Tag Archives: יעקב יער

סיבוב רביעי של תמונות אדריכלים

מאחורי כל בניין עומד (או יושב) אדריכל ומאחורי כל פארק עומד אדריכל נוף, או סתם הנדסאי. לאורך השנים כתבתי פה ושם על כל מיני מקומות ובאותה הזדמנות נפגשתי עם חלק מהמתכננים. בחלק מהמקרים צלמתי אותם, כדי לשלב את התמונה בכתבה. 34 מהם מופיעים כאן.

לשלוש רשימות (1, 2, 3) שפרסמתי לאחרונה מצטרפת כעת רשימה רביעית. אדריכלית יוליה שלומנזון פותחת את הרשימה ואדריכל ישראל גודוביץ סוגר.

ועל כך ברשימה זו.

.

אדריכלות ישראלית

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

. להמשיך לקרוא

סיבוב בויקיפדיה / אדריכלות ישראלית

60 רשימות ב-7 חודשים הביאו ל-30,000 כניסות. לאור המאורע, החלטתי לעצור מהסיבובים לרגע ולהעלות את נושא מיקומה של האדריכלות הישראלית ברשת האינטרנט. ממילא מסתובב לי כבר הראש, וזאת למרות שיש כמה סיבובים מוכנים כבר בקנה.

מכל מקום את הרשימות של שבוע הבא  / אקדיש למחזור של שירי אהבה.

לפני כמעט חמש שנים החלטתי שנמאס לי מהעובדה שכאשר אני מחפש ברשת משהו על אדריכל ישראלי זה או אחר, רוב הסיכויים שלא אמצא דבר. גם מדף הספרים דל מאד, וקשה למצוא חומרים על ארכיטקטורה ישראלית. החלטתי לעשות מעשה ובעקבות זאת הצטרפתי לאנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה, שפעלה בגרסה העברית שלה באותה העת כבר שנה ונעדרה כל ערך רציני שעסק באדריכלות ישראלית.

 

 

שלושת האדריכלים בהם בחרתי לפתוח את מלאכתי בויקיפדיה, היו שונים זה מזה: הראשון אריה שרון – ידוע ומפורסם בחוגים רבים ואף היה הראשון שזכה בפרס ישראל לאדריכלות, השני יונה פיטלסון – היה מוכר פחות אך היה ידוע היטב בקרב קהילת המתכננים. האדריכל השלישי צבי אפרת – היה ראש המחלקה בה למדתי ועסק בתחום התיאוריה של האדריכלות והעניק דגש על לימוד מסורת האדריכלות המקומית.

לבד מנתונים פשוטים כדוגמת קורות חיים בסיסיים ורשימת עבודות בולטות, היו חסרים תמונות של הפרויקטים – וכך התחלתי להעלות תמונות עדכניות של עבודותיהם של האדריכלים, שלא פעם היו במצב מביש בעת הצילום, פעמים צולמו האתרים עשרות שנים לאחר שהוקמו ונחנכו, דבר אשר לא היטיב עם המבנים. כאן למעשה, ניתן היה להכניס באמצעות התמונות משהו שמעבר למידע והידע המוצגים באנציקלופדיה: האם הבניין עמד במבחן הזמן? כיצד הבניין פועל במרחב בו הוא קיים? כיצד משתמשים בו? ועוד שאלות שכאלה עליהן ניתן לענות פעמים באמצעות תמונה אחת בודדת.

העלאת ערכים על אדריכלים ניתקלה בהסתייגות מצד חלק לא מבוטל מחברי ויקיפדיה, לגבי האם אותם אדריכלים אכן ראויים לערך. בתגובה פתחתי בסאגת "מייקל לואיס".

לואיס שהיה דוגמן וכדורסלן לרגע, זכה לערך שדחק את הסופר מייקל לואיס אל השוליים וגרר אחריו דיון ארוך ומגוכח האם מייקל לואיס ראוי לערך אנציקלופדי. לבסוף, לאחר דיון סוער שבמהלכו הוצגו שלל טיעונים להצדקת הערך – נותר הערך על כנו, ובכך הוכח כי כל אפס ראוי לערך. סאגת לואיס בה היו מעורבים עשרות ויקיפדים זכתה לדיונים ארוכים ורציניים (ראו כאן וכאן) ולשלל כתבות בעיתונות (הארץ הזכיר את הסיפור בשתי כתבות, כאן ברשימות גם נכתב על זה ובכלל היה אחלה בלאגן).

מייקל לואיס אולי עזר, אבל הערך שכתבתי על אחד ממשרדי האדריכלים הצעירים והכשרוניים פשוט נמחק בלי הרבה שאלות. הערך היה על פועלם של הצמד הצעיר והמוצלח ויינשטיין-ועדיה אדריכלים, שתכננו בין השאר את יקב יראון, מועצה אזורית מנשה ומרכז מבקרים בפארק אילון. יחד עם זאת, בעיני כמה ילדים בני 13 ואיזה דוקטורנט לפיסיקה שניהלו ביד רמה את ויקיפדיה, העסק לא נראה משמעותי – והערך נמחק. בנוסף, היה דיון אם יש מקום בכלל לכתוב דברי הערכה על פועלם של האדריכלים, ובמסקנת ביניים הוחלט שלא לציין זאת, היות והדבר אינו אובייקטיבי, ושוב הנושא הוחלט על ידי כמה ילדונים. רק לאחר כמה שנים, חלה התעוררות בויקיפדיה, והוחל בשילובם של דברי הערכה המסבירים את תרומתו ומיקומו של האדריכל בהיסטוריה של האדריכלות הישראלית.

לרעיון הזה שייכתבו ערכים בויקיפדיה על אדריכלים ישראלים – שבנו וממשיכים לבנות את הארץ, ניסיתי לגייס תלמידים וחברים לספספל הלימודים, אך לצערי איש לא נענה לאתגר. למעט מקרה בודד של בחור או שניים מהטכניון, עד היום איש לא העשיר את הערכים הישראלים באתר.

בכל מקרה כיום ויקיפדיה מחזיקה מטען לא בוטל של מידע וידע לגבי הארכיטקטורה הישראלית וניתן לומר שבהחלט יש כאן בסיס והתחלה ואני מקווה שבזמן הקרוב ייכנסו עוד יודעי דבר ויעשירו את הערכים ויוסיפו על ההיצע הקיים.

כל פיסת מידע שהגיעה לידי על אדריכל ותיק או כזה שמתחת לאדמה – מייד דאגתי לעבדה ולשמרה לכדי ערך, בצירוף תמונות מתאימות של פרויקטים שתכנן. כך נוצרה לה התחלה של ערך נאה. לצערי, לא כך היה הדבר בחלק לא מבוטל של הערכים, אך הם בהחלט מהווים בסיס והזמן אני מקווה ייעשה את שלו.

אדריכלים נוספים, על אלה שהזכרתי, עליהם כתבתי ערך או תרמתי מידע ותצלומים:

מוטי בן חורין – שתיכנן את דיזינגוף סנטר, בית אסיה ומגדל המצודה. 

זאב רכטר – חבר "חוג הארכיטקטים" התל אביבי, תיכנן את בית אנגל, בנייני האומה והיכל התרבות.

נילי פורטוגלי – הביאה את הבשורה של כריסטופר אלכסנדר לארץ ישראל.

מוניו גיתאי-ויינראוב – תיכנן בעיקר שיכונים אך גם מבני ציבור מרכזיים בחיפה והקריות.

דוד רזניק  – תיכנן את יד קנדי, מכון ון ליר ואת המוזיאון לעתיקות חצור באיילת השחר. 

בנימין אידלסון  – השותף המיתולוגי של אריה שרון, תיכנן את בית לסין, גבעת התחמושת וגם זכה בפרס ישראל. 

יצחק פרלשטיין  – מגדל שלום, רמת אביב, שכונת רמת הנשיא בבת ים.

יעקב רכטר – זכה בכל פרס אפשרי ותכנן את יד לבנים ומוזיאון הרצליה, מלון הילטון, בית הבראה מבטחים בזכרון יעקב.

גרשון צפור  – השותף המאוחר של אידלסון שתיכנן את בניין בצלאל בהר הצופים.

אריך מנדלסון  – בנה מעט בארץ אבל מאד איכותי, בית ויצמן במכון ויצמן, הדסה הר הצופים.

אלכסנדר לוי  – בנה בסגנון האקלקטי כשהמבנה הידוע ביותר הוא בית הפאגודה, נספה בשואה. 

היינץ פנחל – תיכנן את מלון דן ואת ספריית אלשיך בפסג' הוד.

אל מנספלד  – תיכנן את מוזיאון ישראל וזכה בפרס ישראל.

אברהם יסקי – שיכון רבע קילומטר באשדוד ואוסף מגדלי זכוכית בתל אביב.

אריה אלחנני  – האדריכל של "יריד המזרח" בנמל, היכל התרבות בכפר-סבא, חידוש ביהכנ"ס הגדול בת"א. 

שלמה גלעד  – אוניברסיטת חיפה ומגדל אשכול, אולם הבונקר בבית שאן.

ריכרד קאופמן  – תיכנן אלפי מבנים בארץ ישראל וגם יישובים כשהידוע בהם הוא נהלל הזוכה לפירסום בינלאומי עד היום.

יוסף קלארווין  – חוץ ממגורות דגון בחיפה, תיכנן את משכן הכנסת.

מנחם כהן  – בניין עיריית תל אביב אותו תיכנן לאחר שזכה בגיל 25 בתחרות. 

דוד אנטול ברוצקוס  – תיכנן בעיקר בירושלים, בניין המשביר לצרכן" במרכז העיר הוא מהבולטים שבהם. 

יהודה מגידוביץ'  – אדריכל העיר הראשון של תל אביב שתכנן עשרות מבנים בעיר. 

שמואל מסטצ'קין – בוגר הבאוהאוס, תיכנן מרכז מבקרים בנוה זוהר, קמפוס בגבעת חביבה.

זולטן שמשון הרמט  – פעל בעיקר בירושלים, תיכנן שכונות שיכונים רבות.

מאיר הורמן  – תיכנן את בית ציוני אמריקה ואת כפר סילבר. 

רחל ולדן  – תיכננה את תכנית האב לעמנואל ומעלה אדומים כאדריכלית אחראית.

ישראל לוטן  – תיכנן את בית יד לבנים ברחוב פנקס.

יעקב יער  – השתתף בשיקום יפו העתיקה והרובע היהודי בי"ם, תיכנן את המשתנה בצפון ת"א. 

שרון רוטברד  – מורה לאדריכלות, מוציא לאור כמה המספרים החשובים בתחום.

שמעון פובזנר  – תיכנן בשותפות את כיכר מלכי ישראל, רחבת הכניסה בקמפוס גבעת רם, בית החייל בת"א.

אוריאל כהנא  – תיכנן את בית שלום עליכם בת"א. 

דב כרמי  – תיכנן את פסג' הוד, היכל התרבות ומגדל אל על. 

יוסף מינור  – תיכנן את בית ביאליק. 

חנן הברון  – תיכנן את בית הקיבוץ המאוחד ואת הספירה הלאומית עם זיוה ארמוני, בית הארחה בקיבוץ גנוסר ומוזיאון ע"ש יגאל אלון בגנוסר. 

זיוה ארמוני  – תיכננה את בית הקיבוץ המאוחד והספריה הלאומית עם הברון, בית תרבות בקיבוץ חפציבה. 

דוד בסט – עסק בעיקר בתחום התכנון העירוני הממשלתי, ותחת ידיו הוקמו שכונות רבות בכל רחבי הארץ.

יצחק ישר – השתתף בתכנון מוזיאון תל אביב ובניין מקסיקו באוניברסיטה עם דן איתן.

עליזה טולדו – האמא של דיזינגוף סנטר.

נחום זולוטוב – בית זיכרון לבנים בקיבוץ ניצנים, בית הכנסת המרכזי בנצרת, מגדל המגורים הראשון בת"א.

יעקב נטל – תיכנן מוסדות ציבור ומגורים, ובראשם בית הכנסת בשיכון ה' בבני ברק.

וממש חדש (לקראת גם רשימה חדשה): עדי סנד.

זהו לבינתיים, קצב ההשתתפות שלי בויקיפדיה ירד פלאים ולמעשה אני כבר כמעט ולא מעלה לשם חומרים חדשים. היות ווקיפידיה היא ככל הידוע לי האתר ה-4 הכי נצפה בישראל, אז יש מספיק אנשים שיכולים לפתח ולהמשיך את מה שהוחל בו.

אם יש לכם חומרים וידע בנושא, אז אנא כנסו לאתר – זה לוקח לא יותר מעשר דקות להבין איך העסק הזה פועל, ותירמו אותו לכלל עם ישראל היושב בציון. בהצלחה.

 

אחת מהתמונות הראשונות שהעליתי לויקיפדיה
החלל המרכזי בבניין עיריית ראשון לציון
אדריכל: ארד שרון
 
לסיום יש לי כמה מילים נוספות:ויקיפדיה העברית היא מהמיזמים החשובים ביותר שנוצרו ונוצרים בישראל, כל זאת לא היה מצליח ללא התמדתו וחכמתו של דוד שי, אדם חיובי וצנוע שאמנם אין לו עדיין ערך באנציקלופדיה, אך ברור הוא שפעילותו שינתה באופן משמעותי את מרחב הידע בעצם הקמת וקידום המיזם העברי.

אני מוצא בויקיפדיה את תיקונו של מגדל בבל, ואני בטוח שיום יבוא והמשיח ממש יבוא מתוך ויקיפדיה.

סיבוב בשיכונים שתכנן יעקב יער בשנות ה-70 על שרידי הכפר סלמה

 

שכונת נווה כפיר שתוכננה בשנות ה-70 עבור חברת חלמיש, על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער – היא מקום שחלפתי על פניו לא פעם.

השכונה מצויה על הגדה הצפונית של דרך הלח"י (וזה המרכיב הצפוני היחידי במקום). דרך ההגנה הידועה יותר ככביש 461 היא אותה הדרך שקישרה כבר מימי קדם בין יפו לבין דרך הים, ועל גדותיה שכנו יישובים לא מעטים לאורך הדורות. במקום זה, שכן הכפר סלמה עד שבשנות ה-70, נמחק חלק משמעותי מהכפר לטובת הקמתם של אותם בתי שיכונים לציבור המשתקם.

 

 

על פי האתר של יער, מדובר ב- 600 יח"ד על פני 90 דונם, שתוכננו במטרה לענות על הצרכים המיוחדים של התושבים במקום. הטקסט המופיע אצל יער, מציג היטב את החזון שעמד מאחורי כוונות האדריכל בפרויקט:

המרקם העירוני מושתת על רשת רחובות התוחמים ביניהם את הבלוק העירוני הבסיסי למגורים. הבלוק מורכב מעשרה בניינים נפרדים בני ארבע קומות ובנין גבוה אחד. רשת הרחובות מגדירה היררכיה: רחוב ראשי מסחרי, כביש מאסף, רחובות שירות ושדרות הולכי רגל, עליהם שזורים מבני הציבור של השכונה.

הבתים תוכננו עם דירות גן צמודות חצר למשפחות מרובות ילדים ועם דירות גג קטנות להשכרה לזוגות צעירים, תוך דגש על תכנון מגוון רחב של דירות.

חזיתות הרחובות בעלות אופי עירוני, מחוברות בקומת הקרקע ועם קו בניין אפס.

הבתים מתאפיינים בעיצוב פלסטי קוביסטי, מכוסים טיח לבן ובעלי חזות ים תיכונית-מקומית.

זה נשמע כמו אחלה תרגיל סטודנטיאלי, ואכן במציאות כמעט ואין שום קשר בין הטקסט הנפלא לבין מה שאכן מתרחש בשטח.  המקום נראה כמו אקסטרוזיה של הצריפים שהיו פה קודם. אפילו את הסידור הפורמאלי של המסות, קשה לזהות בכל הבלאגן שצמח כאן. הכוונה ליצור חצר מרכזי, דומה לאותן חצרות ששימשו את הצריפים והבנייה המקומית מזה דורות, לא נראה שעבדה, והחצרות נותרו מיותמות. ניתן כמובן להאשים את הקבלן, את מקבלי ההחלטות ואת הדיירים עצמם, אבל…

למרות זאת, בנימוקי השופטים (זאב דרוקמן, ברוך ברוך ופרלה קאופמן) להענקת פרס ישראל, מצויין כי יער "הוביל בתחום החשוב הרגיש ומרובה הקונפליקטים של השיכון הציבורי בישראל. עבודתו מצהירה כי אפשר לנתק את מושגי השיכון והשכונה מהתדמית השלילית שדבקה בהם […] ולכונן בהם מקומות חיוביים, מורכבים ורבי פנים". הנימוק הזה לא נראה לי תקף לשכונה זו, שקיבעה את התדמית השלילית של השיכון.

אין לי מושג איך אפשר לבלוע את הפרויקט הזה, אותו תכנן אדריכל מנוסה שברזומה שלו באותה העת כבר היו פרויקטים שטיפלו באזורים מיוחדים כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים. בנוסף, יער כבר היה למוד ניסיון מפרויקטים דומים שנועדו לאוכלוסיות חלשות, בכפר-סבא (שכונת אלי כהן), גבעת המורה בעפולה עילית או בנצרת עילית.

את מה שהיה פה לפני – לא הכרתי, אך מתמונות ניתן לראות שסלמה היה כפר ערבי טיפסוי עם מגוון רחב של מבנים אותם אכלסו בני מעמדות שונים. הפיתרון של מחיקה מוחלטת הוא לבטח אינו פיתרון יצירתי, אלא פיתרון ציוני-מודרניסטי המתייחס למרחב כאל טאבולה-רסה. אני למדתי חמש שנים אדריכלות, שזה יחסית זמן ארוך בשביל תואר ראשון, ובמהלך אותה תקופה שאפה תכנית הלימודים להדגיש את הפן היצירתי אצל התלמיד. מכאן יוצאת ההנחנה כי לאדריכל נלווה הפן היצירתי, מה שאין כן כאן.

מחיקה נוספת התרחשה כאן, היא מחיקתו של אופי הרחובות באזור. לא משנה על איזה רחוב אני נופל בשכונת התקווה – תמיד יש תחושה עירונית, תמיד אני מרגיש שמשהו מתרחש ברחוב, אבל כאן – יש תחושה שהמרחב הציבורי נשכח. אולי זו השעה הלא נכונה שהגעתי בה (למרות שכמה דקות מכאן ברחוב עם אותה צפיפות דיור ואותו פוטנציאל הרחוב פעל), ואולי זה היום הלא נכון, אבל מה שראיתי זה מקום שקט על גבול המת. אבל מרכיב זה דורש תצפית רחבה יותר.

את מה שנותר מכפר סומייל, השוכן במשבצת קרקע בין הרחובות אבן גבירול – ארלוזרוב – ז'בוטינסקי – בן סרוק, אני מכיר היטב. במקומות האלה ישנם ערכים חברתיים, ערכי טבע (עצים עתיקים, רכסי כורכר חשופים), ערכים אורבנים, ערכים ארכיטקטונים (הבאים לידי ביטוי בטכנולגית בניה ורנקולרית) וערכים היסטורים – בסומייל את כל זה יער לא ראה והצעתו, בדומה לסלמה – היא למחוק הכל.

היום יער החוגג את שנתו ה-80, נמצא כבר בעולם אחר המובל על ידי הדור השני בתו ובנו האדריכלים: עולם המגדלים. פרויקט סמל שנועד למחוק מעל פני האדמה את שרידי כפר סומייל ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזרוב לטובת מגדלי יוקרה ומשרדים, או "פרויקט השוק" שמחק את השוק הסיטונאי של תל אביב ביוזמת איזה עורך דין לטובת מגדלי יוקרה עם ועדות קבלה. מחיקה היא הצד החזק כאן. מזל שבבית הכנסת בסלמה הם לא נגעו – וכך נותר לו שריד מקומי אחרון באתר…

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: