ארכיון תג: טיהור אתני

הקול שמסרב לגווע מבית דגן

אחד מהדברים המפליאים בנוף המקומי הוא שיחי הצבר: הם הגיעו לכאן מאמריקה רק במאה השש-עשרה ונקלטו כאן היטב. הם תפסו כאן כאלה שורשים טובים שככל שמנסים לגדוע אותם ולמחוק אותם – הם חוזרים ומופיעים, זה טבעו של המקום.

ב-1948 נמחק הכפר בית דג'ן ועל חורבותיו הוקמה בית דגן. מישהו אולי חשב שאפשר לשכוח את העובדה שאוכלוסיה אזרחית שלימה טוהרה מעל פני האדמה, אבל זה לא כך.

לקהות החושים הזו יש מחיר, הקולות שניסו להשתיק אתמול – הולכים ומתגברים, ובעקבות הרשימה שפרסמתי כאן על בית דגן/בית דג'ן, אני מפרסם כאן רשימה חדשה שבאה בעקבות התכתבות עם צאצא לפליט מהמקום המתגורר כעת בעמאן ד"ר איימן המודה. הוא ביקר בחלקת הוריו והדבר חיזק בו תשוקתו לממש את זכותו כאזרח – תוצר של טיהור אתני שהתרחש ממש כאן לפני 62 שנים.

המודה, בן לפליט מבית דג'ן, מתגורר ועובד בעמאן שבירדן. את ההתכתבות שנערכה באנגלית תרגמתי אני.

פתח לחצר שהיום כבר איש לא גר בה. מיספור הבתים ברחוב קיבוץ גלויות בבית דגן עדיין נותר מימי בית דג'ן.

פתח לחצר שהיום כבר איש לא גר בה. מיספור הבתים ברחוב קיבוץ גלויות בבית דגן עדיין נותר מימי בית דג'ן.

להמשיך לקרוא

סיבוב על מה שאין / בית ג'רג'ה

לפני מספר חודשים ביקרתי עם טל בתיאטרון הפתוח והעזוב דרומית לאשקלון וליד קיבוץ גברעם. בדרך חזרה מהתיאטרון כשהתחברנו לכביש 4, זיהיתי לא הרחק מהכביש בלב השדה, בעוד אני אוחז בהגה במצבת קבר לבנה ממנה צומח ועולה שיח מלבלב. המצבה היתה ליד תל קטן מה שהעלה בי את הסקרנות האם היה פה בעבר כפר ערבי שחוסל ב-48', ואם כן אז עד כמה הצליח ההרס למחוק ולשנות את המקום.
שלשום בדרך לשדרות, החלטתי לעצור, לרדת מהרכב ולראות מה נותר כאן. הרשימה הזו היא לא על ארכיטקטורה אלא על הרס והחרבה כשאני עומד אל מול מקום שיכול רק לעורר שאלות ותהיות הומאניות, לאומיות ואסתטיות. 
 
 

קבר יחיד בודד - עדות מקומית כמעט אחרונה לרובד שנמחק מהמקום

להמשיך לקרוא

סיבוב בשרידי אלעראקיב / כפר בדואי שתושביו גורשו בשנת 1951

במשך כל השנים שהייתי רואה איזו חורבה בנגב, הייתי אומר לעצמי שמדובר בשריד מימי הנבטים – שהרי חוץ מהם לא התגוררה שום אוכלוסיה באזור זה בבתים..כפי שלמדתי בבית הספר, הבדואים מתגוררים באוהלים כך שהבתים יכולים להיות מקושרים רק לנבטים שאמנם חיו כאן לפני 1500 שנה, אבל זה מה שהיה נשמע היה לי הכי הגיוני. לקח לי יותר מידי זמן להתפקח, ואני בטוח שבבתי הספר המורים נותרו ברמת גן ועדיין מלמדים שם שטויות שנועדו לבזבז את זמנם היקר של הילדים והנוער, אז כעת קבלו את המורה מיכאל יעקובסון:

.

מראה ביתו של סלמאן זאיד אלמלאחי אלטורי מכיוון כביש 40

להמשיך לקרוא

סיבוב בכפר סלמה

יום ששי האחרון, שאול ואני – עשינו את מה שכבר כמעט ושכחנו לעשות יחד: סיבוב גלריות.

עד לפני כמה שנים לא הייתה תערוכה וגלריה שלא פקדנו, ובצורה כמעט אובססיבית השקענו את מיטב זמננו בביקור בכל התערוכות בעיר. עם הזמן קלטנו שיותר מ-90% ממה שאנחנו מחשיבים כאמנות, הוא למעשה רדידות חובבנית, ואט אט המרנו את הבילוי המשותף והקבוע בדברים אחרים.

יום ששי האחרון, בעקבות הופעתו של מקבץ איכותי של תערוכות, בחרנו לשוב ולשוטט בין הקירות המוכרים. אבל קודם לכך, כדי לזכור מאילו "חולות" קמה תל אביב, יצאנו לבקר בשרידי הכפר סלמה בדרומה של העיר.

ההיסטוריה הישראלית אהבה לטפח את המיתוס שתל אביב צמחה מהחולות, אך למעשה תל אביב התפתחה במרחב שבחלקו הגדול היה מיושב ומעובד. כך לדוגמא: שכונת אחוזת בית, הוקמה על כרם אשר על שמו נקראה הייתה חלקת האדמה כרם ג'באלי, שפירושו כרם הגבעה, על שם הכרם והגבעה שהיו במקום. בשטחיה של תל אביב כיום, נבלעו מספר כפרים, פרברים ומתחמים שהיו מיושבים עד למלחמת העצמאות באוכלוסיה ערבית: שיח' מואניס, סומייל, ג'מאסין אל-ע'רבי, מנשייה, אבו כביר, אירשיד והגדול שבהם: סלמה.

סלמה היה כפר ערבי ששכן לצד הדרך הקדומה שחיברה בין יפו לבין דרך הים, והתרכז מסביב למבנה קבר קדום שיוחס לסלמה אבו האשם, שעל פי המסורת היה בן לוויתו של מוחמד. מבנה הקבר קיים עד היום, והוא נטוש ומוזנח ונראה שלאיש לא אכפת ממנו. סלמה הוא גם הכפר היחיד במרחב העיר תל אביב, שעל שמו עדיין קרוי רחוב. אותו רחוב קישר בעבר בין הכפר לבין יפו, וכיום מנסה הממסד לעברת את שמו לשם "רחוב שלמה", אבל ללא הצלחה, וטוב שכך.

שטחי הכפר השתרעו על שטח גדול (6,782 דונם), ובמחציתה הראשונה של המאה ה-20, נירכשו חלקים מהשטח על ידי מקימי רמת גן וגבעתיים, עליהם הוקמו שתי הערים העבריות החדשות.

 

 

ערב מלחמת העצמאות, התגוררו בכפר 6,670 תושבים, ובמקום ניתן היה למצוא מרכז מסחרי, בתי קפה, וכן מספר בתי ספר. בכפר ובסביבתו הקרובה, נחפרו כ-85 בארות מים שסיפקו מי שתיה ומים להשקיית החקלאות באזור.

בשנת 1948, לאחר קרבות עקובים מדם, שבעקבותיהם ברחה האכולוסיה האזרחית מהכפר, ניכבשה סלמה על ידי כוחות ה"הגנה", ובא הקץ להתיישבות הערבית במקום. הבתים הריקים מאדם, נהרסו בחלקם, ובנותרים התיישבו פליטים יהודים שרובם זה מקרוב עלו לארץ ישראל. שטח הכפר חולק בין הערים תל אביב ורמת גן. סיפור מאבקם של תושבי סלמה התל אביבים ידוע ומפורסם, ובצידה הרמת גני של סלמה קיימת התארגנות חברתית ופיסית, שקטה ויפה של עמותת בקת שהוקמה ביוזמתם של תושבי השכנה לשיפור חייהם במקום.  

אני לא חושב שצריך או אולי גם לא ניתן ליישם בסלמה, את המדיניות שבוצעה ביפו העתיקה שזה בטח מה שקופץ לכל אחד בראש, כשחושבים מה לעשות עם שרידי מרקם ערבי. היות וכאן מדובר בכפר ולא בעיר, במערך אורבני ולא בארכיטקטורה הנוגעת לאסתטיקה של מבנים – יש לאתר ערכים אורבנים במקום ואותם יש לחזק ולפתח.

כיום, לא נותר הרבה במקום, את הטיהור האתני שבוצע במקום ב-1948 וכוון כנגד האויב, ממשיכים גם היום לנהל הרשויות כנגד אותם אזרחים שאכלסו את הבתים בזמנו. על פי תכניות העירייה לא יישאר זכר לכפר סלמה ששכן כאן. מבלי להכנס לצד הפוליטי, יש כאן את האפשרות להעשיר את הרב גוניות האורבנית – שהיא זו שמאפשרת את החיים העירוניים המרתקים.

הרי ברור לכל שאם ימחקו את הכפר, את מקומה של צורת חיים ייחודית זו יתפסו מגדלי המגורים הטיפוסיים של חברת "אזורים" (ששלט אדיר שלה כבר מוצב על רחוב ההגנה), מגדלים בהם קיימים אך ורק דירות הכוללות 5-4 חדרים+מרפסת שמש+מעלית+חניה. כל משפחה תחיה בתא שלה, המדרכות והכיכרות תהיינה ריקות מאדם, למעט כיכרות התנועה בהן ישולבו כדי חרס עם עץ זית מוקפים בפרחי העונה, וראשון לציון תשתלט על תל אביב.

עד אז, ניתן לטייל בין שרידי הכפר ולהנות ממקום אחר ולא רגיל: טופוגרפיה אמיתית, חומרי בנייה מקומיים, צפיפות נעימה לעין, חיים מחוברים לקרקע – כל זה נשאר כירושה מצורת החיים הקודמת ששררה במקום.

 

אחת מבארות המים שנותרו במקום (כיום לצד דרך ההגנה)

דפנותיו הרחבות של מבנה הבאר

תחתית הבאר האטומה – מלאה באשפה

 
 
 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: