורבניזציה ברוב הפרויקטים שבונים אותם".

פרויקט המגורים שתכנן הרשמן בשנת 1981, באחת מהשכונות הראשונות בעיר אמנם לא הביא ליצירתו של רחוב וכיכר, אך כן הצליח ליצור חלל ציבורי משותף ומוצלח למדי ההופך את השכונה הקטנה לקיבוץ פרברי על ספר המדבר.

.

חזית חיצונית הפונה אל הרחוב ההיקפי אל מחוץ לשכונה

.

להמשיך לקרוא

סיבוב על גבעת שמואל ושיחה עם סלו הרשמן

לפני שנה לקחתי קורס במחלקה לגיאוגרפיה לתלמידי תואר שני שנקרא היה "אוטופיה כמתודולוגית חשיבה בתכנון" והועבר על ידי האדריכלית ד"ר טלי חתוקה – ראש המעבדה לעיצוב עירוני, בה אני לוקח חלק. במקור הכוונה שלי הייתה ברשימות שכולן תהיינה מוקדשות לעבודות האקדמיות עליהן אני שוקד מידי פעם, היות וכל החומרים הרבים שאגרתי במשך השנים יכולים לתרום אולי למישהו ולא צריכים להשאר במדף אצלי בארון ולאגור אבק. אני חושב שבאמצעות פרסום חומר אקדמי על במה שכזו, מופץ ידע ומידע שנאסף ונערך במשך שעות לא מעטות ואלמלא במה זו, הוא ישאר לעד באמתחתי, וכאן למעשה ניתנת ההזדמנות להפצתו.
כשהגעתי לרגע בחירת הנושא בכתיבת העבודה, היה לי ברור שאני רוצה לעסוק באותה אבולוציה הפוכה המתרחשת פה בישראל ובתוצריה מרבית האוכלוסיה פועלת ושורדת. כדי לרדת לשורשו של הנושא יש לפנות לפרויקט המודרניסטי המובהק "העיר הקורנת" של האדריכל לה קורבוזיה שהשפעתו על האדריכלות בישראל לא רק שהייתה חסרת תקדים, אלא שעד היום ניתן לזהות את השפעותיו, כמו במקרה של תכנית האב לשכונה החדשה בגבעת שמואל. תכנית זו, שתוכננה על ידי האדריכל הוותיק סלו הרשמן מהווה דוגמא מובהקת למציאות המודרניסטית בה ישראל עדיין שרויה.

 

אדריכל סלו הרשמן במשרדו מצביע על תכנית מרכז שכונת רמת הדר בגבעת שמואל בתכנונו

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בלוד (שכונת הרכבת)

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

 

 

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

 

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה הטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוכח ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להשאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

 

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא ניתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למיכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תיכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התיכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסיה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

 

 

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם. 

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית עניפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

 

  • אני ממליץ בחום לקחת חצי יום ולטייל בלוד – זו באמת החוויה הישראלית.
  • קחו בחשבון, שגם אם הצבעתם חד"ש, במהלך הטיול יכנסו בכם ספקות לגבי זה שהייתם אולי צריכים להצביע לליברמן… (הספקות יעלמו עם שובכם לבועה).
  • אם בא לכם להרחיב קודם את הידע שלכם על ההיסטוריה המקומית ומצבה בהווה, אז להלן מספר מקורות מייצגים:
  • אורה וקרט: לוד, גיאוגרפיה היסטורית, 1977.
  • גוגנהיים+בלוך+טוראל: תכנית מתאר לוד, 2002.
  • חיים יעקבי (בתוך עיר ישראלית או עיר בישראל, מכון ון ליר): (אי)-תכנון ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד, 2006.
  • חיים יעקבי (בתוך:תרבות אדריכלית, רסלינג): מילים ומקום, המקרה של העיר לוד, 2005.

אחרי הביקור כאן, המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמא מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גילגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למשכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזילזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן. 

 

 

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

 

 

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

 

 

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפירסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

 

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: