ארכיון תג: חומוס

סיבוב בכמה פרויקטים בבנייה בתל אביב ועוד

ביום שישי קפצתי עם שאול לראות שני פרויקטים שנמצאים בשלבי בנייה (שניהם בתכנון האדריכל אבנר ישר): (1) בניין המגורים שנבנה במקום בו עמד קולנוע תל אביב (2) מתחם מגורים שנבנה במקום בו עמדו שוק בצלאל ומכבי הישן. בדרך לשם עברנו בכמה גלריות ועשינו כמה סידורים.

פתחנו את הבוקר בחומוס של אבו חסן. שאול שם לב שבזמן האחרון כמות החומוס בצלחת צנחה. היות וחומוס הוא זול, הסיבה לכך (כך אנחנו משערים) נובעת מהרצון שנגמור מהר ונפנה את השולחן. שאול התעצבן, כי רק עכשיו נפל לו האסימון שדופקים אותו ואולי הוא גם התאכזב ונעלב. נראה לי שנעבור לאכול חומוס במקום אחר. את הבוקר סגרנו אצל אמא של שאול שהגישה לנו בוריקה.

ועל כך ברשימה זו.

.

12312

הבור בפרויקט בצלאל

.

להמשיך לקרוא

סיבוב במרכז רפואי שיבא

בתקופה בה האזור שלנו צולע אני מוצא את עצמי בבית חולים. אצלי הכל בסדר, הביקור היה במסגרת פגישה מקצועית עם סגן מנהל בית החולים. הקדמתי קצת, כך שהיה לי זמן לבקר בבניין האשפוז שתכנן משרדו של האדריכל משה זרחי. לא מדובר בבניין שאני מאחל למישהו לבקר בו, אבל עדיין יש בו איכויות וקשרים שכדאי להתעכב עליהם.

אולם המבואה מזכיר מאוד את אולם הכניסה למלון הילטון שתכנן זרחי בשותפות עם גיסיו, האדריכל יעקב רכטר והמהנדס מיכה פרי. וכמו בהילטון, גם כאן הבינו שבטון חשוף לא חביב על כלום, בעיקר לא בפנים הבניין, ודאגו לחפות אותו בלוחות עץ בהיר. לפני כמה שנים נתן לי דניאל, נכדו של זרחי (שעבודה בהשתתפותו זכתה לביצוע בתחרות לתכנון בית משפט השלום בירושלים) ספר על תכנון בתי חולים שהוציא זרחי, יש התייחסות רחבה לתל השומר (שנבנה בזמן הוצאת הספר) אבל לא לפרט קטן ומיוחד בבניין והוא בית הכנסת, שכפי שנראה מביוקר במקום, הקדיש לו זרחי תשומת לב מיוחדת. חוץ מבית הכנסת יש הרבה יצירות אמנות.

ועל כך ברשימה זו.

.

10524559_885191928177057_6385270437141067020_n

הולך בתל השומר

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הכנסת המרכזי בשכונת בית הכרם בתכנון מרדכי בן חורין

האדריכל שתכנן את בית אסיה, מגדל דיזינגוף, תיכון אורט לבבוביץ בנתניה, מגדל מצודת זאב (של הליכוד ברחוב המלך ג'ורג') ועוד 1000 וילות בכל רחבי הארץ – תכנן גם שני בתי כנסת. על הראשון והמוקדם כתבתי כבר מזמן. כעת, אני מציג את בית הכנסת שתכנן האדריכל מרדכי בן חורין בשכונת בית הכרם בירושלים.

נסעתי עם הצלם טל ניסים לביקור בקבר רחל לצורך כתבה (שפרסמתי כאן) ובדרך עצרנו בבית הכנסת של בן חורין. הבניין פתוח רוב שעות היום, הודות לכך שיש בו מגוון פעילויות לתושבי השכונה והסביבה: חוץ מתפילות מתקיימות כאן הרצאות, שיעורים ולימוד חופשי. מדובר בבניין מיוחד שיצר אדריכל מיוחד, ועל כך ברשימה זו.

.

1962883_795619287134322_367027899_n

חזית בית הכנסת המרכזי בשכונת בית הכרם בירושלים בתכנון האדריכל מרדכי בן חורין

.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בפרויקט החדש של פיבקו בפלורנטין ועוד כמה דברים

"אני מאמין שזה יהפוך לאייקון תל אביבי" חותם האדריכל אילן פיבקו את סרטון התדמית שמלווה את שיווק פרויקט "רביעיית פלורנטין" שבימים אלה הולך ומושלם בשוליים של השכונה שעל שמה נקרא. עד לפני כמה שנים פעלו במגרש הזה שבין הרחובות סלמה, אברבנאל ומעון מספר עסקים לממכר חומרי בניין, עכשיו יש 4 מבנים בצורות אמורפיות שמתנשאים לגובה של 8 קומות.

פיבקו עסוק ביצירת אייקון ולא מדובר כאן בהתחדשות עירונית אלא בסירוס עירוני. בהתחלה ראיתי בפרויקט חלק מתופעת "ההתחדשות העירונית", מושג שהפך שגור בשנים האחרונות לאחר שפינה את מקומו של מושג אחר ("תכנון בר-קיימא"). לכן, מה שעניין אותי בהתחלה היתה השאלה האם מדובר בפרויקט שאכן ייצור סביבת רחוב תוססת כפי שמאפיינת את פלורנטין. אך רק אחרי שרואים את השינוי הדרמתי שעברה השכונה, ששילבה בין מלאכה, תעשייה זעירה, מסחר, בילוי ומגורים לשכונה של מגורים עם חנויות ריהוט מיובא מחו"ל וכמה מקומות בילוי, מבינים שסילוק המלאכה והתעשייה הוא הפיכת השכונה לעוד מקום כמו מקומות רבים אחרים. למרות הרכות העיצובית שמאפיינת את "רביעיית פלורנטין", מדובר בפרויקט נוקשה ולא גמיש שקובר את האפשרות לשילוב ערכים שהולכים ונדחקים מהעיר.

הפרויקט של פיבקו יפה וגם הנוף הנשקף מהקומות העליונות, אבל מאד קל להיתקע במישור העיצובי וכשבוחנים את הפרויקט בהקשר רחב הוא מתגלה ככישלון.

.

IMG_20140124_141114

דגל רביעיית פלורנטין

. להמשיך לקרוא

סיבוב בשכונה חדשה בפתח תקוה ובשכונת רימון בקרית אונו

הצעתי לשאול לקפוץ לקרית אונו לראות האם איזו שופטת בית משפט עליון לשעבר פלשה לשטח ציבורי כפי ששמעתי ונראה היה לי שווה כתבה. אבל עד שהגענו לבדוק, עצרנו במקומות הבאים:

(1) בחומוס של הג'ינג'י בקיבוץ עינת.

(2) בשכונת "הדר גנים" בפתח תקוה שצמחה השנה לגובה.

(3) בקרית אונו ראינו כמה פרויקטי תמ"א 38. שהעיר מתמלאת בהם בטירוף.

(4) שכונת רימון היא שכונה עם פיתוח נוף מיוחד שאין שני לו.

(5) חתמנו את היום עם צלחת קובה אצל החותנת של שאול, שכנה של השופטת. הם כולם גרים בשכונה שתכננה חברה אמריקאית בשנות ה-70.

חוץ משאול הגיע גם התינוק החדש שלו (אותו תוכלו לשמוע ברקע של הסרטונים בהמשך) ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_20140110_104548

בין הבתים בשכונת רימון

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בחזית העממית וכמה המלצות על ספרים

הרבה זמן רציתי להמליץ על כמה דברים שהקשר שלהם לאדריכלות הוא לא כל כך ישיר, אך עדיין יש קשר. מדובר בשלושה ספרים ובמסעדה חדשה ברחוב לבונטין בתל אביב. שלשום בדרך לפגישה ברחוב החשמל, עצרתי ב"ספר לכל" לקנות ספר ולאחר מכן המשכתי לאכול משהו טוב ואחרי שהדברים הצטברו החלטתי שהגיע הזמן לרכז את מה שמצאתי ברשימה אחת.

מה שמשותף לכל מה שמוצג כאן זה שמאחורי כל הספרים והמסעדה עומדים אנשים שרוצים לחדש משהו בתחומם ואינם רואים את המציאות באופן חד ממדי. הם רואים אותה ככזו שחוץ מהמוצר הבסיסי שהם מציעים ללקוח, הם מגישים אתו גם ערכים ותרבות ואפשרות להסתכל באופן אחר על המציאות. בסוף יש גם רובוט ממלחמת הכוכבים.

.

IMG_20130813_152046

אמנות בחזית העממית: נמרוד ראובני

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בוילה שתכנן בהרצליה מרדכי בן חורין וגם חומוס בקיבוץ גליל ים

כששאלתי את האדריכל מרדכי בן חורין איזו וילה שתכנן בשנות צעירותו נותרה שלימה עד היום, הוא ענה מיד שיש אחת כזו בהרצליה ויש לה גם סיפור מעניין. בן חורין ידוע כמי שתכנן את מגדל דיזינגוף, בית אסיה, מגדל המצודה של הליכוד בקינג ג'ורג', הוילה של פלטו שרון בסביון (שם גם ממוקם ביתו שלו, משרדו ובית הזכוכית) והטרמינל הישן בנתב"ג. הוא אחד מהאדריכלים הפוריים והיצירתיים ביותר שפעלו כאן וכתבתי עליו לא מעט.

את הוילה בהרצליה הזמינו אצלו צמד הקולנוענים צבי ומרים שפילמן. מרים היתה בתה של מייסדת אולפני הרצליה מרגוט קלאוזנר. השניים בנו את ביתם כשהיו עוד זוג צעיר ב-1960, במגרש ששוכן ברצועה שנמצאת בין כביש 2 (כביש חיפה-ת"א) ונתיבי אילון. מהרחוב נראה הבניין כמו גן קסום. כביש צר מתפתל למעלה ותוך מספר מטרים נבלע בתוך הצמחיה העבותה, שהתפתחה במשך למעלה מחמישים שנה. לפני כמה חודשים טיפסתי למעלה, אחרי שתאמתי את הביקור עם בעל הבית.

היה לנו מזל כי לפני פחות מחודש הצטרף צבי שפילמן לאשתו בעולם שכולו טוב, וברור שהבית כבר לא יהיה כמו שהיה אם בכלל. שאול הצטרף אלי וגם הספקנו לנגב חומוס. ועל כך ברשימה זו.

.

IMG_7162

חזית הכניסה (מערבית, במקור היה כאן קיר מסך זכוכית)

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית הבראה ע"ש יערי בביתן אהרון

כבר עבר הרבה זמן מאז נתקלתי בבלוג של שרון רז ברשימה על בית ההבראה הנטוש בביתן אהרון שליד נתניה. לקח קצת זמן עד שהזזתי את עצמי כדי לראות את המקום בעצמי, ובדרך להציץ במלון חדש שהולך ומוקם בבית הבראה אחר, עצרתי עם שאול בביתן אהרון – מהפרויקטים הפחות מוכרים של האדריכל רודולף טרוסטלר. המקום נטוש ועזוב, אך נותר שלם לגמרי.

יש כאן אנדרטה לתרבות שלימה שהתנהלה סביב הנופש ההסתדרותי שהיה מרכיב בלתי נפרד לחלק לא מבוטל מהאוכלוסיה. כשמסתובבים בין המבנים הרבים אפשר ללמוד מהעצמה שהיתה למקום הזה וגם מהמשאבים שהועמדו לרשותו: משאבי קרקע, משאבי פיתוח (את עיצוב הנוף תכננו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים זוכי פרס ישראל), משאבים כספיים (כמות המבנים וגודלם) וגם הרבה חזון.

נראה שהזמן עצר כאן, ורק כוחות הטבע ממשיכים לפעול בו בגלוי ומשתלטים עליו. אני משער שמאחורי הקלעים גם כרישי הנדל"ן פועלים במסלולים המוכרים. עד שיגיעו הדחפורים, וברור שהם יגיעו בסופו של דבר, כדאי לעצור בביתן אהרון (כל השילוט המקורי עדיין נותר בצומת ובשער) ולבקר בבית ההבראה.

.

אולם המופעים בבית ההבראה

. להמשיך לקרוא

סיבוב במה שנותר מישיבת טלז-סטון בקרית יערים וחומוס באבו גוש

סיפור הקמתה של קרית יערים המוכרת גם בשם טלז-סטון, יכול בקלות רבה להופך לספר קומי-טראגי. היות וקומדיות בישראל זה בדרך כלל מתקשר עם ההומור הזול של ערוץ 2 וטראגדיות יש כאן בשפע, בחרתי שלא להכנס יותר מידי לסיפור הזה אלא רק לתת כאן מעין נקודת התחלה להכרה.

למרות ההסתייגות בכל זאת אספר איך הכל התחיל מעסק קטן לכרטיסי ברכה בצד השני של העולם…

 

בניין בית המדרש הלא גמור

 

להמשיך לקרוא

סיבוב קצר בעיירה באקה אל-גרבייה

האזור הצר ביותר במדינת ישראל מהבחינה הגיאו-פוליטית, הוא הקטע שבין נתניה לסדרת הכפרים הערבים השוכנים במזרח השרון: טול כרם (המצויה בתחומי הרשות ומעבר לגדר ההפרדה), ימה, ביר א-סיכה, מרג'ה, איבתאן, ג'ת וכן באקה אל-גרבייה.
אני כבר חי במדינה הזו לא מעט זמן, ונראה לי שזו בושה שטרם ביקרתי באזור ולכן המטרה המרכזית של הסיבוב שערכתי עם שאול ביום ששי האחרון, היה ביקור באזור מזרח השרון.

בניין המכללה האקדמית לחינוך אלקאסמי

סיבוב בחיפה בבית הצופה ובחומוס אבו יוסף

בחודשים האחרונים יצא לי להסתובב עם רוני לא מעט בעיר חיפה ומהסיבובים האלה הייתי יכול להציג כאן לפחות חמש רשימות, אבל מכל מה שראינו דווקא על בניין אחד אני מעוניין להתעכב בקצרה. אגב, על חיפה כבר כתבתי כאן כמה פעמים כשאת הסיבוב המקיף והמרתק ביותר בעיר, ערכתי עם מיקי לפני כבר כמעט שנה.

הרשימות האחרות שפרסמתי כאן על חיפה היו על מנהרות הכרמל, התותח שנעלם, בוסתן כיאט וגם סיבוב בזיזה (באישור כמובן) עם צבי אלחייני במשרדו של האדר' שלמה גלעד. מה שאומר שזו הרשימה השישית שאני מקדיש לחיפה – העיר שלעניות דעתי, היא העיר העשירה ביותר בהיבט הפיסי אך כנראה שגם החברתי. הפעם אניח את מבטי על מבנה שתוכנן לפני למעלה מ-70 שנה, שבטח אין חיפאי שלא מכיר אותו ומוכיח שפעם ידעו איך להתייחס לבניין פינתי, מה שהיום נדמה ששכחו לגמרי והאדריכלים מעדיפים לעשות שימוש בפתרונות מדף מבלי להסתכל ימינה או שמאלה. כמובן שישנם יוצאים מהכלל, כמו למשל הפרויקטים של מן-שנער במודיעין, ששבו באופן מודע וחד-פעמי להתבונן במספר ערכים שקיימים היו בבנייה העירונית של שנות ה-30 בתל אביב.

.

חזית בניין הצופה במפגש הרחובות הרצל וארלוזרוב

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית העיר / חידוש בית העירייה הישן בתל אביב / תריסול

ביום ששי על הגג של בניין עיריית תל-אביב הישן, נערכה השקה קטנה ואינטימית לכל הצוותים שהשתתפו בהקמתו של הפרויקט הזה שאמור להוות את המוזיאון לתולדות העיר העברית הראשונה וזו שנותרה בסופו של דבר גם הכי חשובה. היות והשתתפתי בפרויקט, לא כאדריכל אלא כידען – הוזמנתי לבקר במקום קודם לפתיחתו הרשמית לקהל הרחב, בעת שהתצוגה עדיין לא מפריעה לארכיטקטורה. ועל כך ברשימה זו.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית העם בכפר שמואל / וגם יד רמב"ם ורמלה

לפני כחודשיים ביקרתי בתערוכה הצנועה שהתקיימה בבית האדריכל ליד נמל יפו על האדריכל המנוח אבא אלחנני. התערוכה היפה והמרגשת נאצרה על ידי חוקר האדריכלות והמורה צבי אלחייני שבין השאר הציג עבודה של אלחנני בכפר שמואל שטרם היכרתי. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קפצתי עם שאול לבקר במקום המצצוי כיום נטוש בלב המושב.

בית העם בכפר שמואל הוא מבנה גדול ומרשים שנועד לכנס את תושבי הכפר בימים בהם מדורת השבט הורכבה מאש התרבות ולא ממסך טלויזיה מרצד. כיום כל שנותר מהעידן הזה הוא שרידי החומר בלבד, יחד עם זאת עדיין שרידים מרשימים אותם ניתן להחיות, בדיוק כמו את אותן עצמות.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בקיבוץ גזר / שיר אהבה לכוכב של מחוז דן

ביום ששי האחרון בדרך מחומוס חליל ברמלה לביקור בבית העם הנטוש בכפר שמואל (אחר כך עוד המשכנו לקיבוץ שעלבים), עצרתי עם שאול בקיבוץ גזר השוכן לצד הדרך בה נסענו.

23 שנים חלפו מאז שיאצק ביקר לאחרונה בקיבוץ גזר, וזה עדיין משעשע לצפות בפינה ההיסטורית של נאיביות על סף הטמטום בה מוצגת ארץ ישראל הישנה והטובה שמעולם לא הייתה. זה ברור שבלי שלמה בר אבא אף אחד לא היה חוזר וצופה בקטע הזה, אך יחד עם זאת ניתן ללמוד ממנה איך לא להציג מקום. הפינה הזו לא מפתה לבא ולבקר בגזר וזו טעות העומדת ביסוד כל אותם קטעים קצרים שכיום מחליפות אותן תכניות הממפות את ישראל על פי המטבחים המקומיים שבהם. כמו אז כך היום, אין כל ניסיון להביא את הקהל להיבטים שונים במרחב ובכלל זה מבנים ויצירות אמנות המבטאות באופן יוצא מן הכלל את רוח הזמן אז והיום, ואת זה לא חייבים לעשות במילים גבוהות. כאן ובשאר הרשימות שאני מעלה, אני מבקש להחליף את יאצק, רק שהפעם בלי השפם והאקורדיון ואצלי שאול מחליף את תפקיד פיצי הרובוט.

.

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בגנזך המדינה ובשכונת מקור חיים / ירושלים

בשביל מישהו סקרן מלידה – גנזך המדינה זה המקום למות בו. למרות שהבניין בו שוכן הגנזך הלאומי נראה כמו אולם שמחות סטייל "ורסאי", החומרים המוחזקים בו הם ממש חגיגה של לימוד והבנת העבר, אולי לקראת העתיד – אבל זה כבר קשור לאיך מסתכלים על זה.

כשהגעתי עם טלי לגנזך בקושי מצאנו את הבניין; מדובר בבניין סתמי לחלוטין בקצה אזור התעשיה תלפיות, בליבה של שכונה שאיבדה כבר מזמן את האווירה השכונתית לטובת אזור התעסוקה, אבל זה מה יש ועם זה צריך להתמודד. לפחות כאן לא תקעו חומת בטון בגובה של 9 מטרים כמו שתקעו בשכונות אחרות בעיר, אלא פשוט סתם דרסו את השכונה.

.

.

הזמן שלנו היה כאן יקר ונוצל היטב. לא באתי לגנזך לספק את סקרנותי האישית, אבל בין לבין מצאתי כמה דברים נחמדים, כמה מהם באיזה תיק עיתונות מתפורר: פירסומת לקבלנים של בניין עיריית תל אביב-יפו (שתוכנן על ידי אדר' מנחם כהן), וגזרי עיתונים שעוסקים בשתי ערים בעלות תכנון עתידני מראשית שנות ה-60 שאחת הוקמה בהצלחה (ערד, בתכנון שר ופייטלסון) ואחת שקעה ולא מומשה (עיר הבשור, בתכנון רכטר, יסקי וכרמי).

.

.

האתר של הגנזך לא רע בכלל, ומעניק תמונת רקע טובה למה שמחזיקים שם. היחס בטלפון מצוין, וגם במקום יש שירות טוב. אני אישית התרגשתי  מהעבודה במקום, כי בשולחן ליד ישב ועבד יעקב שרת (וזו אולי ההזדמנות להמליץ על ביקור באתר שהקים למשה שרת).

הייתי מצפה שגנזך המדינה, לפחות אולמות העיון – ישתכנו בהיכל מכובד. עד שמישהו בא וחוקר את ההיסטוריה של מדינת ישראל צריך היה להעניק לו מקום נעים ומזמין, ובמקום זה מקבלים בניין ירושלמי טיפוסי לימים האלה…

סקירה קצרה ואקראית של 10 מבנם בהם שוכן הגנזך הלאומי במדינות אחרות:

1. אוסטרליה – שוכן במבנה בעל חשיבות היסטורית, שתוכנן על ידי האדר' ג'ון סמית' מורדוך.

2. ברזיל – שוכן במבנה קולוניאלי מאמצע המאה ה-19.

3. קנדה – שוכן במבנה הייטק משנת 2007 שפועל בשיתוף אוניברסיטת יורק (האתר מומלץ).

4. קוריאה – שוכן גם הוא במבנה הייטק משנת 1998.

5. שוויץ – שוכן במבנה מהמאה ה-19 שנראה בהחלט כמו מקום שהייתי שמח גם לגור בו.

6. הולנד – שוכן במבנה בן 200 שעבר תהליך שימור ופיתוח בשנת 1999, וכולל עמדות עיון שכאן רק יכלתי לחמול עליהן.

7. וושינגטון – שוכן במבנה שנראה יותר כמו היכל רומי (בדומה לשאר מבני הממשל, המתוכננים באותה הרוח).

8. איראן – שוכן במבנה חדש שמצד אחד מייצג את "הקידמה הפרסית" ומצד שני מכיל מאפייני בנייה מקומיים שבאים לידי ביטוי במרכיבים אסתטים בלבד.

9. אתיופיה – שוכן לצד הספריה הלאומית במבנה שלא אתפלא אם הוא תוכנן על ידי אחד מהאדריכלים הישראלים בשנות ה-60 העליזות. אגב, באתר הארכיב שהוקם בשנת 2005 הייתי המבקר (3.9.09) מספר 13,537 – שזה פחות משליש ממספר הכניסות שנרשמו לרשימות שלי שמצויות כאן 8 חודשים…

10. עירק – קשה להגיד, נראה שמישהו שם שרף את הארכיב.

אחרי כמה שעות טובות של נבירה בדפים מצהיבים, שקענו בחומוס פינתי, שממוקם ממש מעבר לפינה. פינתי הוא מוסד ירושלמי ותיק מאד, שמאז שהצטרף לגל פתיחת הסניפים ששוטף את ישראל לא השתפר מצבו.

.

.

בניין הגנזך מצוי ברחוב מקור חיים – שהיה בעבר רחובה הראשי של שכונה שנשאה את אותו השם.

השכונה שנוסדה באמצע שנות ה-20 הוקמה כשכונה ישראלית מבודדת, וגם היום בתי השכונה מהווים נטע זר בשולי אזור התעסוקה והמסחר של תלפיות. כפי שניתן לראות במקום, אט אט מפנים בתיה הקטנים והצנועים של השכונה את מקומם לבתי מגורים גבוהים ולבנייני משרדים כמו זה שבו שוכן הגנזך – כולם חדשים וכולם מצופים באותה אבן ירושלמית שכלם מאד אוהבים…

על אף שהשכונה תוכננה כשכונת גנים על ידי האדריכל ריכארד קאופמן, שתכנן רבים מהישובים והשכונות בישראל שהמפורסמים שבהם הם המושב נהלל ושכונת בית הכרם – קשה לזהות ערכים ייחודיים ברחוב הבודד שנותר ממנה. בכל מקרה, קאופמן תכנן שכונה המחולקת ל-70 מגרשים שיועדו לאוכלוסיה חרדית שאמורה הייתה להתפרנס מחקלאות.

בשל המרחק הרב שהיה קיים באותה העת בין השכונה לבין מרכז ירושלים, לא חלה בה התקנה המחייבת בנייה באבן, וכך הוקמו חלק מבתי השכונה מלבני סיליקט (ובהם גם בית הכנסת המצולם כאן, שכיום הוא מצופה באבן פראית). הבידוד הביא גם למרכיב שלילי, ובשל הדרדרות המצב הביטחוני באזור, התיישבו בשכונה 20 משפחות בלבד – דבר שלא הוסיף להתפתחותה ולשיגשוגה.

בשנת 1928 בוצעה התקפה קשה על השכונה על ידי השכנים מהכפר הסמוך בית צפאפא, ותושבי מקור חיים נאלצו לנטוש את בתיהם ורכושם ולהתבצר בבניין בית הכנסת. הכפר בית צפאפא אגב, מהווה כיום שכונה מירושלים ועדיין מיושב ומאוכלס על ידי צאצאי הפורעים.

ממש מול בניין הגנזך ומעט נמוך ממפלס הרחוב, שוכן בית הכנסת של השכונה. מבנה זה, שנותר בשלימותו על מגרש מקורי בשכונה, יכול אולי להציג בפנינו את הרעיונות שעמדו בבסיס שכונות הגנים: מגרש רחב ידיים, שבמרכזו מבנה המוקף בחצר גדולה. כיום המבנה ניצב בודד בלב המגרש הצחיח, ולא נראה שמתקיימת בו פעילות יתירה, אך יחד עם זאת, מדובר במבנה הציבור המרכזי בשכונה שעדיין פעיל ובכוחו להוות מרכז לחיי קהילה מקומית.

המבנה תוכנן בראשיתו  כמבנה ציבור, אשר שיכן את תחנת המשמר במקום. כמבנה ציבור בליבה של שכונה דתית הוסב באופן טבעי לבית הכנסת השכונתי תוך זמן קצר. על גגו ממוקמות שתי עמדות מבוטנות – עדות להתקפות מהן סבלה השכונה בעשורים הראשונים לקיומה. עדות נוספת לכך, ניתן למצוא באנדרטה הניצבת בחצר בחזית הבניין, עליה חקוקים שמותיהם של 12 לוחמים שנפלו על הגנת השכונה בזמן מלחמת העצמאות.

עם הקמת המדינה לא תמו ייסוריה של השכונה – שהפכה לשכונת ספר על הגבול עם הממלכה הירדנית. אבל דווקא 1967 סיימה את הקריירה של השכונה, עם התפתחותו כאמור של אזור התעסוקה תלפיות שבלע את השכונה ובתיה הקטנים.

בעקבות העלאת הרשימה, קבלתי ממר זאב ברקן, איש ספר ובעל בלוג – דיווח חם מהשטח על המאבקים הנדל"נים המתרחשים בשכונה, ונוגעים לבית בו נולד בשכונה (מקור חיים 34) ובו מתגוררת עדיין אימו. בקשיור ניתן לראות את כל המשתתפים בחגיגה ובהם אדריכלים ירושלמים העונים לשמות דב גליא וחיים שחר – אני לא מכיר אותם, אבל שוליים יש לכל מקצוע.

.

.

בתחילת שבוע הבא יזדמן לי לבקר בארכיון נוסף, אז אעלה רשימה שניה על ארכיונים בסביבה הקרובה. עד אז רציתי לפרסם כאן שיר אהבה נוסף (אחד כבר היה בתחילת השבוע), אבל האמת שאני בדכאון שאין לי אפילו חשק לכתוב אותו: הכל התחיל (או יותר נכון המשיך) בזה שעבדתי אתמול במשרד עד שש וחצי, ואז סגרתי את המחשב ונסעתי לצד השני של העיר לתערוכה שצבי אצר על אבא אלחנני שלאחריה נערך דיון בהשתתפות כמה מוותיקי היוצרים.

עקפתי את הפקקים שהיו להופעה של מדונה, ואחרי 25 דקות של נהיגה פרועה החניתי את הנאצית שלי ליד אבו חסן שהיה כבר סגור והלכתי לקנות לי גלידה על יד קפה יאפא ומשם ירדתי חזרה לבית עמותת האדריכלים. ראיתי את התערוכה וחשבתי שהעסק יתחיל בזמן, אבל אז ביקשו מכולם לצאת ולעמוד בחזית מדפי הספריה החדשה שנחנכה באותה הזדמנות לזכר אלחנני. אל מול כל הספרים והמגזינים האלה הרגשתי לא כל כך טוב בלב, אז עשיתי אחורה פנה וחזרתי לנאצית. על כל זה היה אמור להיות השיר, אבל כאמור אין לי חשק. זה תירוץ הרבה יותר טוב מהתירוצים שאני מחלק למרצים באוניברסיטה למה אני לא מגיש להם את העבודות במועד.

.

סיבוב בלוד (שכונת הרכבת)

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

 

 

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

 

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה הטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוכח ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להשאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

 

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא ניתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למיכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תיכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התיכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסיה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

 

 

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם. 

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית עניפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

 

  • אני ממליץ בחום לקחת חצי יום ולטייל בלוד – זו באמת החוויה הישראלית.
  • קחו בחשבון, שגם אם הצבעתם חד"ש, במהלך הטיול יכנסו בכם ספקות לגבי זה שהייתם אולי צריכים להצביע לליברמן… (הספקות יעלמו עם שובכם לבועה).
  • אם בא לכם להרחיב קודם את הידע שלכם על ההיסטוריה המקומית ומצבה בהווה, אז להלן מספר מקורות מייצגים:
  • אורה וקרט: לוד, גיאוגרפיה היסטורית, 1977.
  • גוגנהיים+בלוך+טוראל: תכנית מתאר לוד, 2002.
  • חיים יעקבי (בתוך עיר ישראלית או עיר בישראל, מכון ון ליר): (אי)-תכנון ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד, 2006.
  • חיים יעקבי (בתוך:תרבות אדריכלית, רסלינג): מילים ומקום, המקרה של העיר לוד, 2005.

אחרי הביקור כאן, המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמא מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גילגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למשכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזילזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן. 

 

 

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

 

 

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

 

 

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפירסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

 

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: