סיבוב בטחנת הקמח הנטושה בטבריה

טחנת הקמח "לבנון" הנטושה שמאז 1929 מקבלת את פני הבאים לטבריה מצפון, מייצגת מצויין את סיפורה של העיר ואת מצבה הנוכחי. הטחנה היא שריד לתעשייה, ליזמות ולעצמאות שאפיינו את טבריה בשנים שבהן היתה מצויה בצמיחה. העיר פשוט לא הצליחה להתאושש מאז הטראומה של המלחמה ב-1948, מלחמה שבמהלכה סולקה מכאן מחצית מהאוכלוסייה, ואת מקומה תפסה אוכלוסיית מהגרים שהתקשתה להיקלט. כבר שנים שטבריה מוזנחת, ענייה, סובלת מהגירה שלילית, דלה בהיצע תעסוקה ומתאפיינת בתושבים מהפחות משכילים בישראל.

ב-1954 הורחבה ושוכללה הטחנה והמהנדס יוסף אידלמן, מבכירי המהנדסים באותן השנים, תכנן את הפרויקט שכלל מגדל תבואות (סילו) שמתנשא לגובה של 25 מטרים. כך יצר אידלמן נקודת ציון בולטת בנוף, אלא שבשנות ה-80 וה-90 נוספו ליד הטחנה כמה מבתי המלון והמגורים המכוערים בישראל וגובהם כפול ממגדל הבטון.

כיום מרבית שטח המבנה נטוש ופרוץ. למרות העזובה הוא עדיין מרשים בחזותו וגם בפנים מתגלים אולמות מיוחדים, כאלה שניתן לדמיין את מימוש הפוטנציאל שיש למקום הזה.

ועל כך ברשימה זו.

.

1929

.

סיבוב בחדר האוכל בקיבוץ כפר המכבי

חדר האוכל הראשון שתכנן האדריכל שלמה גלעד בקיבוצים שוכן בכפר המכבי והוא שונה מכל מה שתכנן לאחר מכן. מבצריות היא המאפיין המרכזי של המבנים שגלעד תכנן בקיבוצים לאורך השנים: מסות גדולות של בטון וגרנוליט, כאלה שמתנשאות על סביבתן בכבדות ואטימות ובעיקר ניתן לדמיין שהן כמו מגנות על יושביהן מפני סערה מתקרבת. אך כאן חדר האוכל שנחנך ב-1966 הוא צנוע, פתוח ורגוע ובעיקר בטוח במעמדו מבלי שיזדקק למאמצים אימתניים.

בתחילת דרכו המקצועית עבד גלעד כשכיר במשרד אדריכלים קאופרטיבי שפעל במסגרת התנועה הקיבוצית ובו עבד גם האדריכל שמואל ביקלס. גלעד פרש מהקואופרטיב ברגע שנפתחו המחלקות הטכניות ופנה לדרך עצמאית בחיפה שם גם התגורר עם משפחתו. קיבוצים רבים המשיכו לשמור אתו על קשר והזמינו אותו לתכנן להם מבני ציבור, תוך שהם עוקפים את מוסדות ומרות התנועה.

ועל כך ברשימה זו.

.

גינה פנימית מקבלת את פני הבאים

.

סיבוב בשלושה חדרי אוכל בקיבוצים בנגב: כפר עזה, גבולות ומגן

את חדר האוכל בכפר עזה תכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי. את חדר האוכל בגבולות תכנן האדריכל חיליק ערד. את חדר האוכל במגן תכנן האדריכל שמואל מסטצ'קין, בוגר הבאוהאוס, על בסיס מבנה ישן שתכנן בעצמו כמה עשרות שנים קודם לכן. כל שלושת חדרי האוכל ממוקמים בקיבוצים בצפון מערב הנגב. כל שלושת חדרי האוכל פועלים, מגישים ארוחות ומתוחזקים היטב. הביקור נערך בערב פורים.

חוץ מחדרי אוכל יש עוד מה לראות באותם קיבוצים:

(1) בכפר עזה: פיתוח נוף מרשים שכולל ברכות נוי שמדגישות את חשיבותו של מרכז הקיבוץ.

(2) בגבולות: יש את מצפה גבולות השוכן כמה מאות מטרים מהקיבוץ.

(3) במגן: יש גלריה לאמנות ובכלל בקיבוץ פזורות יצירות אמנות שיצרו חברים. יש גם מבנה קבר ערבי שלצערי לא ידעתי עליו עד אחרי הביקור.

ועל כך ברשימה זו.

.

חדר האוכל בקיבוץ כפר עזה – אדריכל ויטוריו קורינלדי

.

סיבוב בבית הכנסת בקיבוץ לביא

קיבוץ לביא נקרא על שם העיירה שהתקיימה למרגלותיו עד 1948 ונקראה לוביה. לוביה נמחקה ולביא נוסדה. במרכז הקיבוץ שהקימו עולים חדשים מאנגליה, הוקם גם בית כנסת. כאילו לא עברו 1,600 שנה מאז התמלא הגליל בבתי כנסת, בחרו מחדשי היישוב המקומי לבנות את בית הכנסת החדש ברוח אותם בתי כנסת שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות באזור. אגב, בקיבוץ מדגישים כי לביא מקורו ב"פונדקא דלוי" המוזכר בתלמוד ושכן על הדרך בין ציפורי לטבריה בתקופת בית שני.

מבנה בית הכנסת נחנך ב-1962 בתכנון האדריכל יוסף שנברגר שידוע בעיקר כמתכנן רחבת הכותל המערבי. כבר כתבתי כאן על כמה בתי כנסת שתכנן בקיבוצים: בכפר עציון, בחפץ חיים, בבארות יצחק וגם כתבתי עליו ערך בויקיפדיה.

שנות ה-60 וה-70 היו תקופת השיא ביצירתו של שנברגר, שהתמחה בעיקר במבני דת, והביקור שלי בארבעת בתי הכנסת שתכנן מציג רק חלק קטן מאוד מיצירתו. בית הכנסת בלביא נחשב בקרב מתכנני בתי כנסת כאחת היצירות הטובות שלו. קשה לצלם אותו ולכן כדאי פשוט לבוא ולבקר. הוא פתוח כל הזמן. הבניין נחנך ב-1962 ושלושים שנה לאחר מכן נערכו בו שינויים ברוח הבניין המקורי. קשה לזהות מה מקור ומה תוספת, הודות לעבודה המעולה של האדריכל טוביה קץ שהיה גם שותפו וממשיך דרכו של שנברגר לאחר שנפטר ב-1982 בגיל 60.

בשנים האחרונות אדריכלות מבני הדת (בתי כנסת, ישיבות) מדרדרת ומדרדרת. בעבר היו אדריכלים כמו אבא אלחנני, עמירם חרל"פ ודוד קאסוטו שדאגו לעורר דיון בנושא. היום אין אף אחד ולכן משתדל להציג כאן מידי פעם גם בתי כנסת.

ועל כך ברשימה זו.

.

תאורה טבעית ומלאכותית בעזרת הנשים

.

סיבוב בבית העם הנטוש ברשפון

בין העיר והפאליק, על חוף השרון

מושב לתפארת, קוראים לו: רשפון.

אלוף ירקות הוא, לו שיא בבוטנים.

רק תש לו כחו בענף טרקטורים. 

אמת, נכון! זאת היא רשפון!

כך נפתח ההמנון של המושב רשפון, כפי שניכתב על ידי חבר המושב גרשון גץ, ופורסם בחוברת מיוחדת שהופקה על ידי מזכירות המושב לכבוד שנת חצי היובל למושב ב-1961. רשפון הוקמה אי שם באמצע שנות ה-30 כשהמאבק על האדמה בין האוכלוסיה הישראלית לאוכלוסיה הערבית היה קשה ומר. כיום, אין כל זכר לכל אותם כפרים ששכנו במרחב זה, ובכללם הכפר אל-חרם (520 תושבים) והכפר אג'ליל (870 תושבים), כך גם אין כל זכר לכל אותם אנשים שנאחזו באותה העת בקרקע בכל כוחם.

למבקר מבחוץ, נראה שרשפון איבדה את זהותה, ומבתים קטנים ופתוחים וקהילה מאוחדת ותרבותית, נותרו גדרות, שלטי פירסומת, BMW, שפע של הזדמנויות נדל"ניות …ובית תרבות נטוש, עזוב וריק – המשקיף על השדות האחרונים שנותרו בשולי היישוב.