ארכיון תג: כנסייה

סיבוב בכנסייה קתולית בוינה

בסיבוב במתחם "קרל מרקס הוף" בוינה, מפרויקטי הדיור הבולטים שנבנו בתחילת המאה ה-20 (ואולי אכתוב עליו בהמשך), עצרתי גם לסיבוב בכנסייה הסמוכה. הכנסייה הקרויה – Unterheiligenstädter Pfarrkirche, נחנכה בשנת 1964 בתכנונם של האבא והבן האדריכלים קארל ווולפגנג מולר. מגדל הפעמונים המתנשא לגובה ניצב ממש על המדרכה שלאורך הרחוב ומפנה אליה חלון ראווה. הוא זה שמשך את תשומת ליבי ובגללו נכנסתי לסיבוב בכנסייה.

האדריכלים שהתמחו בין השאר בתכנון כנסיות, היו רגילים לרוב לעצב מבנים כפריים, בהתאם למסורת הבנייה העתיקה הנהוגה באזור זה של אירופה. אלא שכאן בעיר, מול שיכון קרל מרקס, הם החליטו ליצור מבנה ייחודי, שלא יתחרה אמנם עם מתחם המגורים המפורסם, אך כן כזה שיהיה בו ערך מוסף ויעניק למבקר בו חוויה משמעותית. את החוויה הם יצרו באמצעות שתי דרכים: א. הנפחים של גושי הבניין והקשר ביניהם, ב. הירידה לפרטים הקטנים שהפכו כל אחד מהם ליצירת אמנות.

ועל כך ברשימה זו.

.

אבינו שבשמיים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בשרידי אל-באסה ובמערת קשת

שלומי היא אחת מעיירות הפיתוח שקמו בגליל העליון. כמוה בגליל קמו קריית שמונה, חצור הגלילית, מגדל העמק, מעלות. על האכסניה בשלומי כתבתי כאן, אבל בשלומי מה שמעניין זה דווקא אזור התעשייה, שם מסתתרים שרידיה של אל-באסה.

חלפו 68 שנים מאז חוסלה אל-באסה ומיישוב ערבי הפך היישוב לעיירת מהגרים יהודים התלויים בתמיכה ממשלתית. 40 שנה חלפו מאז הוחל בהריסת הבתים שאכלסו כ-3,500 תושבים שכבר מזמן לא גרים בהם ובהקמת אזור התעשייה של שלומי. משום מה בחרו המהרסים לשמור על כמה בתים המציצים פה ושם וכן על בית הקברות ההולך ומתפורר. לאחרונה ובאופן מוזר דווקא את המסגד בחרו הרשויות הישראליות לשמור ולחדש. עבודות החידוש הסתיימו לפני שנה והוא עומד ריק ופרוץ באמצע אזור התעשייה. לא נראה שהמדינה תתן למתפללים מוסלמים לחזור ולהתפלל פה. מה מתכוננים לעשות אתו? ניסיתי לגלות דרך רשות העתיקות ודרך עיריית שלומי – אבל היו כאלה שהתחמקו והיו כאלה שענו שהם לא יודעים. נראה שרובם פשוט באמת לא יודעים מה לעשות עם המסגד ועם השאלה המטרידה שהעליתי. ברשות מקרקעי ישראל פשוט לא התייחסו.

ועל כך ברשימה זו.

.

23

אל נא תעקור נטוע

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באל-סמיריה + רגבה + לוחמי הגטאות

הורה! ארצינו היפה והזוהרת שולחת לנו אלף חיוכים ושמש חביבה יצאה לשוח. בזמן שהאבא מתעסק עם הבנק, הבן מטפל בילדה ורוח הקודש קורעת את המדינה, יצאתי עם רועי לראות את ארצנו שלנו, של עם הסגולה. אכן ארץ נהדרת, מלאה בחשדנים ובעורכי דין, אך גם בבחורות השוות בתבל …ותודה לדיקפריו ששחרר לנו את הסחורה.

כשרועי אמר שצריך לנסוע לצפון, לפגישה במועצה האזורית מטה אשר, סידרתי את זה ככה שיהיה לנו הרבה מה לראות מסביב. לא מעט הודות למיקי גוטשלק, איש שייטת 13, שחוקר כיום פרשיות עלומות מעברה של ארץ ישראל. בעקבות אחת מהרשימות שלי כאן, הזמין אותי גוטשלק להצטרף אליו ולהתוודות לאחת מהן (ועל כך בשבוע הבא).

אז אחרי שסיירנו בכפרי הגליל ג'דיידה ומכר, ראינו שהקדמנו לפגישה, אז שוטטנו בין השיחים המסתירים ללא הרבה הצלחה את השרידים האחרונים של הכפר אל-סמיריה שהיה פה עד 1948. היום הכפר הרוס, תושביו פזורים בערי הגליל ובחו"ל, וכאן מנסים רק לשכוח. אז אני באתי כאן כדי לזכור.

.

צבר

 .

המסגד

.

לא הרבה נותר מהכפר השוכן 6 ק"מ צפונית לעכו, בין קיבוץ לוחמי הגטאות שהוקם על אדמותיו לבין מושב העובדים רגבה. כיום שוכנים משרדי המועצה האזורית ממש על בתי הכפר, כשלמרגלות מדרגות הכניסה למבנה המועצה – פרוס בית הקברות שנותר כמעט בשלמותו על מכונו.

לא הרבה שרד, אבל מספיק כדי לזכור ולספר את שהיה כאן: מסגד הכפר שהוקם בשנת 1936 נותר שלם אך פתחיו אטומים, בית הקברות נותר שלם, עשרות בורות המים שחפרו התושבים ומהם שאבו את מימיהם – נסתמו ונאטמו והמבצר הצלבני סומיליריה נותר על מכונו. גם הכביש הישן שחיבר את עכו עם צפון רצועת החוף (ראש הניקרה, ביירות וכו'), ושחצה בעבר הרחוק את הכפר נותר שומם עם הקמתו של הכביש החדש, אך עדיין קיים. וכמובן ששיחי הצבר לא נמחקו וממשיכים להנכיח את המציאות שאותה מבקשים יושבי המקום הנוכחים למחוק.

זה לא נמאס לראות עוד ועוד יישובים שלמים, שנמחקו על ידי ישראל אחרי 1948. רק כשנחשפים לגודל ועוצמת ההרס שבוצעו כאן – אז מתחילים להבין את האסון שעבר על המרחב הזה במקביל לניצחון של ישראל במלחמה.

השם אל-סמיריה מקורו בשם שהוענק למקום על ידי הצלבנים, שהקימו בצמוד לדרך החשובה שעברה במקום מבצר, ככל הנראה על בסיסו של מבצר קדום יותר. המקום אוכלס מחדש במאה ה-16 על ידי משפחות ערביות, שעסקו רובן ככולן בחקלאות. בשנת 1814 הושלמה אמת המים שסיפקה מי שתיה לעכו, שמקורם במעיינות כברי, מרחק של 12 ק"מ. האמה מלווה את כביש 4, והקטע הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות הוא הקטע המרשים בה.

על קיבוץ לוחמי הגטאות כבר כתבתי כאן, אך הפעם לא ניכנסתי לקיבוץ אלא נותרתי על גדתו המערבית. אנשי הקיבוץ עסוקים ככל הנראה בענייני כספים (כמו כל "מלח הארץ" הזולל ושובע), וכך יצא שאמת המים המלווה את הדופן המערבית של הקיבוץ ומשיקה לכביש 4 – מוזנחת, מתמוטטת, מפורקת ומוסתרת מאחורי צמחיה מיותרת. במקום להפוך את האמה המפוארת לסמלו של המקום, לשקם אותה, לתחזק אותה ולהאיר אותה – המקום יימחק תוך זמן לא רב על ידי שיני הזמן וסתם קיבוצניקים סתומים ומותשים.

אין לי מושג איך מקיבוץ בו שכן ופעל משה קופפרמן – גדול האמנים הישראלים, שלא פעם ניתן לזהות בעבודותיו מרכיב המזכיר את אמת המים (וניתן לזהות זאת במפורש בדפי הסקיצות שלו) – דווקא כאן כל כך מזלזלים באמה הזו. אגב, היות והאמה הוקמה בעת החדשה לא חל עליה חוק העתיקות.

פעם חשבתי שתופעת ה"מגיע לי", היא תופעה ישראלית חדשה שצמחה לה ממש בשנים האחרונות, אבל אחרי שאני רואה את כל ההזנחה, ההשתלטות וההרס – אני מבין שזו תרבות שהייתה קיימת כאן כבר מאז ראשית ימיה של הציונות.

כיבוש הגליל במלחמת העצמאות התחיל דווקא בכפר זה, ששכן ממש על הדרך שחיברה את היישובים הישראלים בצפון עם חיפה והמרכז. הדרך הישנה עדיין קיימת, נטושה ומכוסה בשיחי צבר שכעת הפירות בהם מבשילים. מרבית תושבי הכפר ברחו וגורשו ללבנון או לכפרים אחרים בגליל, במסע נידודים שעבר במספר תחנות שלא הקלו על הפליטים.

מודעות עצמית זה כנראה הקטע החלש אצל היישובים פה בסביבה שיושבים כאן בשקט ובועלים את האדמה. מכל מקום, מפתיע לגלות דברים מדצמבר 1981 פרי עטו של חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות צביקה דרור, שהופיעו ב"דפים" ומופיעים בחוברת שהוציאה לאחרונה 'זוכרות': "נטענו הרבה עצים, הברושים בחצר שלנו הם יפים. כל אורח אומר זאת, וכך גם אנחנו מרגישים. כמו אנשי דגניה, גם אנו מתגאים בברושים שלנו. אבל ישנו בחצר גם הברוש ההוא, ברוש התאומים, הברוש שלא אנו נטענו. עם עובדות צריך להתמודד, לא להתעלם, שאחרת גדלים הילידם ולפעמים הם אומרים לנו שאפשר לראות את השקר על הפנים שלנו".

* * *

אחרי הפגישה שלנו במועצה האזורית מטה אשר, שכאמור בית הקברות ממש פרוס בכניסה למבנה. המשכנו לרגבה. בבית העם במקום, סידר בחור כסאות לקראת אסיפה. נושא ההפרטה כאן מגיע לשלבים מתקדמים האמורים לשים סוף לשותפות במקום.

מגדל הביטחון (שהוא גם מגדל מים) עדיין משקיף על אל-סמיריה, וכמו הכפר החרב – מתחיל אף הוא להראות סימני חורבן.

.

שלט שקבעו כאן חברות וחברי עמותת זוכרות

:אמת המים על הדופן המערבית של קיבוץ לוחמי הגיטאות:
:מושב רגבה:
.
ובזמן שרועי ממתין להצגה שלעולם לא תתחיל, הרי לכם המנון בית ספר רגבה
רגבה זה יותר מסתם בית-ספר / ממני כבר מזמן הוא קיבל ציון 10
לי זו חממה, ממש בית חם / יש קשר אישי ויחס לכולם
כאן דרך ארץ קודמת לתורה / כך מלמדים כל תלמיד מהשורה
מקנים ערכים וכמובן השכלה / ולומדים לעבוד בשיתוף פעולה
פזמון
בית ספרי רגבה על גבעה הוא נכון / בין אמת המים והים התיכון
אוטובוס צהוב אותנו מסיע / משמונה ישובים ממהר להגיע
%d בלוגרים אהבו את זה: