החיבור בין זיכרון ופנאי היו חלק מההווי הישראלי. אולמות מופעים נקראו על שמם של חללים וכן גנים ציבוריים שבהם גם שולבו בתי "יד לבנים". אלה הוקמו בראש ובראשונה להוות מוקד לשירות קרובי החללים, אך במקביל התקיימו בהם הרצאות, קונצרטים, חוגים ותערוכות. ברמת גן הוקם יד לבנים לצד מגדל תצפית שמתנשא מעל להר הבנים ובכך הפך לאחת מנקודות הציון הבולטות באזור. המגדלים עדיין לא צמחו בסביבתו ולא מסתירים אותו.
לפני כמה חודשים הסתובבתי בו עם האדריכל ד"ר צבי אלחייני במהלך סיבוב ברמת גן שמטרתו היתה להתמקד בבניינים שתכננו האדריכלים אנדריי לייטרסדורף ואיליה בלזיצמן. התוצאה היתה מאמר מקיף וראשוני שפרסמנו במשותף על עבודתם של שני השותפים שאותו אפשר לקרוא כאן. השניים תכננו את בית יד לבנים הראשון שהוקם – בפתח תקווה, ולאחריו תכננו גם את אלה שבחדרה וכאן. לצד אלה תכננו אתרי הנצחה נוספים כמו האנדרטה ב"גן הזיכרון" שבכפר סבא ו"בית הבנים" בקיבוץ רמת הכובש.
ברמת גן הצטערתי לגלות שכל השינויים שנערכו במבנה מסתירים את איכויותיו המקוריות. השילוב של גן עם מבנה ציבור ומגדל תצפית הוא שילוב שכיום כבר לא יוצרים. תמיד דוחפים איזה עסק פנימה וכל הגן נראה כמו מגרש כדורגל – מכוסה בדשא ושטוח. עם שקיעתה של האומה מרהיב לגלות כיצד אותם מבני "יד לבנים" הפכו למקומות דכאוניים ודוממים. תקרות אקוסטיות ונורות ששופכות אור לבן וחיוור. כאן למשל יש חדר זיכרון, אולם התכנסות וגלריות להצגת ציורים חובבניים. גם הגן הגדול שמתפרס על ראש ההר ולצד הבניין, למרות שעבר לאחרונה שיפוץ, נראה סתמי ואיבד את קסמו.
ועל כך ברשימה זו.
.
ביחד באותה סירה
.
חלון אחורי 