ארכיון תג: נוה שאנן

סיבוב ליד הבית של חנוך לוין, התחנה המרכזית הישנה ודירות בעיר

לכבוד חג הפסח אני מציע סיור קצר בתל אביב.

"העיר הלבנה" של תל אביב מוכרת לרוב בשטח שסמוך לשדרות רוטשילד ומערבה. במציאות הבתים שנבנו בשנות ה-30 בסגנון הבינלאומי מצויים גם מעבר לשטח הזה. נווה שאנן לדוגמה מלאה במבנים שהאיכות שלהם אינה נופלת מאלה שבאזור המוכרז על ידי עיריית תל אביב ואונסק"ו. המקבץ שיש בקצה המזרחי של נווה שאנן נראה לי אפילו חסר תקדים בכל העיר כולה בכמות וביצירתיות שהביעו האדריכלים באמצעות הבניינים שתכננו. לפני שלוש שנים השתתפתי בעריכת סקר מבנים לשימור לעיריית תל אביב (תחת שרביטו של אדריכל נאור מימר). בהתחלה חשבתי שנמצא 30-25 מבנים ובסוף גילינו למעלה מ-200 מבנים בעלי ערך כזה או אחר. בעירייה לא אהבו את הגילוי הזה ולפי מה שהבנתי העבודה נזרקה לפח.

ברשימה הזו לא אכנס יותר מייד לנווה שאנן, אלא רק אציג שני מבנים בעלי ערך אבל לא אדריכלי.

ביום ששי ערכתי סיור עם עוד כמה בלוגרים בעקבות דירות שניתן לשהות בהן במסגרת airbnb. אבל עד שהסיור התחיל ביקרתי בנווה שאנן לראות מה חדש עם שני מבנים שאני אוהב במיוחד באזור: הבית בו גדל חנוך לוין בנווה שאנן והתחנה המרכזית הישנה. אחר כך המשכתי לדירות.

-תחנה 1-

אני חושב שמי שרוצה להבין טוב יותר את הכוראוגרפיה של הדמויות במחזות של חנוך לוין, בעיקר אלה השכונתיות (להבדיל מהמחזות המיתיים כמו המדמה או כריתת ראש), כדאי לו להכיר את המרכיבים שיוצרים את המפגשים בין אנשים כפי שמופיעים במחזותיו ונראה לי שמהמקום הזה הוא קיבל את ההשראה: (1) הבדלי המפלסים בין הרחוב לכניסה לבניין, בין הרחוב והמרפסת, בין מרפסת למרפסת ולחלון, וכמובן בין הקומות השונות. (2) אזורי הביניים בין הבניין לרחוב, המרפסות והחצרות האחוריות.

.

IMG_6288

הבית בו התגורר חנוך לוין ואימו בשכונת נווה שאנן. מבנה בסגנון הבינלאומי, במרפסת אפשר לראות את דובה.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב לילי במסעדה אריתראית בנוה שאנן (Zide Tea Shop)

כחלק ממחקר שאני עורך בימים אלה על מהגרים ומרחב, יוצא לי להעביר שעות ארוכות בתצפיות, שיחות וראיונות עם מבקשי מקלט מאריתראה. לפני שבועיים הצגתי כאן דירה של מבקשי מקלט ולפני חודש הצגתי את המסעדה והמכולת של ירגלום ברחוב הגדוד העברי, והפעם מוצגת כאן אמנם שוב מסעדה אריתראית, אך בשונה מזו הקודמת בה האוכל היה העיקר, כאן מדובר בחלק בלתי נפרד משגרת הפנאי אליה הצטרפנו ובקשנו להשתלב לרגע.

זהו מקום אליו הם באים בערב, להפגש, לדבר ולצחוק קצת. אחרים באים לבדם, יושבים ובוהים בקירות או במסך הטלויזיה שמקרין קליפים של מוסיקה אריתראית מסורתית שפסקה מן העולם, אותה תוכלו לשמוע ברקע של שני הסרטונים שצלמתי שם ומשולבים ברשימה.

הגעתי עם רוני ועם שלושה בחורים שמבקשים להקים הנהגה שתכוון ותקדם את אוכלוסית מבקשי המקלט האריתראים בישראל. הטקסט כאן הוא העיקר, אבל אני חייב לציין שבשונה מהמסעדה של ירגלום, הפעם האוכל היה יותר טוב ומתאים לי. אולי זה עניין של טעם ואולי השתנה בי משהו.

     

רוני וקידנה ברחוב נווה שאנן

להמשיך לקרוא

סיבוב בגלריה גרוס וסתם ככה בתל אביב

"בניגוד להכרה השומרת את האדם במצב של שלווה סבילה, התשוקה פורעת את שלוותו ודוחפת אותו לפעולה", אלכסנדר קוז'ב

היו לנו כמה משימות לבצע ביום ששי בבקר: 1. העברת ספה מהאחות לאמא של שאול 2. לתדלק ולקבל עיתון 3. חומוס אצל אבו חסן 4. ים 5. לבקר בתעורכה של עדי סנד לפני שסוגרים – בכלן עמדנו אבל היו פצועים:

תדלקנו אבל לא היה עיתון, הובלנו את הספה לדירה של אמא של שאול בבן יהודה וכמעט חטפנו דו"ח, החומוס היה חלש, הים היה מלוכלך, שאול הוציא 115 ש"ח על שני ספרים ישנים באדריכלות – אבל לזמלנו גלריה גרוס הציגה מספר עבודות יפות וטובות שרק בשבילן היה שווה ללכת את כל בוגרשוב.

להמשיך לקרוא

סיבוב עם ויקיפדים בנוה שאנן, התחנה המרכזית ושכונת שפירא

כשעבדתי עם נאור על סקר מבנים לשימור עבור עיריית תל אביב בנוה שאנן, הייתי בטוח שאאתר מקסימום 40 מבנים שראויים להיכלל ברשימת השימור. אך לאחר סיור עומק בכל רחוב ופינה בשכונה, איתרתי למעלה מ-120 מבנים מתקופות שונות בעלי ערכים תרבותיים.

בטימטומי לא קלטתי שכל העבודה שלי הולכת ככל הנראה ישר לפח האשפה, היות ולנוה שאנן יש לעירייה תכניות אחרות: תכניתו של אדם מזור "מתחם התחנות", שתביא למחיקת נוה שאנן וכל השטח שבין שתי התחנות המרכזיות (הישנה והחדשה). ישנם כאלה שסוברים שהתכנית ירדה, ויש כאלה שאומרים שהיא עלתה, אבל תכנית זו לא מעלית, ואם העירייה בכלל העלתה על דעתה מחיקת מרקם שלם של העיר – זה אומר שזהו הכיוון ולא כל כך מהר יירדו ממנו, בלי כל קשר לתכנית זו או אחרת. בתל אביב כבר עשו את זה, ולא יצא משהו כל כך מוצלח בלשון המעטה…

בכל מקרה, לכבוד 100 שנה לתל אביב החלטתי שיש לחזק את הפן הויזואלי של האזור בויקיפדיה (שהיא האתר ה-4 הכי נצפה בישראל), ולערוך כחלק ממיזם אלף מילים, סיור לחבר'ה שיכלול את נוה שאנן, התחנות המרכזיות ושכונת שפירא.

 

 

מצב הסיפרות על האתרים אותם בחרתי, היה דל ביותר עד לפני שנה. שני ספרים מצוינים ושונים זה מזה, יצאו ממש השנה: הראשון לא עוסק אמנם ישירות בנוה שאנן, אך הוא כולל חומר ארכיוני רב. הספר "יוסף טישלר – אדריכל ומתכנן ערים בתל אביב" חובר על ידי ברוך רביד ושולה וידריך (בהוצאת מרכז הבאוהאוס, רחוב דיזינגוף 99 – ושם גם ניתן לרכוש אותו) – שניים מחוקרי תל אביב הרומנטים שכבר הוציאו יחד את הספר שהתמקד באדריכל יוסף ברלין. את וידריך יכלתם לראות השנה כנציגת חוקרות עברה של העיר, מדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, שהוקדש לחגיגות 100 שנה לתל אביב. הספר מכיל שפע של חומרים מרתקים על טישלר ועל עבודותיו בתל אביב ובבני ברק, אך הוא נעדר כל ממד של ביקורת, הערכה או בחינה מלאה של הרקע התרבותי שבו טישלר פעל.

חוץ מספר זה, לא יצא מעולם מחקר היסטורי על נוה שאנן, למעט מספר מחקרים בסיסיים אותם הוביל האדריכל אמנון בר אור המתמחה בשימור, ומלמד במחלקה לארכיטקטורה באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שנערכו על ידי סטודנטים, התמקדו בבתי הבאר שכמה מהם שרדו, במצבים שונים ברחבי השכונה. החשיבות במחקר חלוצי זה, היא גם בעצם העובדה שכל החומר כולו שנאסף ונחקר – נגיש באינטרנט באתר המוקדש לבתי הבאר ביפו-תל אביב.

הספר השני שיצא ממש לאחרונה "לא ביפו ולא בתל אביב" (הוצאת בבל), כבר מוקדש כולו לשכונת שפירא (וערן אפילו כבר כתב עליו רשימה שלימה ומומלצת). את הספר ערכו מוקי צור והאדריכל שרון רוטברד שאף מתגורר מאז סוף שנות ה-90 בשכונה במבנה ייחודי אותו הוא תיכנן. הספר מתבסס על איסוף ומחקר חופשי שנערך על ידי פעילים בשכונה בעשור האחרון, ונערך באופן לכדי ספר שלם ברוח העיצובית המוצלחת למדי בה גם עוצב ספרו הקודם של רוטברד שעסק בדרומה של תל אביב.

זהו. חוץ מעוד שתיים וחצי חוברות שכבר ממילא כלולות בחומרים שהוזכרו – לא קיים עוד מחקר היסטורי על שפירא, דבר שרק חיזק בי את הרצון לערוך את הסיור בפני נציגות מויקיפדיה, בה מרביתם המוחלטת של הפעילים הינם אנשי אקדמיה או אקדמאים.

בנוסף, בקשתי להתמקד בנושאים חברתיים במקום – כגון השפעותיהן של התחנות המרכזיות על המגורים והחיים, מאורות הסמים, ביתו של חנוך לוין (מבנה או מתחם הראוי לרשימה בפני עצמה), בית הקברות שייח' מוראד וכו'. 

. . .

קצת היסטוריה

את שכונת נוה שאנן תכנן האדריכל יוסף טישלר בשנת 1924 מחוץ לגבולות יפו, בעקבות יוזמה של קבוצת יהודים שהעדיפה לעזוב את יפו בה התחוללו חלק מפרעות 1921. כיהודי טוב וחובב פורנוגרפיה, תיכנן טישלר את השכונה בצורת מנורה בעלת שמונה קנים, כשהשמש (כיום רחוב לוינסקי) תוכנן לתפקד כרחובה הראשי של השכונה.

מובילי היוזמה מימשו את מרבית התכנית, וטישלר אף תיכנן ובנה מספר לא מבוטל מבתי השכונה, אך לא כל הקרקעות נירכשו. כך לדוגמא, בחלקים אותם לא הצליחו לרכוש באותה העת, הוקמו לימים שתי התחנות המרכזיות של תל אביב שהורידו את האזור אל השאול.

שטח השכונה, בדומה לשכונת שפירא, שוכן על רכס כורכר והודות לכך הוקמו באזור עוד במאה ה-19 בתי באר להם התלוו בתי מגורים מפוארים. המפורסם שבהם הוא בית רוק, המצוי בשולי השכונה ומתפרק היום לחתיכות.

את התחנה המרכזית החדשה שתיכנן בסוף שנות ה-60 האדריכל זוכה פרס ישראל רם כרמי – כולם מכירים. אז הפעם בחרתי לקחת את החבורה דווקא לחלקים פחות מוכרים במתחם, כאלה שסגורים לקהל. חוץ מהחללים המוזרים שקיימים (ואין פלא שמישהו כאן שאל אותי אם המקום תוכנן למעבר רכבים), ניתן לקבל נקודות תצפית, שמצליחות להוכיח שכרמי אכן הצליח ליצור "עיר בתוך בניין".

אריה פילץ שיזם את הפרויקט, היה גם היזם של כמה מהמבנים המשמעותיים והחדשניים ביותר בתל אביב, שפחות או יותר משפחת כרמי הייתה מעורבת בכולם: פסג' הוד, בית אל עלמגדלי הדר-דפנה ודיזינגוף סנטר (שבו רם כרמי רק עשה את הסקיצות הראשונות שנדחו בסופו של דבר על ידי השותפים הצרפתיים בפרויקט בראשות פלאטו שרון, שהעדיפו את הצעתה של האדריכלית הצעירה עליזה טולדו).

התחנה המרכזית החדשה היא בהחלט מיטרד לשכונה, אך מדובר במבנה בעל פוטנציאל אדיר, שכמו שהוא הצליח לדרדר את השכונה, כך ביכולתו להרים אותה למעלה.

שכונת שפירא מכילה לבד מבתי השכונה הישראלים, גם שני מתחמים ערביים: בית קברות שייח' מוראד ובית הבאר המכונה "הבית האדום", וזאת הודות לטיח האדמדם שהיה אופייני לבניה המקומית.

בית הקברות המצוי ברחוב קיבוץ גלויות, משמש כיום רק את קהילת המשת"פים וכאלה שהקהילה המוסלמית ביפו מסרבת לקבור בבית הקברות  טאסו, שהוא בית הקברות הפעיל היחיד של הקהילה.

שכונת שפירא קרויה על שמו של מייסדה, היזם והסוחר מאיר גצל שפירא, שנולד הרחק מארץ ישראל בשנת 1881 בליטא. בבגרותו עזב את משפחתו באירופה לטובת ארצו של הדוד סם, שם התיישב בעיר התעשייה דטרויט והחל לעשות חיל בעסקיו.

בדטרויט נולדו מדונה, פרנסיס פורד קופולה, דיאנה רוס, אמינם, סטיבי וונדר ועוד – וגם יצא ממנה הבן אדם שהקים שכונה שהפכה למרכז הדיון כיום בתחום התכנון העירוני בתל; לא היה קורס אחד במהלך לימודיי השנה במחלקה לגיאוגרפיה שלא הוזכר בו שמו. משום מה, שכונת שפירא, הפכה לנושא מרכזי בשיח התכנון העירוני, לא מעט הודות לתכנית האב שנערכה לשכונה לאחרונה, ושסובלת מבעיות של טירונים (מספיק לקרוא את הנחיות התכנית ל"שערי השכונה" או לראות מה המוקד המרכזי של השכונה – מעגל תנועה, כדי להבין מה היא שווה). מצד שני, עבודת הדוקטורט של ד"ר משה הרפז, הייתה המחקר הראשון שבחר להתמקד בשכונה, אך רק היום הפך המקום למוקד לדיון רציני באקדמיה.

נחזור למאיר גצל שפירא: בשנת 1922 עזב שפירא את דטרויט ועלה ארצה, כאן התיישב בתל אביב והחל לסחור בנדל"ן. כאן גם פגש את סוניה מוזלוביץ' שהפכה לאשתו, ולה הקים את הבית המפואר המצוי עד היום בקצה סמטה פלונית.

"שכונת נעמי-מרים" – זה היה השם שהעניק בתחילה שפירא, על שם בתו הבכורה, לשטח האדמה עליו הוקמה השכונה הנושאת את שם משפחתו, אך לאחר תקופה מסויימת שונה השם למשהו קצת יותר קליט ופשוט – "שכונת שפירא". שפירא לא הקים מבני ציבור בשכונה ולא גינות, למעט "בית הכנסת אהל שרה" – על שמה של אימו, ברחוב מסילת ישרים 82, המבנה כיום עבר שינויים משמעותיים וקשה לזהות את הבניין המקורי.

השכונה התאפיינה בשני מרכיבים משמעותיים: האחד שמוקמה מחוץ לגבולות תל אביב (ובעקבות זאת הייתה שייכת מוניציפאלית לכפר אבו כביר ולאחר איחוד הרשויות סופחה ליפו), והשני שקרקעות השכונה חולקו לחלקות בנות רבע דונם בלבד. זה אומר ששפירא הייתה מחוץ לתל אביב והבתים בה היו קטנים.

שפירא התרושש במהלך השנים מהונו, בעיקר בשל עיסקה כושלת שבה איבד ממון רב בעקבות מלחמת העצמאות כשקרקע בת 800 דונם אותה רכש סמוך ללטרון נותרה בצד הירדני. שפירא המשיך לחיות כמעט חסר כל עד למותו בשנת 1970. סוניה אשתו, אגב, עזבה אותו לטובת בחור אמריקאי אחריו עברה לגור בבוסטון. כשהתאלמנה שבה להתגורר בבית המשפחה בסמטה פלונית. שמה של סוניה עדיין נישא בחלל הסימטה, זאת הודות לבית הקפה הקרוי על שמה ושוכן בסמטה אלמונית 1 – במבנה לשימור מהסגנון הבינלאומי, שאגב לא הוקם על ידי שפירא (היות ולבניין זה הכנתי תיק תיעוד, אז בהמשך אתן לו רשימה משל עצמו).

את קורות החיים האלה, הבאתי מהמאמר המופיע בספר החדש מאת רוטברד העוסק בשכונה ובמייסדה. רוטברד מציין בהערה, כי מרבית המידע על שפירא התבסס על מאמר בעיתון "7 ימים" שפורסם באמצע העשור שעבר. רק כדי לבחון כמה העסק אמין, בדקתי מול חברה קדישא, מהי שנת לידתו ושנת מותו של אחד מהלקוחות שלהם הטמון בבית הקברות קרית שאול. מהחברה נמסר כי מאיר גצל שפירא נולד בשנת 1875 ונפטר מן העולם בשנת 1955. כך שהכל כאן בערבון מוגבל.

לסיור בנוה שאנן לא הכנתי מפה, אבל לחלק בשפירא דווקא כן – והיא מצורפת כאן (המפה עצמה לקוחה מתוך העבודה המוזכרת של הרפז).

אסיים בפתגם טורקי עתיק: "אורח אינו אוכל מה שהוא רוצה, אלא מה שהוא מוצא", וכאחד המתארח בשכונה, אני חייב להמליץ על משהו שאורח גם ירצה וגם ימצא: המאפיה הבוכרית במסילת ישרים שבשונה מהמסעדה הצמודה לה – פתוחה גם בימי ששי. תטיילו, תאכלו ותיהנו – יהיה אחלה בחלה.

  

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
………………………………………………………………………………………………………………….
%d בלוגרים אהבו את זה: