סיבוב באכסניית בית שאן ובניסיון הנפל לחדש את שרידי העיר הערבית

קל לראות שהאדריכל שתכנן את בניין בית הארחה של בית שאן אוהב אבן. זו אחת האכסניות המצליחות ביותר של רשת אנ"א והמקום שוקק חיים.

לעומת האכסניה המטופחת והמוצלחת, מהעבר השני של הכביש מופיעה בית שאן בשיא עליבותה. שטחים מתים, מבנים נטושים וחלקם הרוסים ואלה שמאוכלסים בנויים טלאי על טלאי. בשנים האחרונות בסיוע ממשלתי אגרסיבי היה (ועדיין) ניסיון לפתח את מה שנותר מהכפר הערבי ששכן כאן עד 1948. העבודה הופקדה בידיים של אדריכל שעשה כל טעות אפשרית. נוסף לכך ביצוע ברמה ירודה וכל ההשקעה ירדה לטמיון. בכלל, בבית שאן יש אווירה המייצגת תפיסה שמה שיש מתחת לאדמה חשוב יותר ממה שיש מעליה – תושבי העיר. הרעיון הזה לא עומד במבחן, ולמרות כל המאמצים (והיו הרבה כאלה) מה שיש מתחת לאדמה לא מצליח להתרומם. ועל כך ברשימה זו.

.

החצר הפנימית בבניין הסראייה היתה ההשראה לעיצוב האכסניה

.

סיבוב בגלעד לשלמה בן יוסף בראש פינה בעיצוב יצחק דנציגר

תתארו לכם שהיו מקימים לברוך גולדשטיין חוץ ממצבת קבר גדולה (שאת זה אכן ביצעו), היו מקימים גם אנדרטה שעיצב פסל חתן פרס ישראל, השירות הבולאי היה מנפיק בול עם תמונתו, משרד הביטחון היה מקדיש לו עמוד באתר הזיכרון שלו, את המערה שהסתתר אחרי הטווח היו הופכים לאתר עלייה לרגל ובכל הערים המרכזיות היו קוראים רחוב על שמו. נשמע מוזר? שלמה בן יוסף השליך רימון נפץ לתוך אוטובוס נוסעים וברח מהמקום. הוא התחבא במערה סמוכה, אך הבריטים תפסו אותו. למרות שהרימון לא התפוצץ ואיש לא נפגע, נגזר דינו למיתה והם תלו אותו בכלא עכו. פעם הבאה שתשמעו על מחבל שזרק רימון על רכב או התפוצץ באוטובוס, תזכרו את האנדרטה, המערה, הבול, הרחוב.

האנדרטה שיצר יצחק דנציגר (שהיה בין השאר מרצה בכיר בפקולטה לאדריכלות בטכניון) ניצבת מאז 1959 בסמוך למקום בו השליך בן יוסף את הרימון על האוטובוס. האנדרטה נראית היטב מהכביש המתפתל בין ראש פינה לצפת. היא מעוצבת בצורת עמוד שחטף כמה מכות אך מסרב לקרוס ונותר זקוף. באופק נוצצים האורות הרחוקים של טבריה, לשם אני אגיע בכוחותיי האחרונים. ועל כך ברשימה זו.

.

עמוד ושמש

.