ארכיון תג: כפר שלם

סיבוב בשיכונים שתכנן יעקב יער בשנות ה-70 על שרידי הכפר סלמה

 

שכונת נווה כפיר שתוכננה בשנות ה-70 עבור חברת חלמיש, על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער – היא מקום שחלפתי על פניו לא פעם.

השכונה מצויה על הגדה הצפונית של דרך הלח"י (וזה המרכיב הצפוני היחידי במקום). דרך ההגנה הידועה יותר ככביש 461 היא אותה הדרך שקישרה כבר מימי קדם בין יפו לבין דרך הים, ועל גדותיה שכנו יישובים לא מעטים לאורך הדורות. במקום זה, שכן הכפר סלמה עד שבשנות ה-70, נמחק חלק משמעותי מהכפר לטובת הקמתם של אותם בתי שיכונים לציבור המשתקם.

 

 

על פי האתר של יער, מדובר ב- 600 יח"ד על פני 90 דונם, שתוכננו במטרה לענות על הצרכים המיוחדים של התושבים במקום. הטקסט המופיע אצל יער, מציג היטב את החזון שעמד מאחורי כוונות האדריכל בפרויקט:

המרקם העירוני מושתת על רשת רחובות התוחמים ביניהם את הבלוק העירוני הבסיסי למגורים. הבלוק מורכב מעשרה בניינים נפרדים בני ארבע קומות ובנין גבוה אחד. רשת הרחובות מגדירה היררכיה: רחוב ראשי מסחרי, כביש מאסף, רחובות שירות ושדרות הולכי רגל, עליהם שזורים מבני הציבור של השכונה.

הבתים תוכננו עם דירות גן צמודות חצר למשפחות מרובות ילדים ועם דירות גג קטנות להשכרה לזוגות צעירים, תוך דגש על תכנון מגוון רחב של דירות.

חזיתות הרחובות בעלות אופי עירוני, מחוברות בקומת הקרקע ועם קו בניין אפס.

הבתים מתאפיינים בעיצוב פלסטי קוביסטי, מכוסים טיח לבן ובעלי חזות ים תיכונית-מקומית.

זה נשמע כמו אחלה תרגיל סטודנטיאלי, ואכן במציאות כמעט ואין שום קשר בין הטקסט הנפלא לבין מה שאכן מתרחש בשטח.  המקום נראה כמו אקסטרוזיה של הצריפים שהיו פה קודם. אפילו את הסידור הפורמאלי של המסות, קשה לזהות בכל הבלאגן שצמח כאן. הכוונה ליצור חצר מרכזי, דומה לאותן חצרות ששימשו את הצריפים והבנייה המקומית מזה דורות, לא נראה שעבדה, והחצרות נותרו מיותמות. ניתן כמובן להאשים את הקבלן, את מקבלי ההחלטות ואת הדיירים עצמם, אבל…

למרות זאת, בנימוקי השופטים (זאב דרוקמן, ברוך ברוך ופרלה קאופמן) להענקת פרס ישראל, מצויין כי יער "הוביל בתחום החשוב הרגיש ומרובה הקונפליקטים של השיכון הציבורי בישראל. עבודתו מצהירה כי אפשר לנתק את מושגי השיכון והשכונה מהתדמית השלילית שדבקה בהם […] ולכונן בהם מקומות חיוביים, מורכבים ורבי פנים". הנימוק הזה לא נראה לי תקף לשכונה זו, שקיבעה את התדמית השלילית של השיכון.

אין לי מושג איך אפשר לבלוע את הפרויקט הזה, אותו תכנן אדריכל מנוסה שברזומה שלו באותה העת כבר היו פרויקטים שטיפלו באזורים מיוחדים כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים. בנוסף, יער כבר היה למוד ניסיון מפרויקטים דומים שנועדו לאוכלוסיות חלשות, בכפר-סבא (שכונת אלי כהן), גבעת המורה בעפולה עילית או בנצרת עילית.

את מה שהיה פה לפני – לא הכרתי, אך מתמונות ניתן לראות שסלמה היה כפר ערבי טיפסוי עם מגוון רחב של מבנים אותם אכלסו בני מעמדות שונים. הפיתרון של מחיקה מוחלטת הוא לבטח אינו פיתרון יצירתי, אלא פיתרון ציוני-מודרניסטי המתייחס למרחב כאל טאבולה-רסה. אני למדתי חמש שנים אדריכלות, שזה יחסית זמן ארוך בשביל תואר ראשון, ובמהלך אותה תקופה שאפה תכנית הלימודים להדגיש את הפן היצירתי אצל התלמיד. מכאן יוצאת ההנחנה כי לאדריכל נלווה הפן היצירתי, מה שאין כן כאן.

מחיקה נוספת התרחשה כאן, היא מחיקתו של אופי הרחובות באזור. לא משנה על איזה רחוב אני נופל בשכונת התקווה – תמיד יש תחושה עירונית, תמיד אני מרגיש שמשהו מתרחש ברחוב, אבל כאן – יש תחושה שהמרחב הציבורי נשכח. אולי זו השעה הלא נכונה שהגעתי בה (למרות שכמה דקות מכאן ברחוב עם אותה צפיפות דיור ואותו פוטנציאל הרחוב פעל), ואולי זה היום הלא נכון, אבל מה שראיתי זה מקום שקט על גבול המת. אבל מרכיב זה דורש תצפית רחבה יותר.

את מה שנותר מכפר סומייל, השוכן במשבצת קרקע בין הרחובות אבן גבירול – ארלוזרוב – ז'בוטינסקי – בן סרוק, אני מכיר היטב. במקומות האלה ישנם ערכים חברתיים, ערכי טבע (עצים עתיקים, רכסי כורכר חשופים), ערכים אורבנים, ערכים ארכיטקטונים (הבאים לידי ביטוי בטכנולגית בניה ורנקולרית) וערכים היסטורים – בסומייל את כל זה יער לא ראה והצעתו, בדומה לסלמה – היא למחוק הכל.

היום יער החוגג את שנתו ה-80, נמצא כבר בעולם אחר המובל על ידי הדור השני בתו ובנו האדריכלים: עולם המגדלים. פרויקט סמל שנועד למחוק מעל פני האדמה את שרידי כפר סומייל ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזרוב לטובת מגדלי יוקרה ומשרדים, או "פרויקט השוק" שמחק את השוק הסיטונאי של תל אביב ביוזמת איזה עורך דין לטובת מגדלי יוקרה עם ועדות קבלה. מחיקה היא הצד החזק כאן. מזל שבבית הכנסת בסלמה הם לא נגעו – וכך נותר לו שריד מקומי אחרון באתר…

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

סיבוב בכפר סלמה

יום ששי האחרון, שאול ואני – עשינו את מה שכבר כמעט ושכחנו לעשות יחד: סיבוב גלריות.

עד לפני כמה שנים לא הייתה תערוכה וגלריה שלא פקדנו, ובצורה כמעט אובססיבית השקענו את מיטב זמננו בביקור בכל התערוכות בעיר. עם הזמן קלטנו שיותר מ-90% ממה שאנחנו מחשיבים כאמנות, הוא למעשה רדידות חובבנית, ואט אט המרנו את הבילוי המשותף והקבוע בדברים אחרים.

יום ששי האחרון, בעקבות הופעתו של מקבץ איכותי של תערוכות, בחרנו לשוב ולשוטט בין הקירות המוכרים. אבל קודם לכך, כדי לזכור מאילו "חולות" קמה תל אביב, יצאנו לבקר בשרידי הכפר סלמה בדרומה של העיר.

ההיסטוריה הישראלית אהבה לטפח את המיתוס שתל אביב צמחה מהחולות, אך למעשה תל אביב התפתחה במרחב שבחלקו הגדול היה מיושב ומעובד. כך לדוגמא: שכונת אחוזת בית, הוקמה על כרם אשר על שמו נקראה הייתה חלקת האדמה כרם ג'באלי, שפירושו כרם הגבעה, על שם הכרם והגבעה שהיו במקום. בשטחיה של תל אביב כיום, נבלעו מספר כפרים, פרברים ומתחמים שהיו מיושבים עד למלחמת העצמאות באוכלוסיה ערבית: שיח' מואניס, סומייל, ג'מאסין אל-ע'רבי, מנשייה, אבו כביר, אירשיד והגדול שבהם: סלמה.

סלמה היה כפר ערבי ששכן לצד הדרך הקדומה שחיברה בין יפו לבין דרך הים, והתרכז מסביב למבנה קבר קדום שיוחס לסלמה אבו האשם, שעל פי המסורת היה בן לוויתו של מוחמד. מבנה הקבר קיים עד היום, והוא נטוש ומוזנח ונראה שלאיש לא אכפת ממנו. סלמה הוא גם הכפר היחיד במרחב העיר תל אביב, שעל שמו עדיין קרוי רחוב. אותו רחוב קישר בעבר בין הכפר לבין יפו, וכיום מנסה הממסד לעברת את שמו לשם "רחוב שלמה", אבל ללא הצלחה, וטוב שכך.

שטחי הכפר השתרעו על שטח גדול (6,782 דונם), ובמחציתה הראשונה של המאה ה-20, נירכשו חלקים מהשטח על ידי מקימי רמת גן וגבעתיים, עליהם הוקמו שתי הערים העבריות החדשות.

 

 

ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בכפר 6,670 תושבים, ובמקום ניתן היה למצוא מרכז מסחרי, בתי קפה, וכן מספר בתי ספר. בכפר ובסביבתו הקרובה, נחפרו כ-85 בארות מים שסיפקו מי שתיה ומים להשקיית החקלאות באזור.

בשנת 1948, לאחר קרבות עקובים מדם, שבעקבותיהם ברחה האכולוסיה האזרחית מהכפר, ניכבשה סלמה על ידי כוחות ה"הגנה", ובא הקץ להתיישבות הערבית במקום. הבתים הריקים מאדם, נהרסו בחלקם, ובנותרים התיישבו פליטים יהודים שרובם זה מקרוב עלו לארץ ישראל. שטח הכפר חולק בין הערים תל אביב ורמת גן. סיפור מאבקם של תושבי סלמה התל אביבים ידוע ומפורסם, ובצידה הרמת גני של סלמה קיימת התארגנות חברתית ופיסית, שקטה ויפה של עמותת בקת שהוקמה ביוזמתם של תושבי השכנה לשיפור חייהם במקום.  

אני לא חושב שצריך או אולי גם לא ניתן ליישם בסלמה, את המדיניות שבוצעה ביפו העתיקה שזה בטח מה שקופץ לכל אחד בראש, כשחושבים מה לעשות עם שרידי מרקם ערבי. היות וכאן מדובר בכפר ולא בעיר, במערך אורבני ולא בארכיטקטורה הנוגעת לאסתטיקה של מבנים – יש לאתר ערכים אורבנים במקום ואותם יש לחזק ולפתח.

כיום, לא נותר הרבה במקום, את הטיהור האתני שבוצע במקום ב-1948 וכוון כנגד האויב, ממשיכים גם היום לנהל הרשויות כנגד אותם אזרחים שאכלסו את הבתים בזמנו. על פי תכניות העירייה לא יישאר זכר לכפר סלמה ששכן כאן. מבלי להכנס לצד הפוליטי, יש כאן את האפשרות להעשיר את הרב גוניות האורבנית – שהיא זו שמאפשרת את החיים העירוניים המרתקים.

הרי ברור לכל שאם ימחקו את הכפר, את מקומה של צורת חיים ייחודית זו יתפסו מגדלי המגורים הטיפוסיים של חברת "אזורים" (ששלט אדיר שלה כבר מוצב על רחוב ההגנה), מגדלים בהם קיימים אך ורק דירות הכוללות 5-4 חדרים+מרפסת שמש+מעלית+חניה. כל משפחה תחיה בתא שלה, המדרכות והכיכרות תהיינה ריקות מאדם, למעט כיכרות התנועה בהן ישולבו כדי חרס עם עץ זית מוקפים בפרחי העונה, וראשון לציון תשתלט על תל אביב.

עד אז, ניתן לטייל בין שרידי הכפר ולהנות ממקום אחר ולא רגיל: טופוגרפיה אמיתית, חומרי בנייה מקומיים, צפיפות נעימה לעין, חיים מחוברים לקרקע – כל זה נשאר כירושה מצורת החיים הקודמת ששררה במקום.

 

אחת מבארות המים שנותרו במקום (כיום לצד דרך ההגנה)

דפנותיו הרחבות של מבנה הבאר

תחתית הבאר האטומה – מלאה באשפה

 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: