סיבוב בקבר נבי שת הנטוש שבשרידי הכפר בשית במושב עשרת

לקראת יום העצמאות ובדרך לפגישה ארוכה, הקדמתי לצאת לדרך. קפצתי לראות את בית הכנסת שבגבעת וושינגטון וגם את שרידיו של מתחם קבר נבי שת העתיק של הכפר בשית, כיום בין אשדוד ובין גדרה. כמעט ולא נותר דבר מאותו כפר פלסטיני, שנמחק במלחמת העצמאות ושרידיו מצויים כיום במרכז מושב עשרת שהוקם על חורבותיו בראשית שנות ה-50. האדריכל לאופולד קרקואר היה זה שערך את התכנית לעשרת ב-1952, אך כמודרניסט מושבע הוא בחר להתעלם מהכפר על בתיו, סמטאותיו ותשתיותיו ותכנן מערך ישוב שונה לחלוטין. במתחם הקבר הוא נמנע מלגעת וגם אלו שבאו אחריו וכך הוא שרד.

מתחם קבר נבי שת שוכן על מדרון של גבעה, ובמקור היה בשוליו הצפוניים של הכפר. הוא מכיל חצר רחבת ידיים המוקפת בחומה שנהרסה בחלקה ובקצה המערבי של החצר מתנשא מבנה הקבר המקורה בשלוש כיפות, שאחת מהן מאכלסת מושבת עטלפים.

לפני שנתיים החלה המועצה האזורית גדרות לפתח טיילת עם תצפית במרומי הגבעה, מבלי לגעת במתחם הקבר. עבודות הבנייה החריבו חלק נכבד מהצמחייה ששלטה בסביבה. תושבים מקומיים דרשו את הפסקת העבודות תוך שמירה על הסביבה ומאבקם צלח.

ועל כך ברשימה זו.

.

2023 (המאה ה-13)

.

סיבוב בשרידי הכפר מיעאר שחוסל ב-1948

השריד היחיד הגלוי לעין שנותר מהכפר הפלסטיני מיעאר שחוסל ב-1948 הוא בית הקברות. למעשה נותרו שני בתי קברות ויש גם בורות מים שנחצבו בסלע וגלי אבנים של בתים הרוסים. מיעאר היה כפר של כ-900 תושבים, במרכז הגליל וכ-15 ק"מ מזרחית לעכו. קיצו של הכפר הגיע במהלך "מבצע דקל", אז גורשו ממנו כל תושביו, כפי שארע בעוד מאות יישובים ברחבי הארץ. חלק מבתי הכפר הוחרבו עם הכיבוש ואלה ששרדו את המלחמה נהרסו לאחר מכן. את הבתים הרסו אך האנשים נותרו ומרביתם מתגוררים ביישובי הסביבה והם אינם שוכחים.

ביום העצמאות האחרון ערכה עמותת זוכרות סיור בין שרידיו של הכפר. זהו ניסיון לסלק את ההדחקה ולחשוף לעין את מה שמסתתר מתחת לעצים המלבלבים. הקק"ל דאגה לשתול יער בעיקר שטחו של הכפר. בחלק משטחו הוקם גם היישוב יעד. בקשתי לבקר ביעד אלא ששער גדול חסם את הכניסה, כמו בבסיס צבאי או כלוב. כשהשער נפתח אז נכנסתי.

ועל כך ברשימה זו.

.

1948

.

סיבוב בבית הספר לילדי הכפר כויכאת בקיבוץ בית העמק

רגע לפני שנפרדתי מהאדריכל פרדי כהנא (הסתובבתי אתו בתערוכה שמציגה את עבודותיו), הוא הציע לי עוד משהו: לעלות על הקלנועית ולנסוע לקצה הקיבוץ כדי לראות מבנה מרשים ששימש במקור בית ספר לילדי הכפר כויכאת שחוסל ב-1948. כשהגענו למבנה גיליתי שכהנא צדק, המבנה מרשים ושווה את הביקור.

מדובר בבית אבן עם גג בטון וסדרה של פתחים אנכיים. הוא ניצב כיום לצד בריכת השחייה ומגרשי הספורט של קיבוץ בית העמק, אותם הקימו החברים שהחליפו את תושבי הכפר שסולקו מרכושם ומנכסיהם.

ועל כך ברשימה זו.

.

כל החבר'ה

.

סיבוב במסגד הנטוש בעמקה

רגע לפני הסיבוב באתרי הזיכרון ובתערוכה של האדריכל פרדי כהנא בקיבוץ בית העמק ביום שישי האחרון, עצרתי במושב עמקה השוכן מול בית העמק שבגליל המערבי. מושב עמקה תוכנן באופן טיפוסי למושבים החקלאיים שהוקמו בשנות ה-50, אלא שהוא נבנה במקומו של הכפר הפלסטיני עמקא שחוסל ב-1948 ושרידיו עדיין בולטים בשטח. בתי האבן הקטנים ששימשו את תושבי עמקא, משמשים כיום את תושבי עמקה. בית הקברות המוסלמי מבודד, נטוש ומוקף בחלקו בגדר עלובה. מרבית המצבות התפוררו מזמן, ורק לבודדות נותרה צורת מצבה.

המסגד הוא החלק המרשים מבין השרידים. מבנה אבן גדול ויפה. בחזיתו יש מבואה הפתוחה לכיוון צפון ושלוש קשתות מקבלות את פני הבאים. אולם גדול המקורה בכיפה נותר כמעט שלם. מחראב (גומחה המציינת את כיוון התפילה) קטן פונה לדרום וקיר המזרח הרוס כמעט לגמרי.

ועל כך ברשימה זו.

.

כאן

.

סיבוב נוסף בבית מוסה שהין בדרום רחובות

אחרי הסיבוב בבית הספר הצהוב ביבנה הירוקה, קפצתי עם ליאור לראות את המתחם של מוסה שהין בדרום רחובות. שני הבתים הנטושים בולטים היטב לכל מי שנוסע על כביש 411, ורק שנכנסים לבתים עצמם, אותם עזבו דייריהם המקוריים בנכבה ב-1948, מגלים שרשות מקרקעי ישראל חובבי הברוטליזם שפכו כאן את התכולה של 40 משאיות בטון. כך הם הרסו את שתי הווילות ההיסטוריות האלה.

לפני 7 שנים בקרתי פה בפעם הראשונה. רוחות הרפאים עדיין ריחפו בסביבה והתחושה היתה שמשהו לא טוב קרה כאן. אחרי הביקור בזמנו סקרן אותי לדעת מי היה גר כאן, ולאחר תחקיר הצלחתי להשיג את אחת מבנות המשפחה המתגוררת כיום ביפו . היא חשפה לי את יחסה של המשפחה למקום מאז 1948. פרסמתי אז רשימה על המקום, ורשימה זו חוזרת ומביאה חלק מהדברים שהבאתי אז, עם תוספות וכן שיחה עם הארכאולוג שחפר באזור לאחרונה.

ועל כך ברשימה זו.

.

עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות הגיר

.

סיבוב בחדר האוכל הלא גמור בקיבוץ צרעה ובשרידי הכפר סרעא

ההתרסקות הגדולה של התנועה הקיבוצית תפסה לא טוב את קיבוץ צרעה. התוצאות ניצבות עד היום במרכז הקיבוץ השוכן מול בית שמש. אך האם הכתובת היתה על הקיר? ב-1948 חוסל הכפר סרעא וכל תושביו נעקרו מהאזור. את בתי הכפר לרבות בית המוכתאר ואת שמו תפס גרעין ההקמה של קיבוץ חדש – קיבוץ צרעה. הם ישבו בבתים שנה אחת ואז עברו לנקודת קבע במרחק של כשלוש ק"מ לכיוון דרום-מערב. בתי הכפר פוצצו ונהרסו וכמה שנים לאחר מכן גם בית המוכתאר הושטח.

האדריכל מוסה חריף שהיה מהמנהיגים של התנועה הקיבוצית, חבר כנסת, חבר קיבוץ צרעה היה האדריכל שתכנן את הרחבת חדר האוכל בקיבוצו. את השלב הראשון של חדר האוכל תכנן האדריכל אריך ראש ואת השלב השלישי שמעולם לא הושלם תכנן האדריכל ויטוריו קורינלדי. חריף נהרג ב-1982 בתאונת דרכים בצומת כברי, ואתו נהרגו גם אשתו ובנו. לפי רוב הדעות, חריף היה מצליח למנוע את קריסתה הכלכלית הקשה של התנועה הקיבוצית ואף היה מצליח לעורר חזרה את מעמדה ששקע באותו עשור. יש הטוענים, בעיקר אלה שהכירו אותו היטב, שאם היה נשאר חי הוא היה מגיע לתפקיד ראש הממשלה. לכן רבים רואים בתאונה הזו לא רק אבדה אישית כואבת, אלא אירוע משמעותי ברמה הלאומית. על שמו הוקם "יד חריף" בתחומי בית הספר – פרויקט ענק שרק חלק קטן ממנו בוצע בסופו של הדבר, אבל עדיין מדובר במבנה מרשים. לכן, שלושה חלקים יש לרשימה זו: (1) חדר האוכל, (2) יד חריף ו-(3) הכפר סרעא שחוסל ב-1948.

ועל כל אלה ברשימה זו.

.

יד חריף

.

סיבוב בין סיפורי סומייל

כשעוד היה כפר סומייל (صميل) שוקק חיים בליבה של תל אביב, ערכתי בשיתוף סימה צפוני סדרה של שיחות עם תושבים וותיקים ותושבים ותיקים יותר, יהודים וערבים. בימים אלה נמחקים שרידיו האחרונים של סומייל, השוכנים בין הרחובות ארלוזורוב, ז'בוטינסקי, אבן גבירול ובן סרוק, לטובת הקמת מבנים חדשים. היזמים אפילו שינו את שם המקום ל"מתחם סמל". את המחיקה הזו תכננו האדריכל יעקב יער בשיתוף אדריכלי הנוף יעל מוריה ודוד סקלי.

שיחות אלה שופכות אור לא רק על ההיסטוריה של כפר סומייל אלא אף על התחושות, הזיכרונות והכמיהות שיש לאנשים בקשר לביתם בסומייל. יחד הם מרכיבים את סיפורו של המקום. הסיור שערכתי בין שרידיו האחרונים של הכפר לפני כמה שבועות והעניין המחודש שאנשים מוצאים בו, דרבנו אותי לפרסם כאן חלק מאותן שיחות.

ועל כך ברשימה זו.

.

בסומייל

.

מוזמנים לסיור בשרידי כפר סומייל במרכז תל אביב

ביום חמישי הקרוב (29.9) בשעה 16:30 אתם מוזמנים להצטרף אלי לסיור בשרידים האחרונים של סומייל שנמחקים מהקרקע. באופן מוזר הסתיימה השבוע חפירה ארכאולוגית שערכה בחלק משטחי הכפר רשות העתיקות. מה הם חיפשו ומה הם מצאו? פניתי לרשות העתיקות והם מסבירים בהמשך הרשימה. גם התייחסות עיריית תל אביב תופיע כאן בהמשך.

הסיור הוא חד-פעמי ואחרון בין שרידי הכפר. אחרון, כי מתכנני האזור, האדריכלים יעקב יער ואדריכלי הנוף יעל מוריה ודוד סקלי דאגו בתב"ע שכאן לא יהיה זכר לעבר. התקשרתי ליער, חתן פרס ישראל לאדריכלות, וניסיתי להבין את עמדתו בעניין המחיקה. תגובתו בהמשך הרשימה.

אין פה עניין של שמאלניות או אהבת הארץ, אלא עניין בתהליכי תכנון ירודים, קבלת החלטות מוטות יזמים ובעיקר חוסר יצירתיות, אטימות ובורות של מתכננים.

ועל כך ברשימה זו.

.

.

סיבוב בשרידי אל-באסה ובמערת קשת

שלומי היא אחת מעיירות הפיתוח שקמו בגליל העליון. כמוה בגליל קמו קריית שמונה, חצור הגלילית, מגדל העמק, מעלות. על האכסניה בשלומי כתבתי כאן, אבל בשלומי מה שמעניין זה דווקא אזור התעשייה, שם מסתתרים שרידיה של אל-באסה.

חלפו 68 שנים מאז חוסלה אל-באסה ומיישוב ערבי הפך היישוב לעיירת מהגרים יהודים התלויים בתמיכה ממשלתית. 40 שנה חלפו מאז הוחל בהריסת הבתים שאכלסו כ-3,500 תושבים שכבר מזמן לא גרים בהם ובהקמת אזור התעשייה של שלומי. משום מה בחרו המהרסים לשמור על כמה בתים המציצים פה ושם וכן על בית הקברות ההולך ומתפורר. לאחרונה ובאופן מוזר דווקא את המסגד בחרו הרשויות הישראליות לשמור ולחדש. עבודות החידוש הסתיימו לפני שנה והוא עומד ריק ופרוץ באמצע אזור התעשייה. לא נראה שהמדינה תתן למתפללים מוסלמים לחזור ולהתפלל פה. מה מתכוננים לעשות אתו? ניסיתי לגלות דרך רשות העתיקות ודרך עיריית שלומי – אבל היו כאלה שהתחמקו והיו כאלה שענו שהם לא יודעים. נראה שרובם פשוט באמת לא יודעים מה לעשות עם המסגד ועם השאלה המטרידה שהעליתי. ברשות מקרקעי ישראל פשוט לא התייחסו.

ועל כך ברשימה זו.

.

אל נא תעקור נטוע

.

סיבוב בשרידי אל-ע'אבסיה

גם אם תיסעו לאט רוב הסיכויים שתפספסו את השרידים האחרונים של אל-ע'אבסיה (המכונה גם ג'אבסיה), השוכנים סמוך לצומת כברי שבגליל העליון. קשה לגלות היכן מתחיל שביל העפר שמוביל לכפר וגם כשסופסוף מגלים, אז הנסיעה בו לא קלה, אבל לא זה מה שיעצור אותי. לכבוד תשעה באב פרסמתי ב-xnet הצעה לסיור בעקבות חורבן בית המקדש ותקומת ישראל, כאן אני מביא צד אחר של המטבע.

בכ-400 בתים בכפר גרו יותר מ-700 איש עד 1950, ומספרם המשוער של הצאצאים כיום הוא כ-8,800 איש. עכשיו יש כאן הרבה עצי אורן, שכל מטרתם לכסות על מה שהיה, כמו לטאטא אבק מתחת לשטיח. האם אפשר להמשיך לקום כל בוקר ולהתעלם? בינתיים כן, אלא שביום שישי האחרון החלטתי לחזור ולשנות ממנהגי.

ועל כך ברשימה זו.

.

עוד מעט ואבוא אליך

.

סיבוב בשרידי הכפר בית ג'יז

עד 1948 היו כאן מאות כפרים וגם כמה ערים שנמחקו בעקבות המלחמה. חלק מאותם יישובים החליפו ידיים והפכו ליישובים ישראלים, חלק נהרסו וכוסו ביערות קק"ל או בגידולים חקלאיים. בין הקיבוצים נחשון והראל שבשפלת יהודה שוכנים שרידיו האחרונים של הכפר בית ג'יז, שחוסל ב-1948. נותרו ממנו בעיקר אבנים שפזורות בשטח, אבל גם מבנה קבר עם כיפה שהתמוטטה ואחוזה שנותרה שלימה ומרשימה. היו לי שעתיים פנויות בזמן ששהיתי בסמוך, לכן ניצלתי את הזמן כדי לראות כמה מקומות באזור ובהם את מה שנותר כאן.

כפר בית ג'יז מיוחד: (1) נותרה בו אחוזה גדולה שהשתמרה היטב ומורכבת משני מבנים. (2) כאן ממש במהלך מלחמת העצמאות, החליט פיקוד צה"ל להוציא להורג מול כיתת יורים קצין לאחר שנחשד בריגול, וכל העסק כונה בתקשורת "פרשת בית ג'יז".

ועל כך ברשימה זו.

.

חלון אחורי

.

סיבוב בשרידים האחרונים של איסדוד

כשנוסעים על כביש 4 וחולפים על פני העיר אשדוד, יש כמה מבנים ישנים שניצבים לצד הדרך. אפשר לפספס אותם אם לא שמים לב, אפשר לזרוק מבט ואפשר גם לשאול מה פשר אותם מבנים. אני הגדלתי לעשות וגם עצרתי לבדוק. מדובר בשרידי העיר איסדוד שהיתה כאן עד שהצבא פינה סופית את תושביה והשטיח את הקרקע. כמה ממבני הציבור של איסדוד נותרו עדיין בשטח.

איסדוד היא אצלי נקודת ציון. עד לפני עשר שנים לא הייתי מייחס לאותן חורבות מחשבה או מעניק להן יחס. סיור קצר שהשתתפתי בו, גילה לי את הרובד שנעלם מעיניי. ועל כך ברשימה זו.

.

בקבר

.

סיבוב בשרידי הכפרים איקרית ובירעם בגבול לבנון

כמה העולם שלנו שביר ולא יציב. רק אתמול יהודה ונינט עמדו להתחתן ועכשיו הכל מבוטל. אתמול היו אנשים שגרו כאן והיום הם שם. ביקור תמים לכאורה בגן לאומי ברעם אמור לחשוף לעיניי המבקר בית כנסת מהמאה ה-4. האתר יכול היה להיות מאד מאכזב אם הביקור היה כולל רק את בית הכנסת ששווה עצירה של חמש דקות ולא יותר. אך כמו כל דבר כאן, גם בגן לאומי ברעם ישנם רבדים שנראה שהמדיניות היא להסתיר אותם ומי שלא ירים את הראש יראה כאן רק בית כנסת הרוס. בשילוט ובעלון המחולק בכניסה אין אזכור לכפר בירעם ששכן ממש כאן עד 1948 ונהרס כמעט כולו לאחר המלחמה אך שרידיו לא נמחקו וגם לא אנשיו.

בגליל העליון חוסלו עשרות יישובים ערביים בעקבות מלחמת העצמאות, אך שניים מהם יוצאים מן הכלל: איקרית ובירעם. בשונה משאר היישובים, היו אלו יישובים נוצריים שבהסכם עם הוותיקן הובטח כי לא יפונו מתושביהם. בנוסף, תושבי הכפרים לא השתתפו בהתנגדות לשלטון הישראלי ותיאום מלא היה בין הנהגות הכפרים ובין ראשי הקיבוצים הסמוכים והפיקוד הצה"לי. אפילו לאחר שצה"ל כבש את הכפרים המוסלמים באזור, התקבלו מפקדי צה"ל בברכה באיקרית והצטרפו לארוחה גדולה אצל מוכתאר הכפר.

ההבטחות והקשרים הטובים לא עזרו להם. הקירבה לגבול עם לבנון יצרה חששות אצל ראשי הצבא ולכן גם הם סולקו מבתיהם שנהרסו מאוחר יותר. רק בתי הקברות והכנסיות לא נהרסו והם קיימים ופעילים עד היום. בחופש הגדול מקיימים עקורי הכפרים קייטנות מיוחדות לילדיהם המתקיימות בשטח הכפר, וכך נוצרת לה קהילה קטנה ומיוחדת על שרידי הכפרים, ועל כך ברשימה זו.

.

שלט בכניסה לכנסיית כפר בירעם

.

סיבוב באשתאול או אישוע

אשתאול היא יישוב של אנשי ליכוד וש"ס (44%) וגם של אנשי "כח להשפיע" בראשות הרב אמנון יצחק שלא עברה את אחוז החסימה (11%). את היישוב הכרתי הודות למאפייה שפעלה בתחומה במשך כמה חודשים ולא הצליחה להחזיק מעמד, למרות שהיתה מצוינת. הפעם עצרתי כדי לראות מה נותר מהכפר הערבי אישוע שהיה כאן עד 1948.

לא נשאר כמעט כלום, רק קצת. ועל כך ברשימה זו.

.

ספסל באשתאול המורכב מאבנים בשימוש משני ששימשו במקור קיר של בית באישוע

.

סיבוב בשרידי כפרים ערבים, קיבוץ נחשונים, מאוזולאום, כבשן סיד, קברים נטושים ומעיין

ביום ששי הסתובבתי עם יונתן בכמה אתרים ממזרח לנתב"ג. המשכנו איפה שהפסקנו לפני חודשיים. על מה שראינו בפעמים הקודמות כתבתי כמה רשימות: 1 / 2 / 3. הנה רשימת מכולת של מה שיש כאן הפעם:

(1) בית קברות נטוש של כפר הרוס.

(2) שריד אחרון לבתי הכפר אל-מזריה.

(3) חדר האוכל ופינת זיכרון בקיבוץ נחשונים.

(4) כבשן סיד שנראה כמו מצודה.

(5) מאוזולאום שהותירו פה הרומאים.

(6) שרידי הכפר קולה.

(7) שרידי מנזר הנשים דיר חני.

(8) סופר מרקת מוענטז.

(9) חרבת בלוטה: שרידי מערות קבורה שגם אותם הותירו הרומאים והמפוארת שבהן יוחסה לקבר יהושע בן נון.

(10) מעיין מאיר.

.

יונתן יוצא מהמאוזולאום הסמוך ליישוב אלעד

.

סיבוב בפלורנטין ובתערוכה החדשה של רונה סלע

חן ארגן סיור בתערוכה החדשה שאצרה רונה סלע במוזיאון נחום גוטמן. בדרך לשם, כשאני חוצה כמה רחובות נתקלתי בכמה מפגעים רגילים לחלוטין, שאני חושב שהגיע הזמן לסלק מדרכנו – הולכי הרגל.

אופנועים, קטנועים, ארונות תקשורת, עמודי תאורה וחשמל, תמרורים, שעוני מים, פחי זבל, חרא של כלבים ומרצפות שבורות – כל אלה מצאו את המדרכה כמקום אידיאלי להתמקמות. האספלט על הכביש תקין ופנוי ורק איפה שהולך הרגל צריך ללכת הכל חסום. ההליכה בזיג זג עם הסכנה שאתקל במוקש מטרידה אותי. משה האתיופי מהמילואים תמיד אמר ש'במלחמה כמו במלחמה', ובעקבות דבריו לקחתי את הרעיון מהתאוריה לפרקטיקה. מכונית או אופנוע שמחנים על מדרכה הם בעיני הפקר ולוח לציור בעזרת קצה של מפתח.

חושב שזה לא מוגזם לקוות שהדרך של הולך הרגל תהיה פנויה. הולך הרגל שאינו מזהם, אינו צורך יותר מידי מקום ומאמץ את עצמו בחום הקיץ הישראלי, מגיע לו יותר. עם המכוניות והקטנועים פיתחתי דרך התמודדות, עכשיו רק נשאר לטפל בעמודי התמרורים ושאר ההפרעות, אבל כאן צריך לפעול עם העירייה. מזל שיש קצת אמנות לאורך הרחוב, בעיקר באזור פלורנטין שמחפה על כל אותם כשלים וחסמים.

ההקדמה שהבאתי כאן מתקשרת לתערוכה המוצגת עתה במוזיאון נחום גוטמן בנוה צדק: "תסיסה – דיור, שפה, היסטוריה / דור חדש בערים היהודיות-ערביות". לא מדובר בתערוכת אדריכלות, אבל כן כזו שבעזרתה ניתן להבין טוב יותר את המרחב שלנו וללמוד על רבדים שזרים לפחות לי אישית במציאות בה אנו חיים.

.

רונה סלע בתערוכה

.

חוסמים את המדרכה ברחוב ויטל: (1) אופניים, (2) עמוד, (3) פח אשפה, (4) שעון מים

.

סיבוב באיג'ליל / סינמה סיטי בצומת גלילות

קצת שמאלה מרוברט דה נירו ומוניקה בלוצ'י מציץ אחד המבנים האחרונים שנותרו מהכפר איג'ליל שהוחרב ב-1948. הבתים הנותרים ששרדו מצויים בתחומי הבסיס הצבאי הסמוך, שם ישנן שתי וילות יחסית מפוארות אך הן מחוץ לגישה. אך עוצמת השריד כאן, שאמנם עלוב למראה, לא פחותה מהוילות. יש עוצמה מיוחדת למיקומו של המבנה על רכס הכורכר הטבעי, המתנשא מעל לחניון הרכבים של מתחם סינמה סיטי גלילות.

גם במתחם הזה היה כפר ערבי שהתקיים מאות שנים עד למלחמת העצמאות. איג'ליל קראו לו, ולאזור קוראים עד היום גלילות (צומת גלילות, מחנה גלילות, סינמה סיטי גלילות, עמק גלילות וכעת גם פרויקט רובע גלילות).

קודם ברחו ממנו תושביו ואליו לא הורשו לשוב. לאחר מכן הוחרבו בתיו. חלק משטחי התושבים הפכו כבר בזמן המלחמה למחנה שבויים שהפך מאוחר יותר למעברה זמנית. חלק מהשטחים הפכו לשטח צבאי וחלק לחקלאי, וכך זה עד היום. הרצליה ורמת השרון שהתפשטו הודות לחיסול הכפר, לכיוון מזרח, כרסמו בשטחים החקלאיים ועליהם בנו שכונות ואזורי תעסוקה חדשים. אברהים אבו סנינה מספר בחוברת שהפיקה עמותת זוכרות ב-2004: "באיג'ליל היו חקלאים בפרדסנות, היו גויאבות, גזר, בטטה. היו הרבה מים והתושבים היו עשירים. לנו, משפחת אבו סנינה, היו חברים יהודים מרעננה, רמת השרון והרצליה, אך מי שקלקל את היחסים עם היהודים היו הארגונים היהודים שתכננו בשקט את ההתחמשות שלהם. הערבים לא התארגנו בכלל, היו רדומים".

רשימה זו באה כהמשך לרשימה שפרסמתי כאן לפני שלוש שנים על פליטי הכפר שגרים היום ב… כפר סבא. רשימה שלישית שתציג את נקמתם של בני הפליטים ב-1978, אפרסם שבוע הבא.

.

דה נירו באיג'ליל / הכתובת על הקיר

.

סיבוב במסגד של מושב זכריה

בדרך להרודיון ביום העצמאות עצרנו במושב זכריה. זה נחמד שתמיד מוצאים משהו מעניין בכל מקום. המושב זכריה ממוקם בשוליו הדרומיים של עמק האלה. הוא מסתיר בין בתיו את אחד המסגדים השלימים והיפים ביותר שנותרו בין היישובים הישראלים שהוקמו על שרידי יישובים ערבים. גם היום ליישוב לא קוראים זכריה כמו הנביא בתנ"ך, אלא כשם הכפר הערבי המאוית באופן זהה: Zakariyya.

הסתובבתי כאן כבר לפני כמה שנים כדי לראות את המסגד הזה, אלא שהפעם גם ביקרתי בו בפנים. הוא כמובן נטוש, פרוץ, מוזנח והפך למזבלה של תושבי המקום. נכון, המסגד שימש את אלה הנתפסים כאויב אבל הוא שימש כמבנה דתי בו התפללו לאותו אל. הזלזול של תושבי זכריה במקום נתפס אולי כטמטום ואטימות, פחד או נקמה בתושבי האדמה הקודמים, אך הוא למעשה יריקה בכבודו של בורא עולם שלכבודו נבנה הבניין ועל כך אני משער אין חולקים. עד 1967 זכריה היתה יישוב ספר, גם היום היא נראית כזו. לכאורה סתם מקום שאין מה לחפש בו. חוץ מהמסגד כמובן.

 

המסגד: חזית מזרחית