ארכיון תג: יעקב יער

סיבוב רביעי של תמונות אדריכלים

מאחורי כל בניין עומד (או יושב) אדריכל ומאחורי כל פארק עומד אדריכל נוף, או סתם הנדסאי. לאורך השנים כתבתי פה ושם על כל מיני מקומות ובאותה הזדמנות נפגשתי עם חלק מהמתכננים. בחלק מהמקרים צלמתי אותם, כדי לשלב את התמונה בכתבה. 34 מהם מופיעים כאן.

לשלוש רשימות (1, 2, 3) שפרסמתי לאחרונה מצטרפת כעת רשימה רביעית. אדריכלית יוליה שלומנזון פותחת את הרשימה ואדריכל ישראל גודוביץ סוגר.

ועל כך ברשימה זו.

.

אדריכלות ישראלית

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בנמל יפו המתחדש וביפו העתיקה

הרבה זמן לא הייתי בנמל יפו ועכשיו כשפתחו את שוק הנמל במחסן 1 (עשיתי להם לייק בפייסבוק והם מפגיזים בפרסומות), החלטתי שזו הזדמנות מצוינת לראות מה עשו שם. כל הפוטנציאל האדיר שהיה לנמל העתיק, ששוכן בקצה אחת מהערים העשירות בישראל בהיבט החברתי והאדריכלי הפך למוקד של צריכה ללא קשר למקום והשאיר תחושה של עבודה בעיניים.

לכאן חייבים לבוא עם ארנק מלא בכסף כי חוץ מלבזבז, המקום לא מציע משהו משמעותי. כל המתחם מעוצב במטרה אחת ויחידה: לגרום לך לפתוח את הארנק. האמצעי המרכזי שהפך את נמל יפו למרכז צריכה הוא האדריכלות. זה מתחיל בפרטי הריצוף, בריהוט הרחוב (שאין). לא תוכלו לעצור, לשבת ולהתבונן בדייגים או בשקיעה, כאן המרחב מכוון אתכם ללכת לאחת המסעדות או החנויות. רוצים לשבת? רק במסעדות תמצאו כיסא. מיד יוגש לכם תפריט ולבסוף גם חשבון. מה שמביא אותי לעשות גם חשבון עם "מתחם התחנה" שממנו דווקא יצאתי מרוצה, ועל כך בהמשך.

עם כל המסעדות שיש כאן, ויש הרבה, הרגשתי כל כך לא נח. הרצפה נראית כאילו השתינו עליה בלי הפסקה (בחירה מוטעית בטיב וסוג הריצוף ואולי גם טעות בחברת הניקיון). בסוף העדפתי לחזור במנהרת הזמן ל-1985 ולגמור באבולעפיה, בצד השני של העיר העתיקה. בדרך עצרתי גם בתערוכה "חמש אבנים" עם אלעד רוזן.

.

המבנה המרכזי בנמל: מסעדות, סטימצקי, גלידריה ואוסף קטן של דוכנים מיותרים

. להמשיך לקרוא

סיבוב בשיכונים שתכנן יעקב יער בשנות ה-70 על שרידי הכפר סלמה

 

שכונת נווה כפיר שתוכננה בשנות ה-70 עבור חברת חלמיש, על ידי האדריכל זוכה פרס ישראל יעקב יער – היא מקום שחלפתי על פניו לא פעם.

השכונה מצויה על הגדה הצפונית של דרך הלח"י (וזה המרכיב הצפוני היחידי במקום). דרך ההגנה הידועה יותר ככביש 461 היא אותה הדרך שקישרה כבר מימי קדם בין יפו לבין דרך הים, ועל גדותיה שכנו יישובים לא מעטים לאורך הדורות. במקום זה, שכן הכפר סלמה עד שבשנות ה-70, נמחק חלק משמעותי מהכפר לטובת הקמתם של אותם בתי שיכונים לציבור המשתקם.

 

 

על פי האתר של יער, מדובר ב- 600 יח"ד על פני 90 דונם, שתוכננו במטרה לענות על הצרכים המיוחדים של התושבים במקום. הטקסט המופיע אצל יער, מציג היטב את החזון שעמד מאחורי כוונות האדריכל בפרויקט:

המרקם העירוני מושתת על רשת רחובות התוחמים ביניהם את הבלוק העירוני הבסיסי למגורים. הבלוק מורכב מעשרה בניינים נפרדים בני ארבע קומות ובנין גבוה אחד. רשת הרחובות מגדירה היררכיה: רחוב ראשי מסחרי, כביש מאסף, רחובות שירות ושדרות הולכי רגל, עליהם שזורים מבני הציבור של השכונה.

הבתים תוכננו עם דירות גן צמודות חצר למשפחות מרובות ילדים ועם דירות גג קטנות להשכרה לזוגות צעירים, תוך דגש על תכנון מגוון רחב של דירות.

חזיתות הרחובות בעלות אופי עירוני, מחוברות בקומת הקרקע ועם קו בניין אפס.

הבתים מתאפיינים בעיצוב פלסטי קוביסטי, מכוסים טיח לבן ובעלי חזות ים תיכונית-מקומית.

זה נשמע כמו אחלה תרגיל סטודנטיאלי, ואכן במציאות כמעט ואין שום קשר בין הטקסט הנפלא לבין מה שאכן מתרחש בשטח.  המקום נראה כמו אקסטרוזיה של הצריפים שהיו פה קודם. אפילו את הסידור הפורמאלי של המסות, קשה לזהות בכל הבלאגן שצמח כאן. הכוונה ליצור חצר מרכזי, דומה לאותן חצרות ששימשו את הצריפים והבנייה המקומית מזה דורות, לא נראה שעבדה, והחצרות נותרו מיותמות. ניתן כמובן להאשים את הקבלן, את מקבלי ההחלטות ואת הדיירים עצמם, אבל…

למרות זאת, בנימוקי השופטים (זאב דרוקמן, ברוך ברוך ופרלה קאופמן) להענקת פרס ישראל, מצויין כי יער "הוביל בתחום החשוב הרגיש ומרובה הקונפליקטים של השיכון הציבורי בישראל. עבודתו מצהירה כי אפשר לנתק את מושגי השיכון והשכונה מהתדמית השלילית שדבקה בהם […] ולכונן בהם מקומות חיוביים, מורכבים ורבי פנים". הנימוק הזה לא נראה לי תקף לשכונה זו, שקיבעה את התדמית השלילית של השיכון.

אין לי מושג איך אפשר לבלוע את הפרויקט הזה, אותו תכנן אדריכל מנוסה שברזומה שלו באותה העת כבר היו פרויקטים שטיפלו באזורים מיוחדים כמו יפו העתיקה או הרובע היהודי בירושלים. בנוסף, יער כבר היה למוד ניסיון מפרויקטים דומים שנועדו לאוכלוסיות חלשות, בכפר-סבא (שכונת אלי כהן), גבעת המורה בעפולה עילית או בנצרת עילית.

את מה שהיה פה לפני – לא הכרתי, אך מתמונות ניתן לראות שסלמה היה כפר ערבי טיפסוי עם מגוון רחב של מבנים אותם אכלסו בני מעמדות שונים. הפיתרון של מחיקה מוחלטת הוא לבטח אינו פיתרון יצירתי, אלא פיתרון ציוני-מודרניסטי המתייחס למרחב כאל טאבולה-רסה. אני למדתי חמש שנים אדריכלות, שזה יחסית זמן ארוך בשביל תואר ראשון, ובמהלך אותה תקופה שאפה תכנית הלימודים להדגיש את הפן היצירתי אצל התלמיד. מכאן יוצאת ההנחנה כי לאדריכל נלווה הפן היצירתי, מה שאין כן כאן.

מחיקה נוספת התרחשה כאן, היא מחיקתו של אופי הרחובות באזור. לא משנה על איזה רחוב אני נופל בשכונת התקווה – תמיד יש תחושה עירונית, תמיד אני מרגיש שמשהו מתרחש ברחוב, אבל כאן – יש תחושה שהמרחב הציבורי נשכח. אולי זו השעה הלא נכונה שהגעתי בה (למרות שכמה דקות מכאן ברחוב עם אותה צפיפות דיור ואותו פוטנציאל הרחוב פעל), ואולי זה היום הלא נכון, אבל מה שראיתי זה מקום שקט על גבול המת. אבל מרכיב זה דורש תצפית רחבה יותר.

את מה שנותר מכפר סומייל, השוכן במשבצת קרקע בין הרחובות אבן גבירול – ארלוזרוב – ז'בוטינסקי – בן סרוק, אני מכיר היטב. במקומות האלה ישנם ערכים חברתיים, ערכי טבע (עצים עתיקים, רכסי כורכר חשופים), ערכים אורבנים, ערכים ארכיטקטונים (הבאים לידי ביטוי בטכנולגית בניה ורנקולרית) וערכים היסטורים – בסומייל את כל זה יער לא ראה והצעתו, בדומה לסלמה – היא למחוק הכל.

היום יער החוגג את שנתו ה-80, נמצא כבר בעולם אחר המובל על ידי הדור השני בתו ובנו האדריכלים: עולם המגדלים. פרויקט סמל שנועד למחוק מעל פני האדמה את שרידי כפר סומייל ברחוב אבן גבירול פינת ארלוזרוב לטובת מגדלי יוקרה ומשרדים, או "פרויקט השוק" שמחק את השוק הסיטונאי של תל אביב ביוזמת איזה עורך דין לטובת מגדלי יוקרה עם ועדות קבלה. מחיקה היא הצד החזק כאן. מזל שבבית הכנסת בסלמה הם לא נגעו – וכך נותר לו שריד מקומי אחרון באתר…

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: