Tag Archives: חומוס חליל

סיבוב בקניון עזריאלי רמלה

רמלה היא כמו ילד בעייתי בבית ספר: הרבה פוטנציאל אבל לא ממומש. יש בה היסטוריה עשירה, אוכלוסיה מגוונת ויש לי שני דברים שאני אוהב בה: אוכל ואת זה שטיילתי בה פעם עם רוני. בימים אלה משלימים את תכנון קו הרכבת הקלה של הקו החום שמתוכנן לחצות אותה וזו סיבה מספיק טובה לבקר בה. הקו החום יתחיל במערב ראשון לציון, יחצה את צריפין, באר יעקב, רמלה ויסתיים באזור התעשייה שבצפון לוד.

בקניון עזריאלי רמלה מתוכננת הרכבת לפנות צפונה לרחוב הרצל. כאן החלטתי לעצור ולהכנס לקניון שתכנן האדריכל אבנר שר, כדי לראות איך קבוצת עזריאלי בונה קניון ברמלה. ההרגשה היא שעזריאלי גורם לאנשים להוציא כסף על דברים שהם לא צריכים ולהותיר אנשים מאושרים לרגע זעיר. זו המורשת של דוד עזריאלי וככה צריך לזכור אותו, ולא יעזור שום פסל דבילי שהוא יציב בכניסה או באמצע הקניון שמציג את עצמו כדמות הרואית. היחידים שלא התחברו לקניונים הם הקשישים – אותם עזריאלי עד עכשיו לא הצליח לחלוב. אבל בתי האבות שהקבוצה מקימה בימים אלה הולכת לכבוש גם אותם ולנקנק את שארית כספם. בינתיים, בקניון רמלה מתעוררים לעוד בוקר. ומה קורה במקביל בשוק?

על כך ברשימה זו.

.

15895453_1519034614792782_6983527112290653788_o

תן לי צבע אחד חי מאלף גוונים מתים

.

להמשיך לקרוא

סיבוב בסביבת גינדי סיטי ברמלה

בתשע היתה לי פגישה אז היה לי מספיק זמן לראות כמה דברים ברמלה. רציתי לראות מה זה "גינדי-סיטי" – פרויקט הכולל 4 מגדלי מגורים המתנשאים לגובה 18 קומות ובהם 364 דירות, שזה בערך 1,400 דיירים. כבר על הנייר הפרויקט הזה נשמע היה לי נועז ורק לאחרונה הושלם אכלוסו. בצמוד לפרויקט הולך ונבנה קניון עזריאלי, סנונית נוספת בתהליך הוצאת רמלה מהקיפאון והתדמית החלשה שמאפיינים אותה מאז החליפה ידיים בתש"ח.

העובדה שרמלה היא עיר מעורבת לא מסייעת לתדמיתה החלשה. בישראל פשוט לא יודעים להתמודד עם מעורבות. מבין הערים בגוש דן, נראה שרמלה היא העיר עם ההיסטוריה הכי עשירה (חוץ מיפו). את העתיקות, המגוון התרבותי והעבר המפואר ממשיכים לפורר ולהזניח כאן, והיחס לבני אדם לא יותר טוב. במישור הפיסי כל פינה משדרת עליבות.

גינדי סיטי ממוקם בלב העיר ממש, בין מסגדים ובין בתי כנסת, בין הקניון החדש שיזם איש העסקים הקנדי דוד עזריאלי ובין המגדל העתיק שהקים הסולטאן הממלוכי אל מלכ אל נאצר מוחמד בן קלאון.

ועל כך ברשימה זו.

.

10606249_899892480040335_1136258532148255088_n

אזהרה!

.

להמשיך לקרוא

סיבוב באולם הספורט בקיבוץ נען [1]

כבר הרבה זמן שאני משתוקק להגיע ולבקר בקיבוץ נען. הרבה אדריכלים הותירו בו את חותמם וניתן להעביר בו כמה שעות טובות באחת מגלריות האדריכלות המרשימות שביקרתי בהן. אפשר "להיפגש" כאן עם חנן הברון, שמואל מסטצ'קין, שלמה גלעד, גדעון שריג, ריכארד קאופמן וזלמן עינב. רשימה מאד מכובדת בשביל יישוב כל כך קטן.

יומני היקר, היות וישנם כל כך הרבה מבנים ורציתי להאריך בכל אחד מהם, בחרתי לחלק את הביקור ל-3 רשימות שכל אחת מהן תתייחס למבנה אחד מרכזי.

את הראשונה אני מקדיש לאולם הספורט בתכנון האדריכל חנן הברון, שעמד בראש מחלקת התכנון של הקיבוץ המאוחד במשך שנים רבות. הברון היה ממקימי וחברי קיבוץ רעים, תכנן בין השאר את בית הקיבוץ המאוחד (יחד עם זיוה ארמוני), הספריה הלאומית (שוב עם ארמוני ועוד כמה אדריכלים מובילים), מוזיאון יגאל אלון בגנוסר ומבנים אחרים בתנועה הקיבוצית.

כאן בבלוג סיקרתי כבר כמה מהמבנים שתכנן חנן הברון, כמו קיבוץ רעים, קיבוץ גנוסר, קיבוץ חולדה, אולם המופעים באשכול, ולאחרונה גם על מועדון לחבר בקיבוץ נתיב הל"ה. הפעם כאמור אולם הספורט בנען.

.

אולם הספורט

להמשיך לקרוא

סיבוב בבית העם בכפר שמואל / וגם יד רמב"ם ורמלה

לפני כחודשיים ביקרתי בתערוכה הצנועה שהתקיימה בבית האדריכל ליד נמל יפו על האדריכל המנוח אבא אלחנני. התערוכה היפה והמרגשת נאצרה על ידי חוקר האדריכלות והמורה צבי אלחייני שבין השאר הציג עבודה של אלחנני בכפר שמואל שטרם היכרתי. אז בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, קפצתי עם שאול לבקר במקום המצצוי כיום נטוש בלב המושב.

בית העם בכפר שמואל הוא מבנה גדול ומרשים שנועד לכנס את תושבי הכפר בימים בהם מדורת השבט הורכבה מאש התרבות ולא ממסך טלויזיה מרצד. כיום כל שנותר מהעידן הזה הוא שרידי החומר בלבד, יחד עם זאת עדיין שרידים מרשימים אותם ניתן להחיות, בדיוק כמו את אותן עצמות.

 

להמשיך לקרוא

סיבוב בלוד (שכונת הרכבת)

עבר הרבה זמן מאז ביקרנו בפעם האחרונה אצל חליל ברמלה, אז בששי האחרון מצאנו את עצמנו שוב מנגבים חומוס בצוותא. כאן זה המקום בו קיימת בינינו הסכמה שבחומוס של חליל קשה להתחרות ותמיד יוצאים ממנו עם מצב רוח טוב.

 

 

הפעם שמנו לב, שצמוד למקום של חליל, ניצבת כנסיה יוונית. בדומה לכנסיות רבות בארץ גם היא מתחבאת מאחורי חומות ושערי ברזל, כך שלבקר בה – לא היה מצב, לפחות לא היום.

 

הפעם, חשבנו לחזור ולראות מה התקדם או מה חדש בלוד. וכמו תמיד, גם הפעם ראינו, שכאן לא משתנה דבר, רק מידרדר לו עוד קצת. יש כאן גם צד חיובי, שניתן ללמוד כאן המון: אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, ארכיטקטורה, רפואה, משפטים ועוד. לוד היא ככל הנראה בור בלי תחתית, או פצצה מתקתקת שיושבת על התחת של תל אביב.

בביקור האחרון שלנו בלוד, ברחנו כמו עכברים, אחרי שכמה ילדים רדפו אחרינו. במשך הזמן, הזיכרון של הבריחה הטשטש, ולא זכרתי בדיוק מה הביא למצב המגוכח ממנו נמלטנו, אז החלטתי להציע לשאול, לשוב ולבקר בשכונת הרכבת וללמוד את המקום.

לקח לנו חצי דקה לזכור למה ברחנו מכאן בפעם שעברה, רק שהפעם באנו עם מגיני ביצים והחלטנו להשאר עד שנסרוק את המקום כמו שאנחנו אוהבים.

אחרי שחצינו את העיר "החדשה", וחלפנו על פני מרכז העיר המת, הכולל מרכז מסחרי, בניין עירייה ושני מגדלים ששימשו עד לא מזמן כמרכז קליטה – הגענו לשכונת הרכבת.

 

כבר מהרגע שחוצים את מסילות הרכבת, מרגישים שחודרים אל עולם אחר. זו חוויה שלא ניתקלתי בה בשום מקום אחר במרכז הארץ (אפילו לא בבני ברק). שמות הרחובות בשכונה די מעניינים: הרחוב הראשי הוא רחוב יצחק רבין ושאר הרחובות הם על שמם של מנהיגים איסלמיים שלא סלדו מאלימות, גילוי עריות ושנאה לאוכלוסיה היהודית, שבדרך כלל התבטאה ברצח המוני.

את המרכז הלוגיסטי הגדול של חברת "דלק" לחידוש חביות, קשה מאד לפספס, ולמרות שמפעל שוכן מאחורי חומות בטון גבוהות, הנוכחות שלו הודות למיכלי הענק שבתחומו, מורגשת בכל רחבי השכונה.

באמצע שנות ה-80, אבא שלי תיכנן את המתחם בהזמנת חברת דלק, שאיתרה את המקום שכבר אז מצאה במקום חצר אחורית. לאחר גמר התיכנון, החליט אבי, להוסיף מרכיב נוסף לתפעול, ושילב בו זירת אמנות בשיתוף מוזיאון ישראל, שאמורה הייתה לשרת את תושבי לוד בכלל ואת תושבי שכונת הרכבת בפרט. הוא אפילו זכה על המיזם בפרס "ארץ ישראל יפה", אבל העסק התמוטט די מהר. אחרי הכל, מה לחברת דלק ולטיפוח האוכלוסיה בלוד. 'דלק' יודעת למצוץ את הכסף והמשאבים ולדפוק את כל מה שמסביב.

על פי דו"ח העוני הסביבתי שהוציאה לאחרונה עמותת אדם טבע ודין, נמצא כי חברות הדלק הינן מזהמות הקרקע המרכזיות בישראל. וקשה לי להאמין, אם מישהו ביצע בדיקות זיהום קרקע בשכונת הרכבת. אז אולי כל הבלגן הזה שמתרחש בשכונה, נובע מזיהום המים שמטמטם את האנשים.

במבט מחודש היום על המתחם, אין לי מושג למה המקומיים לא זורקים גפרור או שניים למתחם, ולאחר מכן, אחרי שיפונו כל ההריסות, מרחיבים את תחום המחייה שלהם.

 

 

לראשונה, למדתי את לוד, הודות להיכרותי עם ד"ר חיים יעקבי, שבעבר חקר לעומק את העיר, ויצר פריצת דרך בתחום ביקורת המרחב בישראל. עמו סיירתי כאן לפני כמה שנים, והצלחתי ללמוד את האיכויות המצויות במקום. כמו למשל את שכונת הרכבת.

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי.

השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום.

השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד.

הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם. 

שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה.

במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.

יעקבי איתר את תכניות המבנים הבריטים המקוריים, והפעם סיקרן אותי לראות מה נותר מהם. המרכיב הבולט ביותר באותם מבנים, הנראים כמו וילות לכל דבר, הן הארובות עשן שבראש גג הרעפים. כיום זה הדבר היחיד שניתן לראות, היות והבתים מוסתרים מאחורי גדרות אבן גבוהות.

השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. בביקור הקודם הסלעים היו מונחים על הקרקע חשופים, והיום מצאנו אותם מכוסים מתחת לשכבות אשפה ואדמה. עדרי כבשים וילדים ממלאים את הסמטאות, כנראה שכאן אף אחד לא הולך לבית הספר. מספר פעמים קפצו עלינו אנשים, בשאלה מה אנחנו עושים כאן ולמה אני מצלם. האווירה המאיימת הורגשה בכל פינה, ורק במקום בו הוקמה עמדת משטרה, הרגשתי קצת יותר בטוח לשוטט רגלית, לצלם ולשוחח עם תושבים שידעו רק בקושי עברית.

יחד עם זאת, חוץ מהמוניות הרבות שפקדו את המקום, הסמטאות היו שוקקות חיים ונראה היה שיש כאן פעילות חברתית עניפה. לא מצאתי שלטי "למכירה", כפי שתלויים כמעט על כל מרפסת בלוד, כך שנראה שתושבי שכונת הרכבת מרוצים מביתם ושכונתם.

 

  • אני ממליץ בחום לקחת חצי יום ולטייל בלוד – זו באמת החוויה הישראלית.
  • קחו בחשבון, שגם אם הצבעתם חד"ש, במהלך הטיול יכנסו בכם ספקות לגבי זה שהייתם אולי צריכים להצביע לליברמן… (הספקות יעלמו עם שובכם לבועה).
  • אם בא לכם להרחיב קודם את הידע שלכם על ההיסטוריה המקומית ומצבה בהווה, אז להלן מספר מקורות מייצגים:
  • אורה וקרט: לוד, גיאוגרפיה היסטורית, 1977.
  • גוגנהיים+בלוך+טוראל: תכנית מתאר לוד, 2002.
  • חיים יעקבי (בתוך עיר ישראלית או עיר בישראל, מכון ון ליר): (אי)-תכנון ומחאה מרחבית בעיר המעורבת לוד, 2006.
  • חיים יעקבי (בתוך:תרבות אדריכלית, רסלינג): מילים ומקום, המקרה של העיר לוד, 2005.

אחרי הביקור כאן, המשכנו לשכונת רמת אשכול, שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית שנחרבה עד היסוד על ידי אדריכלים ישראלים. אותם מתכננים אטומים, ראו בלוד הערבית דוגמא מובהקת לברבריות ולחוסר הטעם המזרחי.

במהלך השנים עברה השכונה מספר גילגולים: משכונה יהודית, הפך המקום למשכנם של עולים אתיופים וערבים שברובם שימשו כמשת"פים בשטחים. הסלט הלא בריא הזה הביא את השכונה אל פי הגיהנום, והמתח והאלימות כאן חוגגים מידי יום.

אפשר להסתובב כאן שעות, ולא לשמוע מילה בעברית. פעם אחת שוטטתי בין בתי השכונה עם מתכנן הערים יובל תמרי, שידע מעט ערבית והצליח לקשור שיחה עם מקומיים, מה שהפיג את חששם מנוכחותינו. אבל הפעם היינו כאן רק שאול ואני ובלי ערבית – אתה עוין למקום. אחרי איומים שדרשו מאתנו להפסיק לצלם ולהסתלק מהמקום, עשינו כמצוות המקום – והסתלקנו.

למעשה, רמת אשכול היא מעבדה לארכיטקורה וחורבן, והדבר בא לידי ביטוי בחורבות מבני הציבור שנותרו כאן מלוד הערבית, לצד בתי השיכון הישראלים שקיבלו פרשנות חדשה על ידי תושביה הערבים החדשים של העיר.

את מקומם של מפליטים ערבים, תפסו פליטים יהודים, שאת מקומם תפסו פליטים ערבים, שלצידם התיישבו פליטים יהודים חדשים – הודות לזילזול וההתעלמות של הממסד מהמקום, יצרו כאן פצצה מתקתקת, אך יחד עם זאת מרהיבה בעושרה.

אז אם מישהו מעוניין לראות מה צופן העתיד של תל אביב, שיבא לבקר כאן. 

 

 

אחד מבתי שכונת הרכבת המקוריים שתוכננו על ידי הבריטים, ובולטים בסביבתם הודות לארובת האבן שבראשם

 

 

אוכלוסיה חדשה בלוד: גרעין של דתיים שבונים עתה את פרויקט הבניה השני.

 

 

הדמויות המופיעות בהדמיית הבניין המוגמר, על גבי שלט הפירסום, מציגות דמויות חובשות כיפה המתהלכות ברחוב ומשלימות את יהוד המקום

 

זהו אחד מסדרת מבננים שתכנן האדריכל סלו הרשמן ובו ביקש להשיב לעיר את מושג הכיכר שקיבל אצלו ביטוי בצורת חצר מרכזית. כיום מיושבת השכונה בעיקרה בני מיעוטים משתפי פעולה, שלמעשה הפכו לרוב מוחלט במקום. בחור שעמד במרפסת איים עלינו שנסתלק, אז הסתלקנו 
 
 
%d בלוגרים אהבו את זה: