מנחה לדב כרמי

ערב הבחירות נראה לי שבשונה מהבחירות הקודמות הפעם אני אלך להצביע. ברור שלא אצביע למפלגה של ליצנים, גנרלים, פושעים או מסיתים לשנאה, אלא כאלה שיפעלו למען כלל תושבי ישראל. לצערי, כשאלה הקריטריונים שאני מציב אז מהר מאד מתברר שאין הרבה מבחר. זו גם ההזדמנות להיזכר באדריכל שביקש ליצור אדריכלות טובה, כזו שמבטאת יצירתיות התואמת את צרכי לקוחותיו וגם את הסביבה ולא חיפש לרדוף אחרי כוח או נוכחות מוגזמת.

לפני כמה ימים כתבה לי האדריכלית עדה כרמי-מלמד: "במקרה מצאתי אתמול מאמר שנכתב על ידי אדריכל מיכאל קון לאחר מות אבי. המאמר מסכם את הישגיו ובמידה מסוימת את אישיותו. ייתכן ותרצה לעשות בו שימוש". לאורך כל השנים היה הטקסט שמור בארכיון אדריכלות ישראל. במהלך העבודה על הספר "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל, עליו כתבתי כאן), הציע האדריכל ד"ר צבי אלחייני שמנהל את הארכיון לשלב את המאמר בספר. בסופו של דבר הוא לא פורסם. קראתי את הדברים שכתב קון, ונראה לי ראוי לפרסם אותם מחדש עם פרסום הספר. הקלדתי אותו מחדש ונראה לי שהוא מתפרסם כאן לראשונה.

"מנחה לדב כרמי" הוא מאמר שכתב קון במאי 1963. כאן בחרתי להביא את הגרסה שקון הקליד על נייר הפירמה של משרדו ברחוב פרוג 33 בתל אביב ועותק ממנו היה שמור אצל כרמי-מלמד.

"הם היו קרובים בגיל והם חיו באותה תקופה", מספרת לי האדריכלית ענת קון, הבת. "אבא שלי העריך את דב כרמי והיה לו יחס מאד חיובי. זו היתה תקופה שאגודת האדריכלים היתה תוססת. לפחות פעם בשבוע הם היו מבלים ביחד באגודה. האדריכלים היו נפגשים להרצאות ולדיונים, דברים שחלפו מן העולם. היום אף אחד לא מדבר אחד עם השני, אבל אז זו היתה חבורה של אנשים שהיה אכפת להם". דברי הערכה דומים לאלה שכתב אביה על כרמי, הוא לא הרבה לכתוב לדבריה. "זה לא היה יוצא לו מהשרוול, זה סימן שהוא באמת העריך אותו והרגיש צורך".

.

מנחה

.

סיבוב במרכז הקהילתי במזרח תלפיות

"במזרח תלפיות הולך ומוקם מרכז קהילתי אטום, חסר פתחים, העושה רושם של אנדרטה ולא של מבנה שנכנסים לתוכו", כתב האדריכל מיכאל קון במאמר שכותרתו "ברבריות מודרנית" ופורסם ב-1980. "בניין זה עוצב על ידי אחד הקורא לעצמו 'אמן' שנעזר על ידי שני אדריכלים צעירים, מי ירצה להיכנס למערה זו?".

כשהגעתי סופסוף לירושלים, לא היתה לי דקה פנויה ומיהרתי להגיע לפגישה, אבל היות ומאד רציתי לראות את המרכז הקהילתי במזרח תלפיות, החלטתי לאחר לפגישה בעשור דקות ולעצור ולבקר באחד המבנים המיוחדים שתוכננו בישראל. ייחודו של הבניין בא לו משתי סיבות עיקריות:

(1) צורתו הפיסולית והמראה האטום שלו שמזכיר חלק מכוכב קריפטון אחרי שעבר גם הוא את תסמונת ירושלים.

(2) שיתוף הפעולה שבוצע בו בין הפסל הגרמני-מקסיקני מתיאס גוריץ (Mathias Goeritz) ובין צמד האדריכלים הישראלים ארתור ספקטור ומיכאל עמישר.

.

מבנה המתנ"ס מבעד המדרגות העולות למבוך

.

סיבוב במה שנותר מהמרכז האזרחי של קרית גת אחרי שהצבא הרס הכל

יש לכם דז'ה וו? זו לא בעיה לראות במרחב שלנו הריסות, ולא משנה מאיזה צד. הם תמיד שם. רוצים לדעת עוד על האנשים העומדים מאחורי זה: ראו את רשימתו האחרונה של יאיר דקל.  וגם: איך הצבא מכניס מכונות מלחמה לבאר שבע.

כמו עוד ישראלים רבים, גם אני חש רחמים כלפי אנשים החיים במדינות בהן שולט הצבא. על פי רב שייכות אותן מדינות לעולם השלישי, אך משום מה קיימת בחברה הישראלית התחושה שאצלנו זה לא קורה.

אמנם, בליבה של תל אביב מזדקרים להם מספר מגדלים המאויישים על ידי הצבא, אבל בכל זאת עדיין "אצלנו זה לא כמו שם"… למרות זאת, לפני שלוש שנים, כשהצבא חדר ליישובים ישראלים, פינה אותם מיושביהם באלימות ובכח והחריב אותם עד היסוד, נדמה היה שהצעד הזה שהופנה כלפי החברה הישראלית, הזכיר לנו את העובדה שהצבא כבר עשה זאת בחצי האי סיני לפני כמעט שלושה עשורים. למעשה, הצבא כבר רכש את ניסיונו בתחום ובאופן רחב היקף בהרבה, מפעולותיו כלפי החברה הערבית בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה (בשונה מהיום, מדובר היה אז במאות יישובים).

וכעת: המרכז האזרחי של קרית גת.

ישנם מרכיבים במרחב המהווים עוגנים, שבחלקם הינם עוגנים תפקודיים וחלקם עוגנים תודעתיים. ייתכן ומבנה בית הקולנוע לא יכול היה לשמש עוד בייעודו המקורי, אך מיקומו התודעתי בקרב התושבים המקומיים המשיך להוות מרכיב בו לא חל כל שינוי.

הפיתרון הפחות יצירתי והאנטי-תרבותי היה למחוק עד היסוד את האתר ולהקים במקומו מבנים חדישים אשר יתאימו לייעוד מבוקש. פיתרון זה, נתמך על פי רב על ידי אדריכלים מודרניסטים חסרי כל מידת ביקורת של המרחב, כדוגמת אלו הזוכים בפרסי ישראל ומצויים כיום בשלבים מתקדמים של הזדקנות וריקבון. 

את אותם עוגנים, שהיו בעלי זהות מקומית וייחודית למקום, תופסים מבנים שהם לא פחות "מפאר האדריכלות הישראלית" שמתאפיינים בחזות שאינה מתייחסת למרחב הסובב, או לא מבקשת ליצור לוקאליות.

כשנועם דביר המוכשר כתב בעיתון הארץ, על הריסת המבנים במרכז האזרחי של קרית גת, ובכלל זה בניין העירייה ובית הקולנוע, החלטתי שאני חייב לראות את המקום לפני שייהרס.

באיחור גדול, גיליתי את קיומו של הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות, שבאתר האינרטנט שלו פורסמה בדקה ה-99 זעקה להצלת "היכל העשור", אך כמובן שהדבר לא עצר את ההרס.

אין חדש תחת השמש: על פי ויקיפדיה קרית גת שוכנת על שטחים שהיו שייכים עד לשנת 1948 לשני כפרים: פלוג'ה (על פי וואליד חלילי – דבר לא שרד מהכפר למעט מעט צמחיה) ועיראק אל-מנשיה (פירוט יותר רציני על הכפר מצוי כאן). אז כאמור, המרחב הזה ידע בניה והחרבה לאורך ההיסטוריה, כשבמאה ה-20 היה גוף אחד שאחראי היה להחרבה.

את המתחם כולו חוקר כיום בחור בשם רותם – קולנוען ויוצר רב תחומי, שהוא גם זה שפירסם את הטקסט בנושא באתר האגודה לשימור נכסי תרבות. על פי מידע ראשוני שהוא אסף, בניין בית הקולנוע נקרא היה "היכל העשור", הודות לעובדה כי הוא נחנך בשנת 1965 – היא שנת העשור לקרית גת. מי תכנן, מה וכמה – המידע הזה טרם אותר.

בקרית גת יש עוד מה לראות: שיכוני יסקי, ההולכים ומתפרקים – אך הפעם ללא עזרת הצבא, פשוט שילוב של אדריכל וביצוע רע. על כך בהזדמנות אחרת.

באחד הבלוגים של The Marker Cafe, פירסם שרון רז תצלומים של בית הקולנוע הנטוש, והאמת שפורסם לא מעט בנושא של הריסת המבנה. ביום רביעי בלילה, במקרה ניתקלתי בתכנית התרבות בערוץ 1 "זמן אויר", שם דווח כי ההריסה תתבצע בימים הקרובים, אז כבר למחרת הייתי על הכביש לכיוון דרום, לראות את המבנים רגע לפני הריסתם.

איחרתי. הכל היה כבר הרוס.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שימו לב לדימיון לדפוס הריצוף כאן לזה שבכיכר מלכי ישראל